משלי שלמה:
מתוך עלון "חוויית השבוע" של "החוויה היהודית"
"לא יחרך רמיה צידו, והון אדם יקר חרוץ. בארח צדקה חיים, ודרך נתיבה אל-מות. בן חכם מוסר אב, ולץ לא שמע גערה. מפרי פי איש יאכל טוב, ונפש בגדים חמס. נצר פיו שמר נפשו, פשק שפתיו מחתה לו. מתאוה ואין נפשו עצל, ונפש חרצים תדשן". (משלי י"ב/ כז' - י"ג/ד')
לפנינו תקבולות המדגישות את החריצות כתנאי בסיסי להצלחה בחיים, את עשיית הצדק באופן מעשי כדרך חיים, את התבונה של הבן השומע לעצת אביו ואת העובדה ששמירת הלשון שומרת למעשה על האדם.
"לא יחרוך רמיה צידו, והון אדם יקר חרוץ" - הצייד שהשיג במרמה את הציד שבא לידו, לא יזכה לחרוך אותו - לצלות אותו. אכן, בשר הצלוי ישירות על האש, הוא בשר חרוך שקשה לעיכול. מי שמרמה הוא למעשה עצלן, הרוצה להשיג דברים בנקל, ללא מאמץ או במינימום של השקעה. החרוץ, לעומתו, רואה ברכה בעמלו. הוא בעל מוסר עבודה גבוה, הוא יודע שכדי להשיג את פרנסתו עליו לעבוד מתוך אמת וצדק. רכושו מוערך ויקר בעיניו, כי הוא התאמץ כדי להשיגו.
"באורח צדקה חיים, ודרך נתיבה אל מוות" - מי שחי ומתנהג בצדק, בדרך הצדקה, היושר והאמת, יש לו חיים. כי הצדקה היא אורח חיים - דרך חיים נבונה ויעילה. שהרי, דרכו - כנתיב ישר ובדוק, היא נתיב בטוח "אל-מוות" ומוביל לחיים.
"בן חכם מוסר אב, ולץ לא שמע גערה" - הבן החכם, בעל התבונה, שומע ומיישם את דברי המוסר והתוכחה ששמע מאביו, בהתנהגות נאותה. בעוד הלץ - הבן שאינו רציני - לא מבין את כוונתו הטובה של אביו לתקן את דרכו ולשפרה, ולכן אינו שומע לגערת אביו. הוא רואה את המוסר החיובי של אביו כדבר שלילי ואילו הבן החכם מבין ורואה את מוסר אביו כתוכחה חיובית ומתקנת, לכן הוא מצליח בחיים.
"מפרי פי איש יאכל טוב, ונפש בוגדים חמס" - בהשאלה, מתנובת פיו, לפי הדיבור היוצא מפיו, יאכל האדם - יהנה האדם מהטוב. אדם המקפיד ושומר על דיבורו באופן מבוקר ומוציא מפיו רק דיבורים הולמים וראויים, הוא נהנה מחיים טובים. לעומתו, הבוגדים הם אנשי רשע, שיאכלו את פרי החמס - יסבלו וישאו בתוצאות דרכם השלילית.
"נוצר פיו שומר נפשו, פושק שפתיו מחיתה לו" - כלל ידוע הוא: מי ששומר על מוצא פיו, על דיבורו, שומר עצמו מצרות. אולם לעומתו, הפותח שפתיו ודיבורו שוטף, ללא הבחנה וביקורת - סכנה היא לעצמו כמו בור פתוח.
"מתאווה ואין נפשו עצל, ונפש חרוצים תדושן" - העצלן, חסר המוטיבציה והשאפתנות, מתאווה - יש לו תיאבון רב למזון אך אין לו את אשר הוא מתאווה לו, כי הוא בטלן ולא דאג לעצמו. לעומתו, החרוצים שמשתדלים, טורחים, עמלים ויגעים - נפשם תתענג על הטוב והם יראו ברכה והצלחה ביגיע כפיהם.
ד"ר אברהם גוטליב
ד"ר אברהם גוטליב מרצה ומחנך להעמקת הזהות יהודית באוניברסיטת "בר- אילן" המרכז ללימודי יסוד ביהדות אוניברסיטת "בר-אילן"
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
