מה שפחות ידוע הוא שחקיקת המס (למשל ? סעיף 106 לחוק מע"מ, תשל"ו ? 1975, החל גם על תשלומי מכס מס קניה) מאפשרת לרשויות המס בעצמן, ללא קבלת אישור של בית המשפט, להרים את מסך ההתאגדות לצורכי גבית מס (ולא רק את מסך התאגדות, אלא גם לגבות חוב מס של אדם אחד מאדם אחר). באופן פשטני, נאמר כי מדובר במקרים שבהם קיים חוב סופי, והחייב מעביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית לגורם אחר, או שמעביר את פעילותו לגורם אחר, וכל זאת מבלי שיש לחייב אמצעים בישראל לסילוק החוב.
הדרך היחידה העומדת לאותה חברה לתקוף את החלטת רשויות המס, והרימו את מסך ההתאגדות שלה וחייבו אותה בחוב מס של גורם אחר, הוא לערער על החלטת רשויות המס בפני בית המשפט.
לאחרונה נתנו מספר פסקי דין והחלטות שהבהירו כמה עניינים הקשורים ליישומו של סעיף 106 הנ"ל.
ראשית, בהחלטה של בית המשפט המחוזי בירושלים, נקבע שעצם הגשת הערעור על החלטת רשויות המס לעשות שימוש בסעיף 106, אינה מעכבת אוטומטית את הליכי הגביה כנגד המערער, וזאת בשונה מהגשת ערעור על שומת מס הכנסה, מע"מ או מס קניה, המעכבת את הליכי הגביה כנגד אותו נישום-מערער . בלשון אחרת, חברה, למשל, שרשויות המס החליטו לחייב אותה בתשלום חוב מס של אחר, לא תוכל לעכב את הליכי הגביה שננקטו כלפיה באמצעות הגשת ערעור על אותה החלטה של רשויות המכס. על מנת לעכב את ההליכים תידרש החברה להגיש בקשה לבית המשפט למתן סעדים זמנייים, ולהציע בטוחות מתאימות.
שנית, בתי המשפט דנו בשאלת סדר האירועים הנכון של סעיף 106. סעיף 106 דן בשני אירועים: האחד ? קיומו של חוב מס סופי (המוגדר כחוב שניתן לגבותו לפי הוראות פקודת המסים (גביה)); השני ? העברת נכסים או פעילות מהחייב לגורם אחר. השאלה היא האם, על מנת שרשויות המס יוכלו לעשות שימוש בסעיף 106 הנ"ל, צריך, קודם כל, להתגבש החוב הסופי ורק לאחר מכן תתבצע העברת הנכסים או הפעילות, או שניתן להפוך את סדר הדברים ? העברת נכסים ולאחריה התגבשות החוב הסופי.
במקרה אחד, שנידון בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, ואשר משרדנו ייצג בו את המערערת, נקבע כי, קודם כל צריך להתגבש החוב הסופי ורק לאחר מכן תתבצע העברת הנכסים או הפעילות. המערעת טענה שם כי פרשנותה נתמכת בלשון החוק, בהיסטוריה החקיקתית שלו (דברי ההסבר להצעת החוק), וגם בתכלית של החוק מניעת התחמקות מתשלום מס תוך אי פגיעה בזכויות יסוד.
רשויות המס (היתה זאת רשות המכס באותו ענין) טענו, מנגד, כי ניתן לפרש את לשון החוק באופן שהעברת הנכסים יכול שתתבצע לפני גיבוש החוב הסופי . רשות המכס טענה כי יש לפרש את החוק באופן מרחיב , על מנת להילחם ברעה החולה במשק הישראלי בה חברות יוצרות חובות לקופת המדינה, בעודן ממשיכות לפעול תחת כסות משפטית חדשה, ומאיינת את אפשרות הגביה לגביהן.
בית המשפט קיבל את עמדת המערערת לפיה על החוב הסופי להתגבש לפני העברת הנכסים.
בכל הנוגע לשיקולים הלשוניים בפרשנות הסעיף, סבר בית המשפט כי שני הפירושים אפשריים: "הפירוש המוצע על ידי המערערת נשען על המקורות, ואולם השימוש של המחוקק בלשון אינו בהכרח נוקט אותם כללים. על פי המקובל בשעת הדיבור, גם לפירוש המשיבה יש יסוד בלשון".
