שחיתות, רבותיי שחיתות \ מאת יורי גנקין
מושחתים נמאסתם! את המשפט הכה שגור הזה אנו רגילים לשמוע במדינת ישראל כמעט מדי יום ביומו. החל מהחקירות של אולמרט, דרך ההרשעות של הירשזון ובניזרי וכלה בצחי הנגבי שזוכה בפרשת המינויים הפוליטיים אך הורשע במתן עדות שקר. ואם זה לא מספיק, הרי שבשבוע החולף, פורסם לו מדד השחיתות שגרס כי לא פחות מ- 70% מהציבור סבורים כי המדינה מושחתת. ובכל זאת, קצת פרופורציות אף פעם לא יכלו להזיק.
ספרו המרתק של פרופסור יוסי שיין "שפת השחיתות ותרבות המוסר הישראלית" מעלה בפנינו שורה של שאלות נוקבות וראויות לדיון שהעיקרית שבהן עוסקת בחדירתה של "שפת השחיתות" אל תוך השיח הישראלי היומיומי והפיכתה לגורם המכשיל את פעילותה התקינה של הממשלה – וכתוצאה מכך של החברה כולה שמאבדת את האמונה לפיה משהו יכול להשתנות. חוסר האמונה הזה פוגע בתורו ביכולתה של מדינת ישראל להתקדם לעבר המטרות שהיא הציבה לעצמה.
בכדי לבחון את סוגיית השחיתות לעומקה טוען שיין – נכון יהיה בראש ובראשונה לבחון את שנות הקמת המדינה – אותה תקופה נוסטלגית שעליה מרבים רבים מאיתנו להתרפק היום בבואנו להתייחס לשחיתות הגואה. הניסיון להציג את שנות ה-50 וה-60 כשנים שבהם השחיתות לא הייתה קיימת, על העבר הכביכול טהור אליו אנו כמהים, הוא בעייתי למדי שכן גם בעבר ניגודי האינטרסים היו שם ובשפע – רק שאף אחד לא קרא להם כך.
החברה הישראלית היא חברה פוליטית במהותה. הכותרת הראשית בעמודי החדשות באינטרנט מתחלפת כל כמה שעות ובגיליון המודפס היומי מדווחים חדשות לבקרים על פרשת שחיתות חדשה שתופסת את הכותרות. לעיתים קרובות מדי עם זאת, אנו עדים לזילות המתמשכת שעובר המושג שחיתות שהפך לשם נרדף לכל עבירה או פגם מוסרי כזה או אחר. זוהי בדיוק הנקודה בה הופכת שפת השחיתות בישראל לאובססיה של ממש.
אחת הדוגמאות המרתקות ביותר בהקשר זה הייתה פרשת התארים של חברת הכנסת לשעבר אסתרינה טרטמן – גם אז היו שאמרו, מושחתים נמאסתם. למען הסר ספק ברור כי התנהלותה של טרטמן הייתה פסולה מיסודה והנזיפה החמורה שקיבלה מועדת האתיקה של הכנסת, והעובדה כי לא נבחרה לקדנציה נוספת, רק מוסיפים משנה תוקף לטענה הזו, אך הקשר בין מעשיה של טרטמן למושג שחיתות לכשעצמו הינם מקריים בהחלט. הדבר דומה לילד שזעק "זאב זאב" לשווא אך באותו היום שבו באמת הגיע הזאב – לא יצא איש מבני הכפר להניסו.
מקרה נוסף מהשנים האחרונות ממחיש את תופעת האצבע הקלה על הדק השחיתות. בראשיתה של שנת 2007 הגיש החשב הכללי במשרד האוצר, ירון זליכה, תלונה כנגד ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט בחשד שהטה באופן אישי את הליך המכרז של בנק לאומי, בעת כהונתו כשר אוצר. הפרשה שתויגה בידי רבים כ"פרשת השחיתות הגדולה ביותר בתולדות המדינה" זכתה להדים רבים כאשר לבסוף גם משטרת ישראל וגם הפרקליטות פסקו, כמעט שנתיים לאחר מכן, כי יש לסגור את התיק.
האם כל אחד ואחד מאיתנו יכול באמת ובתמים לומר לעצמו כי באותה העת בה התנהלו החקירות כנגדו, יכל אולמרט להתמסר כולו לענייני ניהול המדינה. התשובה היא כמובן שלילית וזאת משום שגם ראש הממשלה, תאמינו או לא, הוא בן אדם בדיוק כמונו. הקלות שבה נזרקת לאוויר המילה שחיתות, כאילו היה זה "שלום" או "להתראות" היא היא הדבר המהותי שעליה יש לתת את הדעת משום שסופה של התופעה הוא בפגיעה אנושה ביסודות המשטר במדינת ישראל, במעמדה הבינלאומי ובנו כאזרחיה.
על מדינת ישראל ואזרחיה להתגייס כאיש אחד למאבק כנגד השחיתות ואף להעניש את העומדים מאחוריה, אך בה בעת אל לנו בשום פנים ואופן לתת יד להמשך מגמת החדירה של שפת השחיתות לעולם המושגים שלנו כאילו הייתה עוד מילה חסרת משמעות אותה ניתן לזרוק לחלל האוויר שכן בל נשכח כי חיים ומוות – ביד הלשון הם.
לפוסטים נוספים הנכם מוזמנים להיכנס לבלוג של יורי גנקין
יורי גנקין עוסק בייעוץ אסטרטגי-תקשורתי סטודנט לתואר שני בחוג לדיפלומטיה באוניברסיטת תל-אביב ובוגר תואר ראשון במדע המדינה ותקשורת. בעל טור דעה שבועי באתר NRG מעריב הנכם מוזמנים להיכנס לבלוג שלי - http://www.yurigankin.com> מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
