בין אם מדובר בהתנהגות, בהתנהלות, בהלך רוח או במחשבה, במסוגלויות אינטלקטואליות או בידע בסיסי. איך הגענו עד הלום. אבוי לבושה.
לעתים מקורה של המבוכה הוא בדואליות, הרי מדובר בילדים נורמטיביים, מלח הארץ. הוריהם חיים את החלום הישראלי במלואו וגם להם ניתנים מירב ומיטב התנאים לזו הקרויה אצלנו "הצלחה". ובכל זאת, קשיות הלב, התועלתנות, הניכור כלפי כל מה ומי שאינו הם עצמם, המיקוד בהישגים אישיים והדורסנות בדרך אליהם, הזלזול בכל דבר אחר שמחוץ להם, התובענות מהעולם, אי הרצון לתת מעצמם, הרדידות ועוד.
לא, לא אצל כולם, אבל אצל רבים עד כדי התהוותו של מכנה משותף לאומי מאד.
..והרי בפרויקט המעורבות החברתית בבית הספר הם השקיעו עד מאד, כיתתם זכתה באות הכיתה הירוקה (זכייה שסכום נאה לטובת בית ספרם בצידה), במבצע ההתרמה האחרון של מזון לנזקקים אספה קבוצתם הכי הרבה כסף/ מצרכים...
והישגיהם הלימודיים, מ-ר-ש-י-מ-י-ם.
תוצאות מבחני ההשוואה, המיצ"ב מצביעים על אי אלו הישגים ששופרו ונקודות רבות יותר שניתנו במספר פרמטרים בהשוואה לשנים קודמות, לשמחת שר החינוך והמערכת הפדגוגית כולה.
ובפרויקט עיר ללא אלימות רשמנו השגים מופלאים. הנה, האלימות בעיר הדרומית ירדה בשיעורים ניכרים. הללויה.
אחוזי ההתנדבות לצה"ל ובמיוחד ליחידות העילית שלו הינה מרשימה.
ובכל זאת, בנים ובנות יקרים ויקרות ממשיכים ומביכים אותנו שוב ושוב.
הצעירים הנם מראה צחה של הישראליות מודל שנות האלפיים על סדרי העדיפות שלה, עולם מושגיה וערכיה, כמיהותיה, גיבוריה ומחולליה.
כיצירי כפיו של תהליך הסוציאליזציה המקומי, זה שבבית הספר וזה שבבית ההורים וזה שברחוב או בתנועה או בקניון, הילדים שלנו הם מממשי החלומות הקולקטיביים והם פרי מעשיו של מי שחי כאן.
בעניין זה מבוכתנו היא כמבוכתם הבלתי מודעת.
שהרי ערכי הליבה של החברה האולטרה קפיטליסטית בה אנו חיים הם: הישגים מדידים, צמיחה, מימוש חומרי, תחרותיות, ומיקוד עמוק ובלתי מתפשר בהשגתם של יעדים אלו.
המיקוד הוא העיקר. שהרי בשביל לשפר מספר על הגרף, ראוי להפוך את העולם. כדי להציג שבריר נקודה של תמורה, אפשר לוותר על הכל, לאמלל את ההווה ולמשכן את העתיד.
כל הישגי החינוך המופלאים כולם נבחנים תחת משקפת ההישגים קצרי הטווח. כראוי להפרעת הקשב והריכוז הלאומית, המנהיגות הערכית והחינוכית אינה יכולה לדחות סיפוקים. שיפור בנתונים - עכשיו, פחות אלימות - מייד. בקדנציה הנוכחית ואם אפשר עוד בשנת הכספים הזו.
ההשלכות לטווח הבינוני והארוך אינן חשובות כמו גם תופעות הלוואי של הצעדים הננקטים פה. אין זה משנה מי משלם את המחיר. המטרה היא מטרה ולא לוקחים שבויים בדרך אליה.
חולשה, קושי, מורכבות, חולי, זקנה, הססנות - אלו רכיבים שצריך לעקר ולעקור מהגינה הלאומית. כלומר, נעטוף את ההכחדה בנייר צלופן, הרי אף חברה מודרנית, מערבית ומתקדמת אינה יכולה לטעון בראש חוצות שקצה נפשה במעכביה. נערוך פרויקטים, נקים ועדות וארגונים, נסייע למגזר השלישי, אבל הלכה למעשה, הם מעכבים אותנו. פוגעים בהתקדמות הכיתה ובית הספר, מקלקלים את הגרפים, נוגסים בתקציבים שיכולים להפוך אותנו לתחרותיים יותר, צורכים משאבם שיכולים להיות מופנים לצמיחה (מילת הקסם לכל גל עכור שמגיח לחופינו).
אין זה נכון שאין בישראל חינוך לערכים. יש ויש. חינוך לערכים הדומיננטיים הנחשבים בישראל, כפי שנמנו כאן.
ערכים המורגשים היטב אצל כל מי שחי כאן.
אם שפר גורלו והוא נמנה עם להקת החזקים, המצליחים להתקיים בתוך כללי המשחק של המקום והזמן, הרי זה משובח. ואם לא, הרי שהוא חשוף עד מאד לפגיעתן של חיות הטרף שבחוץ. וחיות טרף רבות משוטטות במקומותינו. יש להן אחיזה עמוק בתוך החומרים המרכיבים את האדם הישראלי, בן גידולם של אלילי ההון ושוחריהם שנמצאים כיום בשלטון מתוך ויתור והקרבה לטובת המולדת (שכר נמוך מאד) ושיעשו לביתם בדיוק כמו בעלי הקפיטל, ביום בו יסיימו את תרומתם הלאומית.
