יש הבדל בין סיקור אינפורמטיבי לבין סיקור פורנוגרפי תוך הדגשת הזוועה בתמונות ובמראות מן העבר. גודש הדיווח בכל הרשתות ותכניות הלוויין, במעין תחרות בין רשתות מעצימה את הרוע ויוצרת את "אפקט הדומינו".
על התקשורת הציבורית והמסחרית – לגלות בגרות, איפוק ואחריות.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
הדיווח האובססיבי בכל הרשתות, בכל השעות על הרצח המזוויע של האם החונקת את שתי בנותיה, בליווי תמונות מראות והסברים, יצרו אווירה קשה לעיכול.
וכדי להעצים את הרוע – טרחו כל הרשתות בליווי תכניות לוויין למיניהן, לערוך סקירה היסטורית של כל מעשי רצח הילדים בשנים האחרונות, בליווי תמונות והסברים.
ברור לכולם, שהמראות הקשים יוצרים אווירה חברתית וביתית קשה לצפיה. ברור גם, שילדים מכל הגילויים נחשפים למראות ולמעשים, והאפקט שזה משאיר עליהם, קשה להבנה ולתוצאות עתידיות פסיכולוגיות אפשריות.
והשאלה הטבעית היא – למה? ומה מטרת התקשורת בסיקור האובססיבי.
האם מדובר בתחרות בין הערוצים, או הכתבים. מה מטרת המערכת המאשרת את הסיקור המעמיק והנרחב. האם שיקולי רייטינג ממעשה מזוויע מעין זה או דאגה למנוע הישנות מקרים כאלה בעתיד – תוך הצבעה על האשמים, דוגמת לשכת הרווחה המתאימה או המשטרה שהתעלמה מהאזהרות ותלונות.
לדעתי בכל מקרה ומכל סיבה הגיונית אין מקום לסיקור הנרחב, ההיסטורי של המקרים כדי למסור דיווח עדכני ומקיף של המקרה עצמו.
שלא תהיה אי הבנה – כל מקרה אסון, או אירוע חריג, ראוי ורצוי לדווח עליו ולסקר אותו, לפעמים אפילו בהרחבה.
אבל יש אירועים, בעלי השלכות רגשיות חברתיות ומוסריות שצריכים לנהוג בהן בזהירות ומידתיות ראויה.
יש אירועים שיוצרים "אפקט דומינו שלילי" על אנשים גבוליים, אנשים מעורערים נפשית, שכל זעזוע מעין זה המתואר בהרחבה בתקשורת – יכולים לזעזע אותם וחמור מכך – לעורר בהם את האלמנט הרדום, את הטריגר לביצוע מעשה חסר היגיון. זה נכון לגבי התאבדויות וזה נכון גם למקרי רצח ורצח נשים – ויש לכך דוגמאות מן העבר.
והראייה – לאחר פרסום מעשה הרצח של הילדות – הודיעה אישה לבני משפחתה שקשה לה, נמאס לה והיא בורחת מהבית עם הילדים. המשפחה נבהלה בצדק, התקשרה למשטרה, זו הציבה מחסומים ועצרה את הגברת והכל הסתיים בשלום.
"אפקט הדומינו" – או "אפקט הרוע", "אפקט הפרפר" – בחר את המינוח המדויק, ידוע בהיסטוריה הרפואית, הפסיכיאטרית, כמשפיע וכטריגר לאנשים גבוליים.
על התקשורת הציבורית והמסחרית לגלות אחריות ובגרות – דווקא בימי משבר. כאשר מדברים על פרסומים, מכל הסוגים, גם שם יש מקום לאיפוק ולריסון
וכדי למנוע אי הבנות או טעויות - יש הבדל בין דיווח על עובדות, אירועים, לבין המסקנות, הפרשנות ודרך מסירתן לציבור.
לדוגמא: ברור - שהתקשורת חייבת לדווח על חיסולו של מורנייה, רב טבחים, יעד בר מוות - שדרך חיסולו יאה לו. וגם אם מדווחים בקריצה אינטליגנטית, שלמוסד הישראלי יש יד ורגל בחיסול על פי "מקורות זרים", זה עדיין ברור וסביר.
אבל, כאשר הופכים את "החיסול" - לקרנבל של דיווחים ופרשנויות, תוך הדגשת חלקו של המוסד, תוך הצגת רשימת הישגיו וחיסוליו בדור האחרון - עושים למטרה של ההרתעה את ההיפך הגמור.
חלק גדול ומהותי בהרתעה ובמיתוס סביב הישגיו ויכולתו של המוסד - הוא לא בפרסום אלא "בעמימות". "אנשי הצללים" - נעים ומתפקידים טוב יותר בשטחים האפלים העמומים, כך גדלה ההרתעה, כך גדל ונוצר המיתוס, המלבה את מדורת השבט של כוח הרתעה של ישראל.
פרסומים, פרסומת, הילולי כתבות וכתבים, כאשר רשמית המדינה מכחישה קשר לפרשה, פרט לעשיית נזק לביטחון ישראל, גורם נזק להרתעה שכוחה נעוץ בחלקה בעמימותה.
או למשל הדיווח על שפעת העופות (מלפני כמה שנים) - 4000 איש ימותו משפעת העופות בישראל, זעקה כותרת בעיתון, בהדגשה של צבע אדום בעמוד ראשון לכל הרוחב. האומנם? זה הצפי וזאת המטרה של העיתון, להפחיד, להכניס את הציבור לפאניקה, לגרום לנזק כלכלי לענף חקלאות משגשג ומפרנס מאות משפחות. על "תרגיל" זה חזרו גם לפני שנה בפרשת "שפעת החזירים".
שלא תהיה אי הבנה בנושא, לא מדובר בעיתון אחד ספציפי, כל התקשורת התגייסה לנושא כולל כל ערוצי הטלוויזיה - שהתחרו ביניהם בדיווחים ובהבאת מומחים ורופאים לדיוני סרק, מעמיקים כביכול.
המוזר שבתופעה זו, שהרופאים המומחים שהופיעו בטלוויזיה וברדיו, הסבירו דבר והיפוכו לפעמים באותו משדר עצמו או בערוצים מקבילים. יתירה מכך – חלק גדול מהרופאים סירב להתחסן והתברר - די בצדק.
הסיכום היה, שהאדם הממוצע לא הבין בדיוק מה התוצאה הסופית - זה מסוכן לאדם, מותר לאכול עופות, זה מתקרב אלינו או כדאי להיות צמחוני, לפחות לתקופה הקרובה.
והשאלה המקצועית היא - האם היתה התקשורת צריכה לדווח ולסקר את הנושא? התשובה - בהחלט, חשוב, חיוני והכרחי.
האם היתה צריכה להוסיף צבע משלה, כותרות ענק מאיימות, דיווחים נון-סטופ בנושא בליווי מומחים שאומרים דבר והיפוכו או מדברים בשפה כללית, לא ברורה - ממש כמו כתב היד של הרופאים - כדי שהציבור יפחד, יתן להם כבוד ולא יבין בדיוק מה הם אומרים. התשובה - בבירור לא, רבותי.
תפקידה החשוב של התקשורת - להביא לציבור ידיעות טובות כרעות, ללא כחל וסרק, לדווח, לסקר, אפשר גם בליווי פרשנות מקצועית - אך אסור לה, מבחינה מוסרית ציבורית אתית - לנטוע פחדים, אשליות ועובדות הנתונות לפרשנויות שנויות במחלוקת.
ומה תפקידה של המדינה, הממשלה, או השר הממונה והגופים המקצועיים. היה עליהם בעבר וגם בעתיד, לצאת בהסברה מקצועית, מנומקת, מרגיעה לא מתלהבת ומתלהמת - ובעיקר אחידה ומוסמכת, על האמצעים הננקטים על המוכנות ודרכי הפעולה.
שפעת העופות ושפעת החזירים - היא רק דוגמא בולטת, לסיקור תקשורתי "פאניקלי" והיסטרי, חסר אחריות ציבורית וריסון ואיפוק מקצועי.
נזכור לרגע - בתקופת מלחמת המפרץ השנייה, כאשר היה חשש, שהושמע ברצינות וחזרו עליו עשרות פעמים, שסדאם חוסיין עם הגב לקיר - ישחרר טילים נגד ישראל עם ראשי נפץ ביולוגיים, כימיים שיגרמו למוות של אלפים בייסורים. מה לא עשתה התקשורת - כדי להפחיד אותנו ולהלחיץ את הציבור - אם נוציא את נושא המסכות ו"החלמאות" סביב הפרשה הזו - הרי הדיווחים השמחים היו - שאלפים, רק אלפים יפגעו מהמלחמה כימית/ביולוגית.
ראשי ערים, זריזים ואחראיים, כמו רמת-גן ותל-אביב, אפילו הכינו תכנית חירום למתים - כך למשל פארק רמת-גן, הפך לבית קברות ענק זמני ואילו אצטדיון בלומפילד, יועד לאזרחיה של תל-אביב. והציניקנים שאלו אז ומה לגבי בעלי כרטיסי המנוי לאצטדיון. האם יקבלו קדימות או את המקומות המסומנים שלהם.
ושוב חוזרת השאלה, האם היה צורך לדווח על הסכנות והחשש שמא? ואולי? התשובה - כן בוודאי! האם היה צריך להתכונן, למקרה של מלחמה ביולוגית. התשובה כן - בוודאי! האם היה צורך או מניע לתיאורים זוועתיים מצמררים ומפחידים של תוצאות הרעלה כימית/ביולוגית - כפי שהתקשורת התנהלה ודיווחה, בגיבוי מומחים, ספק גדול. תפקידה של התקשורת בימי מלחמה או משבר לאומי, או סכנה לאומית רפואית - לשמור על איפוק, איזון, אמינות ואם אפשר גם על הרגעה ושלווה, בשעות שהציבור צמא למידע, לחיזוקים והתקשורת מהווה עבורו מוקד לאינפורמציה.
רעידות אדמה:
כאשר עברו על תורכיה, מספר רעידות אדמה שגבו קרבנות רבים, ביניהם גם תיירים ישראליים - התקשורת מפי מומחים לדבר, "עודדו" את הציבור שכאשר תהיה רעידת אדמה בישראל בשל הסכנה של השבר סורי אפריקני, ימותו מאות אלפים, בגלל בנייה לקויה ולא מתאימה וחוסר הכנה מתאימה של הממשלה.
אם נוסיף לכל הכתבות האלה גם את העובדה שכותרות רבות - לא התאימו לנאמר בכתבה, או יכלו להתפרש אחרת ממה שנרמז בכותרת - נגיע שוב למסקנה שהתקשורת בימי משבר, לפעמים כושלת, לפעמים חורגת מכללי האתיקה והמוסר הציבורי ובמקום לחזק אותנו מחלישה אותנו.
המסקנה המתבקשת - אירועים, עובדות, תחזיות, רצוי וראוי לפרסם, אבל על משחררי העובדות וההצהרות, בטרם נבדקו על כל השלכותיהן, על פרשנויותיהן ועל השפעתן המיידית על הציבור, להיות אחראים, זהירים, ממלכתיים ולראות שני מהלכים קדימה.
ולסיום: לאחרונה, דובר הרבה על התחמשות החזבאללה והחמאס בטילים ארוכי טווח ובכמויות גדולות. כמו כן דווח על הנזק הרב לעורף שהם מסוגלים לעשות. אז בבקשה על הממשלה, משרד הביטחון וצה"ל – להתכונן, לדאוג למניעה, לבנייה, לחיזוק העורף ובעיקר לניטרול מהיר של הסכנה ועל התקשורת לגלות יותר אחריות ופחות ספקנות בכוחינו, יכולתינו – ובוודאי לא לא לפחידינו.
* הכותב הוא עורך-דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר מדריך בקורס קציני שריון, ראש לשכה של האלוף טל, פרקליט צבאי, יועץ משפטי ביו"ש וברצועת עזה, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז, משנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות ופרשן משפטי בהווה.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