אשר לכוונת המחוקק, מצא בית המשפט כי "ניכר רצון המחוקק בסוג זה של הוראות להתמודד עם תופעת ההתחמקות המכוונת ממש, וניתן להסכים כי תכלית זאת מתיישבת עם ידיעה על קיום החוב לפני העברת הנכסים שהותירה את השוקת ריקה". מצד שני, קבע בית המשפט "...לא מצאתי תימוכין לאפשרות שהסעיף בא להקל על גביית המס ונועד לפתור בעיה כללית של שינוי מסגרת הפעילות העיסקית מבלי שהגוף שפעל במסגרת הקודמת שילם את מיסיו".
למעשה, מצא בית המשפט קשיים בכל אחת מהעמדות שהוצגה לפניו. מצד אחד, "בחינת פירוש המשיבה מלמד כי הוא לוכד ברשת הסעיף גם מצבים שאין בהם התחמקות מכוונת, והקושי שהוא מעורר הוא, על כן, ברור כאשר נלכדים ברשת החוק גם מצבים שאין בהם כוונת התחמקות כלשהי וההעברה מתבצעת בשלב שבו לא נפתחה כל חקיקה ולא מתעורר כל חשד, מתעוררת השאלה-מה הטעם להחיל את הוראות סעיף 106 כשהדבר לא יביא לבלימת התחמקות ממס אלא אך ורק להצרת צעדיו של הנישום?" ....
מצד שני, כתב בית המשפט בפסק דינו, כי "גם פירוש המערערת אינו נקי מקשיים. פירוש זה גורע מתחום אחיזת הסעיף סיטואציות הנכנסות לגדר תכליתו למנוע התחמקות. הטענה כי החוב חייב להיות סופי לפני ההעברה, בשל תכלית החוק למנוע התחמקות, אינה נותנת תוקף מלא לתכלית זו עצמה. זאת מאחר שניתן לתאר ללא קושי נסיבות שבהן יש ביד מנהל עסק להעריך בדרגה גבוהה ע הסתברות כי המצב יתפתח לעבר חוב מס אף כי החוב טרם הוטל ונדרש".
בסופו של דבר, בית המשפט הכריע לטובת עמדת המערערת בשל החשש בפגיעה בזכויות יסוד: "מאחר שאין ספק שמצבי התחמקות המובהקים הם אלה שבגדרם העברת הנכסים נעשית לאחר שהחוב ידוע וקיים, ולא קודם לכן.בנוסף, איני משוכנעת וכך גם לא נטען לפני, שפתרון כלל מצבי התחמקות צריך לבוא בגדרו של סעיף 106. דווקא במצב דברים זה , אני רואה לנכון להעדיף את פירוש המערערת, מאחר שפירוש המשיבה יש בו כדי לפגוע באופן משמעותי בזכויות הקניין...ערכי היסוד מצויים בגדר התכלית האובייקטיבית, וההנחה היא שמחוקק סביר אינו חותר לפגוע בהם".
במקרה אחר, שנדון בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב, קבע בית המשפט, גם אם לא באופן חד משמעי כמו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, כי צריך להתקיים חוב סופי לפני העברת הנכסים או הפעילות. יחד עם זאת, בית המשפט ריכך את פרשנות הביטוי "חוב סופי". באותו ענין היה מדובר בחוב מס הנובע מאי הגשת דו"ח חודשי למע"מ ואי תשלומו. בית המשפט קבע כי "החייבת היתה מודעת לחלוטין כי קיים חוב מס, שכן היא זו שהוציאה את החשבוניות ולא הגישה ולא שילמה את הדו"ח החודשי. מדובר אם כן בחוב סופי, גם אם בפועל מועד הוצאת הדרישה על ידי המשיב (=רשויות המס( נעשה בשלב מאוחר יותר ... אין לכן לקבל את טענת המערערת על פיה לא קיים חוב סופי".
עו"ד גיל נדל עוסק בתחום דיני יבוא ויצוא, מסי יבוא ומסים עקיפים, חוזים בינלאומיים, הובלה ושילוח בינלאומי וקנין רוחני. עו"ד נדל מרצה בפורומים מקצועיים רבים כגון מכון היצוא, לשכת עורכי הדין, ארגוני סוכני המכס והמשלחים הבינלאומיים, איגוד שלכות המסחר ועוד. לעו"ד נדל מדור קבוע בעיתון "תעשיות", במגזין PORT 2 PORT, ובפרסומים נוספים. חומר נוסף מאת עו"ד נדל ניתן להוריד באתר האינטרנט, בכתובת http://www.nadel-law.co.il
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
