אתחלתא ד'גאולה 

בכל יום מתעורר אבי באחת עשרה לפני הצהרים.

בכל יום, עוד לפני שהוא פוקח את עיניו, הוא מושיט ידו מתחת לשמיכה אל הארגז הקטן שניצב ליד מיטת הברזל שלו, נוטל סיגריה מתוך הקופסה ומצית אותה. עדיין תחת השמיכה.

הוא שוכב שעה ארוכה תחת השמיכה, עיניו עצומות, מחליף סיגריה בסיגריה ובראשו מתרוצצות להן המחשבות –

"אני לא שווה"..

"אני אפס"..

"אני כישלון"..

"אין לי חברים"..

"אף אחד לא ירגיש בחסרוני"...

"אין לי כלום"...

וחוזר חלילה...

כעבור זמן רב, עייף ותשוש הוא מוציא את עצמו אל החדר החשוך מתריסיו המוגפים ומהעשן המערפל.. ניגש היישר אל כירת הגז, שופת קומקום מים ומכין לעצמו כוס קפה (לא בלי סיגריה חס וחלילה).

הוא מתישב ליד השולחן, לוגם מהכוס המהבילה ומעשן. כשהכוס מתרוקנת הוא מכין לעצמו עוד קפה. (הזדמנות לעוד סיגריות).

לאחר זמן רב הוא לובש את בגדיו שהיו זרוקים על הכיסא ליד המיטה, מכפכף את כפכפיו, מצחצח שיניים במהירות ויוצא מהבית.

עולה על הטוסטוס ונוסע אל העיר. (אפשר לעשן דרך הקסדה).

מגיע אל בית הקפה.

לקול צהלת הנמצאים המקבלים אותו בברכות צרודות סיגריות הוא מתישב ליד השולחן הקבוע, מצית סיגריה ומחכה לקפה הקבוע שהוא לא צריך להזמין כי הוא מגיע מעצמו עם המלצרית המתולתלת.

לוקח את העיתון וקורא. הכל. כל ידיעה, כל חדשה, כל פרסומת. כאילו חייו תלויים באותיות השחורות שמלכלכות את אצבעותיו הצהובות.

פה ושם כמה מילים עם הנוכחים, בעיקר על כדור רגל ועל סרטים ועל ההוא ועל ההיא..

כמובן יקפיד לא לשתות יותר מקפה אחד. (יקר מידי, אפשר בבית).

לקראת ערב חוזר הביתה.

הילדים מקולחים, מסורקים רצים אליו בחדוה לקבל את חיבוק הערב.

האשה מנקה את המטבח ופינת האוכל מארוחת הערב. לא מביטה לעברו.

הוא מדליק את הטלויזיה בסלון, מצית סיגריה ויושב לצפות במסך המרצד.

מידי פעם ניגש למטבח להכין קפה.

בשתיים לפנות בוקר הוא ניגש אל המחשב, מנסה בכל כוחו להתמקד, (סיגריות וקפה אולי יעזרו), מצליח לרשום כמה מילים.

כששומע את ציוץ ציפורי הבוקר מהגינה בחוץ הוא נכנס למיטה, מזיז בעדינות את אשתו מהמקום שלו ונשכב.

"אני אפס"..

הוא חושב לעצמו,

"אני פשוט כלום"..

אולי הוא נרדם. אולי לא. בכל מקרה המחשבות לא מרפות, גם אם ישן.

יכול להיות שהגיע הזמן למות?

איך?

או, אולי הגיע הזמן לצאת למסע. מסע ארוך פנימה אל תוך הגרעין העמוק ביותר של הפגיעות. זו שחסמה הכל. זו שמציתה את הסיגריה ולוגמת את עשרות כוסות הקפה. זו שמקשה את הגוף עד ששום כאב פיסי לא עובר דרכו.

הוא יוצא חזרה מהמיטה. לובש חזרה את בגדיו. יוצא מהבית, עולה על הטוסטוס ונוסע. דרומה.

הטוסטוס לא עובר את ה – 50 קמ"ש, אבל הוא נוסע. דרומה דרומה. אל המדבר.

הרוח מקפיאה את פניו. עיניו דומעות וצורבות.

יוצא למסע.

 

(המשך יבוא)

 

LOVE נדב בן יהודה "המסע" אל הריפוי 052-3731436 המסע | נדב בן יהודה

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי