בורות > סטיגמה > תקשורת 

לדעתי, בורות החברה בתחום חולי הנפש היא רעה חולה. היא גורמת לחרדה ציבורית ופרטית. זו יוצרת דחייה וקיפוח כלפי כל מי שנחשד בבעייתיות נפשית כלשהי. רבים הקוראים פתיח זה, וודאי תוהים כיצד הבורות גורמת לתופעת הסטיגמה.לשם הסברת הקשר הישיר בין הבורות לסטיגמה, ברצוני להביא משל קטן:

 תארו את עצמכם פוסעים לעת ערב ברחוב. לפתע, לפניכם, על המדרכה ניצב אדם שמראהו מוזר ומשונה. הוא מנפנף בזרועותיו, משמיע קולות רמים אך חסרי פשר, מקפץ ברגליו על המקום, בגדיו קרועים ומוכתמים, ופניו צבועים בצבעים עזים. אם אתם נתקפים חרדה כלשהי, אין זה אלא נורמטיבי לחלוטין. אם אתם ממהרים לחצות את הכביש אף זה מורה אך ורק על זהירות שפויה. אך מה אם אחרי חציית הכביש לצד הבטוח יותר אתם מבחינים בצוות צילום, חמוש במצלמה מקצועית המצלם את מושא חרדתכם מן הגג הסמוך? וודאי חיוך קטן של הבנה נמסך על השפתיים. לא עוד משוגע חסר השגחה, חולה נפש שברח ממוסד, אלא, שחקן מכובד המגלם תפקיד באופן משכנע... 

מה עשה את ההבדל בין החרדה ורגש הדחייה לבין ההבנה שהביאה לקבלה? רק דבר אחד: האינפורמציה שהסבירה באופן חיובי את הסיטואציה. זו הפכה לידיעה - אותה ידיעה שהיא ההפך הגמור מן הבורות. אך בסטיגמה שהיא פרי בורות לא חוטאים רק 'אנאלפבתים' אלא גם אנשים משכילים ויודעי ספר. לדוגמה, פעמים רבות כאשר אדם כלשהו חשוד במעשה פשע מסוים, התקשורת הזריזה והחטטנית טורחת לפרסם, בנשימה אחת עם סיפור המעשה, גם שהנ''ל 'מעורער בנפשו' או 'בעל עבר פסיכיאטרי'. לדעתי, גם אם תוספת 'נחמדה' זו, מדויקת מבחינה עובדתית, היא אינה מוסרית ולוקה בבורות ובשטחיות ואסור לפרסמה בשום מקרה.

שהרי מה קרה? הגיע עיתונאי לשטח, חצי שעה אחרי המקרה, ושמע מהשכנים איזו שהוא לחשוש רכלני. אז בואו נניח לרגע שהכל באמת רק אמת והוא לא טעה עובדתית. אך פעמים רבות כלל לא מוגש כלל כתב אישום... וההכפשה הפרטית והציבורית כבר נעשתה ואין להשיבה! וגם אם המקרה מגיע לבית משפט, פעמים רבות, הנאשם מזוכה... ושוב, ההכפשה כבר נעשתה ואין להשיבה! וגם אם הנאשם אינו זכאי, פעמים רבות מאוד, בית המשפט פוסק על סמך חוות דעת מקצועית, שהחשוד כשיר גם כשיר, מבחינה נפשית לעמוד לדין, קרי, שפשעו לא קשור לבעיותיו הנפשיות והנאשם אף מקבל עונש כאחד האדם!! אך מי יפצה על ההכפשה הפרטית והציבורית כבר נעשתה ואין להשיבה? 

כלומר, אם בית המשפט לא מצא קשר בין מעשיו, לכאורה, של החשוד לבין היותו 'מעורער בנפשו' או 'בעל עבר פסיכיאטרי'. אז באיזה זכות מוסרית פירסם זאת העיתונאי כחצי שעה לאחר המקרה ושבועות רבים לפני קביעת השופט!? באיזה זכות קבע העיתונאי שיש קשר ברור בין היותו של החשוד קשור לענייני חולי הנפש לבין הפשע שביצע? מה, רק נפגעי נפש מבצעים פשעים? מה, כל הפשעים שמבצע פגוע נפש נובעים בבירור מחלקיו החולים? האם אין הוא עלול לפשוע מתוך מניעים 'נורמליים' לשם שינוי?! חבל שעיתונאים כל הזמן שוכחים, שמי שמוסמך לקבוע לינקג' בין פשע לבין חולי הנפש הוא רק איש מקצוע מנוסה (וגם זה בעירבון מוגבל ביותר, שהרי פסיכולוגיה אינה מתימטיקה), ולא איזה עיתונאי קטן מאוד...

יליד 1956, נשוי בשנית ואב לארבעה * הוגדרתי קלינית כחולה במאניה-דפרסיה * נשאתי למעלה מ-400 הרצאות * ב-1990 הקמתי את קבוצות התמיכה הראשונות בתחום ברה"נ וכיום מנחה קבוצות בעמותת 'אנוש' * בין המאמרים שכתבתי גם 'המציאורפיה ואני' - שיטה שפיתחתי לבלימת התקפי החולי * חשפתי עצמי בעשרות ראיונות בתקשורת על מנת לתרום לשבירת הסטיגמה כלפי המתמודדים וכדי לעודד יציאה מהארון * ב-2003 ייסדתי את 'מתמודדים למען מתמודדים (מל''מ) http://www.malam.org.il/ * ב- 1998 פרסמתי את ספרי 'הקרב על השפיות' * בשנת 2001 הוענק לי 'אות בזכות' בכנסת * ב-2003 פרסמתי את ספרי 'מישהו מטפל בך' על פסיכותרפיה קשה שעברתי * הגיתי את 'צועדים בראש מורם' - מצעדי אלפי נפגעי הנפש ברחובות ת"א שיצאו לפועל ב-2004 וב-2005 ע"י עמותת 'אנוש'

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי