הערה חשובה: כל הפרטים שונו למניעת זיהוי ובאישור הזוג.
"תראי".......... היא אמרה לי ועיניה היפות נחו עלי בעצבות גדולה ותשושה.
ראיתי שקשה לה, אפילו קשה לה מאוד, הרעד בידיה והנסיון הנואש שלה להסוות אותו לא נעלמו מעיני.
היא ליכסנה עיניה לעבר בן זוגה שישב לידה ולא זכתה שמבטה יפגוש במבטו.
אני מבולבלת היא אמרה לי.
מצד אחד אני מרגישה אשמה שסקס לא בדיוק בראש מעייני, אני יודעת שאני מייבשת את בן זוגי אבל זה גדול ממני וחזק ממני פי כמה ויש לי התנגדות גדולה מאוד לנושא.
ככל שאני מרגישה את המבט המאשים של דני, כך מתגברת תחושת האשמה המהולה בכעס על כך שהוא לא מבין אותי. היא שתקה מספר שניות והסתכלה עלי, הרגשתי שהיא מחפשת את האישור שלי לכך שיש לה לגיטימציה מלאה לדבר.
"תסבירי לי למה את מתכוונת", בקשתי ממנה.
טוב, אמרה לי. אני מרגישה שאם לא אספר כאן לא אספר בכלל אפילו שלא נעים לי לדבר על זה כי אף פעם לא הייתי מהנשים שמשתפות בעניינים מחדר המיטות שלהן, אבל אני לא יכולה יותר עם המתח הזה, לא יכולה עם האשמה שלי בעניין ועם ההאשמה של דני.
לא סבלתי את עצמי בהריון
אתחיל עם ההריון שלי. לא אהבתי את עצמי בהריון, הרגשתי מנופחת, שמנה, בולבוסית, הפנים שלי התמלאו פיגמנטציה וסימני מתיחה עיטרו את המותנים והבטן שלי ועד היום נשארו שם כתזכורת לתקופה שלא אהבתי. כל ההריון לא הפסקתי להקיא ולא הייתי במיטבי, היו לי בצקות , נפיחויות והתקשיתי לנשום. כל זה חוץ מהצרבות שהוציאו לי את המיץ (תרתי משמע) והיא חייכה לעצמה בעגמומיות.
כל הזמן חששתי לעובר, הרגשתי שקורה כאן משהו שאין לי שליטה עליו והייתי בחרדות גם בגלל ההיסטוריה המשפחתית שלי של הפלות ולידות מוקדמות במשפחה. אלו חרדות שעוברות מדור לדור.
הרגשתי רע עם דימוי הגוף שלי והדבר שהתקשיתי בו זה סקס, לא הרגשתי נוח בתוך העור שלי, רק רציתי לרצות את דני אבל לא נהניתי. לא הצלחתי להתרכז.
לקראת סוף ההריון כבר הרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת שיגעו בי, הרגשתי כבדה, שמנה ועצבנית.
הדבר היחידי שאהבתי היה כשדני היה עושה לי עיסוי בגב התחתון כי מאוד מאוד כאב לי.
הלידה והחיים שאחריה
הלידה גם לא היתה תענוג גדול. היא נמשכה הרבה שעות כי זו לידה ראשונה ודחפו לי כמויות גדולות של פיטוצין כדי לזרז את הלידה, בשלב כלשהוא התחילו לדבר על קיסרי ואני נלחצתי והתחננתי בפני אלוהים שיעזור לי ללדת כבר כי הייתי מותשת, מיואשת, חרדה ורציתי שזה כבר יגמר.
בגלל הראש הגדול של אורי עשו לי חתך די גדול והתפירה שלו היתה מזעזעת כי הביאו סטאז'ר שלא הבין מהחיים שלו והוא תפר ובחלקים מסוימים הרגשתי הכל. הוא לא הרדים כמו שצריך.
מרוב תשישות כבר לא היה אכפת לי כלום. והתפר כאב, אפילו כאב מאוד וגם הטחורים והרגשתי כמו שבר כלי. כל הגוף שלי כאב לי, הרגשתי שרוקנו לי את אנרגיית החיים ועכשיו לא רק שאני אמורה לטפל בעצמי, אני אמורה לדאוג לתינוק שאין לי מושג מה לעשות עם הדבר הצורח הזה ופחדתי שהוא הולך למות לי בגלל שלא ידעתי מה לעשות.
אמא שלי באה לעזור לי קצת, רק לכמה ימים כי היא גרה רחוק, אבל ראיתי שהיא בעצמה חסרת אונים מול הגוש הקטן והצווחן. לא יאומן איך תינוק כזה קטן מסוגל לצרוח כל כך חזק. כל צרחה שלו הרגישה לי כמו קומפרסור במוח וכל הזמן הייתי במצב של מוכנות.
לא העזתי להכנס להתקלח כי בכל פעם שנכנסתי להתקלח הגיע חוק מרפי לביקור וכשהייתי ממש בתחילת המקלחת הוא היה מתחיל לצרוח והייתי יוצאת בשניה, מתנגבת בקושי ורצה אליו ערומה עם שאריות סבון על הגוף.
איבדתי את תחושת הזמן, יום הפך ללילה ולילה הפך ליום.
לא אכלתי כמו שצריך, לא יכולתי אפילו ללכת לשירותים, אז לבשל לעצמי?! גם את זה לא הצלחתי.
המתוק הקטן התייסר מגזים לא רק אחרי הצהריים, אלא כל היום. הוא היה צורח שעות ונרדם מתשישות לכמה דקות בכל פעם. איך שהוא היה נרדם לא ידעתי מה לעשות עם כמה הדקות של החופש.
האם להתקלח? האם לעשות פיפי? האם לאכול? האם לתלות את הכביסה שנמצאת כבר מהבוקר במכונה ולא הספקתי לתלות אותה? עד שהחלטתי הוא היה מתעורר ואני הייתי ממשיכה להיות רעבה, מתוסכלת ועייפה תמידית.
כל היום אורי היה תלוי לי על הציצי כי זה הדבר היחידי שהצליח להרגיע אותו והפכתי למוצץ במשרה מלאה. הפטמות נסדקו לי וכל הנקה הפכה להיות כואבת ומכאיבה עד שהתחלתי להשתמש במשחה מיוחדת שעזרה לי בכך.
הרגשתי בודדה מאוד, לא היה לי עם מי לדבר. היה חורף ופחדתי להוציא את התינוק החוצה וכל מה שעשיתי היה לטפל בתינוק תובעני וחסר אונים וגם אני הייתי חסרת אונים.
בקורס ההכנה ללידה לא הכינו אותנו לחיים שאחרי
תמיד חשבתי שזה נורא מגניב וחמוד שיש תינוק בבית שיהיה ריח של תינוק ודובים מגניבים בסלון. לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך קשה, מעייף, תובעני ואינטנסיבי.
כשדני היה מתקשר אלי מהעבודה הביתה לשמוע מה שלומי, הרגשתי שאני מקנאה בו.
הוא מתלבש בכל בוקר, יש לו סדר יום, הוא יכול לנוח קצת בעבודה, הוא מדבר עם אנשים ששוקלים יותר מ – 4 ק"ג, הוא מתאוורר ומרגיש משמעותי.
ואליו אני הפכתי להיות סמרטוט ומתלבשת כמו סמרטוט בגלל הפליטות של אורי. הסבלנות שלי הלכה ופקעה והתרגשתי שאני מתפוצצת.
מאחר שלא היה לי על מי לפרוק את זה הייתי מוציאה את התסכול שלי על דני. הוא אמור להבין אותי והוא האדם הכי קרוב אלי. על אמא שלי אני לא יכולה לפרוק תסכולים כי היא חולנית והאחים הגדולים שלי לא בדיוק פרטנרים לשיחה כזאת.
כשדני היה מגיע הביתה, הייתי דוחפת לו את הילד כי לא יכולתי כבר להחזיק אותו על הידיים ורציתי קצת, אבל ממש קצת שקט ואפילו להתקלח בשקט בלי הלחץ הזה שאורי יתעורר.
דני באמת השתדל, אבל לא יכולתי שלא להתעצבן עליו.
כשהוא היה עושה ספונג'ה הוא היה משאיר שלוליות של מים ופעם אחת החלקתי ומזל שלא הייתי עם אורי על הידיים אחרת זה היה ממש מסוכן. כאבה לי עצם הזנב שבוע מהנפילה ואמרתי לו שעדיף שלא יעשה את זה בכלל.
הוא ניסה לבשל אבל שרף את הסיר ושעה ניסיתי לגרד את השאריות של האורז הדבוק לתחתית, כאילו שאין לי משהו יותר טוב לעשות.
כביסה הוא היה שוכח לתלות, למרות שביקשתי ממנו וזה הרתיח אותי.
הוא מבחינתו הרגיש שאני "נחה" לי בבית עם אורי, שיש לי אוטו ליד הבית ושאני יכולה ללכת לקניון הקרוב להפגש על כוס קפה עם חברות. אבל איזה קניון ואיזה בטיח, אורי לא מפסיק לצרוח בנסיעה ואני לא יכולה לנהוג עם צרחות כאלה באוטו, פעם כמעט התנגשתי במישהו כשניסיתי לנהוג ביד אחת וביד השניה חיפשתי לשוא את המוצץ בתיק שלו.
הסקס הראשון אחרי לידה
הסקס הראשון שלנו אחרי הלידה היה חודשיים אחרי, לאחר שהרופא אמר שזה בסדר. זה כאב לי בטירוף, ממש ממש כאב, גם ככה הייתי עייפה ועשיתי את זה לוודא שהכל בסדר, אבל לא היה בסדר.
הכאב גרם לי לא לרצות לחזור על החוויה הזאת פעם נוספת ורק המחשבה על כך קשה לי מאוד, הכאב צף ועולה ויוצר אצלי התנגדות.
כמו כן כל היום יושב לי על הציצי ומוחזק על הידיים שלי תינוק שצריך אותי. כל היום מישהו נוגע בי ואני לא יכולה שיגעו בי עוד.
כשדני מגיע הביתה אני רוצה שיקח אותו כי אני לא מסוגלת יותר להרגיש מגע של גוף בעור שלי, אז לחשוב על סקס???? זה כבר יותר מדי בשבילי. מספיק אחד שתלוי לי על הציצי, לא צריכה עוד אחד.
ובכלל, אני כל כך עייפה, כל כך מותשת, כשאני נכנסת למיטה אני מתרסקת כמו סלע ומתעוררת כל שעה וחצי להניק, אז הוא כבר ישן איתנו כי אין לי כבר כוח לגרד את השאריות שלי מהמיטה 4 פעמים בלילה.
אני מסתובבת כמו זומבי מירוב עייפות.
ודני נעלב, מביט בי במבט מאשים וכל מה שאני רוצה זה שיעזבו אותי בשקט, שיעזרו לי, שלא יכעסו עלי ולא ישפטו אותי.
אני לא אשה רעה ואני יודעת שאני עושה עוול לדני, אבל מה אני יכולה לעשות?
הסתכלתי על דני וראיתי שהוא המום. הלסת שלו נשמטה מעט ולקח לו כמה שניות לנשום.
"לא ידעתי שאת מרגישה ככה" הוא אמר "עכשיו כששמעתי את הצד שלך, אני בהחלט יכול להבין"...
הוא אחז בעדינות את ידה, משלב את אצבעותיו באצבעותיה והרגשתי את המתח מתפוגג.
חשבתי לעצמי מדהים כמה זוגות מרגישים כך. 37% מתגרשים עפ"י הסטטיסטיקה ואני מתארת לעצמי ששאר הזוגות לא בהכרח חיים חיי זוגיות באושר ובעושר. מדהימה אותי הקלות הבלתי נסבלת כמעט של פירוק הנישואין במקום לעשות מאמץ אמיתי וכן לנסות לשפר.
דינה ודני הגיעו לקליניקה שלי עם רצון להתגרש, רמת הכעס והתסכול שלהם אחד מהשני הרקיעה שחקים, והנה בסיום המרתון (5 פגישות בסה"כ) והם מתחילים מחדש, מחזירים את הניצוץ לזוגיות שדעכה עם הקשיים ואפילו מתחילים לדבר על נסיעה רומנטית לחו"ל אחרי שהילד יגמל מההנקה.
ואתם??? איפה אתם בסיפור הזה?
לאתר שלי - יעוץ זוגי אישי וגישור
צילה שנהר - יועצת זוגית, אישית ומגשרת. מטפלת בקליניקה בצפון וכן בכל רחבי הארץ ובישראלים בחו"ל באמצעות האינטרנט. 050-6402526 האתר שלי
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