ישראל היא חלק מהעולם וחייבת להשתלב בו. הגלובליזציה אינה מכת מצרים, אלא מציאות. לצורך כך חייבים לפתח כישורים ויכולות, אישיים, אינטלקטואליים ואקדמיים.
אבל ישראל אינה פינלנד וגם לא בריטניה או ארצות הברית.
הפלא הישראלי היה עד לפני קצת פחות משבעים שנה, פגר. למעשה לא היה.
ישראל היא חברת מהגרים, חלקם הגדול - מהגרים מלאי צלקות.
תכליתה, להיות בית לאומי ליהודים ומקום מוגן למיעוטיה.
מהגרים ממשיכים ובאים - ולא רק מקרב אוכלוסיות העשירים הלבנים של ארה"ב ודרא"פ.
למהגרים נולדו וייוולדו ילדים ונכדים.
כשערכי הליבה הם קפיטליזם דורסני, קשה להמשיך ולהיצמד למדיניות כור ההיתוך הבן-גוריונית. כלומר, אפשר - אבל אז נחשפת מבוכת הישראליות לעיני הרגישים ביותר, הילדים.
אחד בפה ואחד בלב. מדברים על עזרה לחלשים אבל מי באמת מגלה סבלנות כלפיהם. האם המנהלת בבית הספר מוכנה להסתכן בתוצאות מיצ"ב נמוכות יותר לעומת עמיתותיה תמורת הקצאת משאבים אמיתית לרבות התגייסות קבוצתית, לטובת תלמידיה החלשים?
והאם ההורים מוכנים להסכים לירידה במדרג הישגי בית הספר תמורת העמקה של ערכי ליבה הומניסטיים בקרב תלמידיו? לא! והמבוכה היא התשובה.
ועוד: האם מרבית הישראלים מוכנים למתן צריכה לאומית ופרטית ולהסתפק בפחות, בעבור הקצאת משאבים רב תחומית לצמצום פערים? והאם יוסכם כאן שתמורת שיפור איכות החיים האישית והמשפחתית והפחתת הלחץ סביב הצורך להשיג ממון רב כדי לעמוד בסטנדרט החברתי, ניתן לעבוד קשה פחות? מה פתאום! השאיפה היא לחיות יותר ויותר ברווחה חומרית, מה שקרוי בעולמנו "להתקדם". בית יותר גדול, אוטו יותר חדש, יותר שופינג בלונדון ובבנגקוק.
גם הקברניטים לא יקדמו כל עשייה אמיתית ורצינית שמצמצמת את עוצמתה של אליטת הממון, הרי הם הדלק שמניע את התקדמותם, המעסיק שיהנה עוד מעט מקשריהם וכישוריהם וגם ההורים הרוחניים, המייצרים משמעות וערך לעשייתם.
האם נהיה מוכנים להשקיע כאן בהנחלתן של תכונות אישיות ההכרחיות להשתלבות יציבה בעולם וגם לרווחה הפנימית הפרטית; פיתוח יכולת ההתבוננות, ההבחנה והאוביקטיביות, העמדת ערכים מוסריים (אמת, כנות, אי-אלימות, המנעות מגניבה וכו') במרכז העשייה החינוכית?
העמדתן של אלו בראש סדר העדיפויות מחייב הכשרה מותאמת למחנכים ושינוי מגמה ציבורי (הדגש אינו רק עיוני ופרונטלי, אלא בעיקר על דוגמה אישית רציפה - וכן, מנהיגי המדינה מבקשים להתחיל ולשמש מופת לצעירים...), אבל הרווח האישי, החברתי והלאומי יכול להיות כה רב.
אך כידוע זו אינה המגמה, כי הרי יש חומר שצריך להספיק כדי לשפר את התוצאות בבחינת הבגרות.
עד כמה גדול המרחק בין הרצון להראות יפים, נאורים, טובי לב וצודקים לבין הנכונות האמתית לעשות, לשנות ולהקריב מעצמנו לשם כך.
הנראות היא העיקר ואם אפשר להעצימה גם באיזו שניה במהדורת החדשות או באחת מתוכנית הריאליטי החדשנית, מה טוב. לעזאזל מה שעומד (או אינו עומד מאחוריה).
ידע, יכולות, תחרותיות והישגיות צריך וכדאי לקיים, זהו הבסיס להתפתחות אישית, חברתית ולאומית, אך הבחירה בהם כבחזות הכל, הנהייה הדתית אחריהם, הפיכתם לערכים הבסיסיים של ישראל המודרנית - מייצרים מבוכה.
כי ישראל היא האמריקה של אמריקה,הסינגפור של סינגפור, הונג קונג של המזרח התיכון. האידאולוגיה המקובלת כאן היא סופר רייגניזם ותאצריזם, כזו שאפילו גורג W מחוויר לעומתה.
ובאמריקה ובסינגפור ובהונג קונג - חיים כפי שחיים.
נדמה כי דרך אמצע, ביחס לעצמנו, כישראלים, תוך התייחסות כנה ליכולותינו ולמגבלותינו, לעוצמותינו ולחולשותינו המולדות, היא התחלה טובה בדרך להגדרה עצמית, לאוטונומיה ישראלית כלכלית, חברתית ולאומית בתוך האוקיינוס הגלובלי.
התבוננויות עומק לאומיות אלו מתקיימות במדינות רבות בעולם, אולם אצלנו העצמאות והנבדלות מנוקזת לתחומי הביטחון ועיצוב הגבולות בלבד. בכל השאר ישראל אינה רק שותפה לערכי הליבה של האומות הקפיטליסטיות, אלא אף מובילה אותן.
עד כמה רבות מבוכותינו.
טל רביד
www.yogatal.com 04-8711887
talravid@vmail.co.il
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
