פרשת השבוע היא פרשת "שלח-לך".
העניין המרכזי בפרשת השבוע הוא סיפור המרגלים "וידבר ה', אל-משה לאמור. שלח-לך אנשים, ויתורו את-ארץ כנען" (במד' יג, א?ב).
בני ישראל מתקרבים לארץ המובטחת, ארץ שאינה ריקה מתושבים, ויש להתכונן לקראת המאבק עליה. השלב האופרטיבי הראשון לקראת הכניסה לארץ מתארגן בשליחת מרגלים לראות מה יש בה: "וישלח אותם משה ממדבר פארן, על-פי ה'" (במד' יג, ג1).
חשוב לציין, כמו היום המנהיגות והסמכות האזרחית היא הקובעת את המטלה והמטרה, שבאופייה היא ביטחונית. למשימה ביטחונית זו נשלחים: "כולם אנשים, ראשי בני-ישראל המה" (במד' יג, ג2). כלומר, אנשים רציניים, אחראיים ומהטובים ביותר.
משה בוחר ב- 12 אנשים (ביניהם כלב בן יפונה ויהושע בן נון) ומפרט בפניהם את המסלול ואת המידע שעליהם להביא, ממש פקודת מבצע מפורטת: "וראיתם את-הארץ, מה-היא; ואת-העם, היושב עליה, החזק הוא הרפה, המעט הוא אם-רב. ומה הארץ, אשר-הוא יושב בה, הטובה היא, אם-רעה; ומה הערים, אשר-הוא יושב בהנה, הבמחנים, אם במבצרים. ומה הארץ השמנה היא אם-רזה, היש-בה עץ אם-אין, והתחזקתם, ולקחתם מפרי הארץ; והימים ימי ביכורי ענבים" (במד' יג, יח?כ).
במשך 40 יום תרים המרגלים את הארץ לארכה ולרחבה וממלאים את הפקודה כלשונה ?
הארץ? "זבת חלב ודבש, היא."
פרי הארץ? "וזה-פרייה" אמרו והראו "ואשכול ענבים אחד, ויישאוהו במוט, בשניים; ומן-הרימונים, ומן-התאנים" (במד' יג, כג).
אשר לעם היושב בה: "עז העם, היושב בארץ; והערים, בצורות גדולות מאוד, וגם-ילידי הענק, ראינו שם. עמלק יושב, בארץ הנגב; והחיתי והיבוסי והאמורי יושב בהר, והכנעני יושב על-הים, ועל יד הירדן" (במד' יג, כח?כט). עד כאן, מילוי הפקודה כלשונה, תיאור הנתונים כפי שנראה ונקלט.
בכך תם תיאור הנתונים, ומתחילה פרשנות לגבי הערכת הכוחות.
"כלב" אומר: "עלה נעלה וירשנו אותה, כי-יכול נוכל, לה" (במד' יג, ל).
ואילו עשרת הנותרים (ללא יהושע) אומרים: "והאנשים אשר-עלו עימו, אמרו, לא נוכל לעלות אל-העם: כי-חזק הוא, ממנו. ויוציאו דיבת הארץ, אשר תרו אותה, אל-בני ישראל, לאמור: הארץ אשר עברנו בה לתור אותה, ארץ אוכלת יושביה היא, וכל-העם אשר-ראינו בתוכה, אנשי מידות. ושם ראינו, את-הנפילים בני ענק, מן-הנפילים; ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (במד' יג, לא?לג).
העם מושפע מהעשרה: "ויאמרו, איש אל-אחיו: ניתנה ראש, ונשובה מצריימה" (במד' יד, ד).
יהושע וכלב מנסים להרגיע: "הארץ, אשר עברנו בה לתור אותה, טובה הארץ, מאוד מאוד. אם-חפץ בנו, ה', והביא אותנו אל-הארץ הזאת, ונתנה לנו: ארץ, אשר-היא זבת חלב ודבש " (במד' יד, ז?ח).
אלוהים זועם, שוב העם כפוי טובה. "אכנו בדבר" מאיים ה' ומציע להקים עם חדש ממשה ומזרעו (במד' יד, יב).
משה, המנהיג הגדול אינו מקבל את הגזירה ומשכנע את האלוהים לנהוג בארך-אפיים ורב חסד, "ויאמר ה' סלחתי כדברך" (במד' יד, כ) (1).
אבל הגזירה יוצאת, כל בני דור המדבר, מבן עשרים ומעלה לא יזכו להגיע לארץ המובטחת וימותו במדבר (במד' יד, כא?כג).
לכאורה הכל פשוט וברור, האמנם?
אבל, מדוע מגיע עונש?
הרי המרגלים מסרו נתונים כפי שקלטו, סיפרו אמת, האם בשל כך להיענש?
האם אין להציג את הנתונים כפי שהם?
השאלה, לדעתי אינה אם צריך לספק נתונים שנאספו, זה בסיס לכל התכנון.
אבל חשוב יותר מן הנתון זו המסקנה שמסיקים מן הנתון.
ובזה היה כשלון המרגלים והעם שנהה אחר עשרת המרגלים.
השאלה אינה אם יש או אין ענקים; השאלה אינה אם יש או אין ערי מבצר.
השאלה היא אם אתה מוכן להתמודד עם זה, אם אתה נערך לקראת העתיד ומאמין בכוחך.
המרגלים והעם חדלו להאמין בכוחם. ועם אנשים כאלה באמת אי-אפשר לצאת לקרב ולהתנחלות.
ב 1948, עם תום המנדט וצאת הבריטים היו רבים, טובים וגדולים, שהזהיר את בן-גוריון שלא יודיע על הכרזת המדינה. הם חששו מהערבים "הענקים" ומ"עריהם הבצורות".
בן-גויון ידע והכיר היטב את הנתונים, אך הוא האמין בחזון העם והמדינה. הוא ידע שחייבים להסתכן ובעזרת להט האמונה והחזון יצליחו. וכך היה.
לכן, לא הנתון הפיזי היבש הוא הקובע. אלא האמונה, במובן הרחב של המילה, שהנתון מעורר באדם ובעם. נתון פיזי עלול לרפות ידיים אבל גם לעורר כוחות עצומים לפעולה ולחיו?ת.
ולכן נכון לומר וברצינות גמורה ? אשרי המאמין!
ובכל-זאת, הסתייגות אחת.
לכאורה, דברי האחרונים יכולים להיות מאומצים גם על ידי מתנחלים בשטחי יהודה והשומרון. אכן, אמונתם עזה, והם בזים לקטנות. הם יכולים להסתמך על דברי יהושע וכלב.
אבל, לטעמי, המקיש זאת מטעה.
כי בפרשה שלנו יש נתון נוסף, והוא מרכזי בתורה: "וכי-יגור איתכם גר או אשר-בתוככם, לדורותיכם, [...] הקהל, חוקה אחת לכם ולגר הגר: חוקת עולם לדורותיכם, ככם כגר יהיה לפני ה'. תורה אחת ומשפט אחד, יהיה לכם, ולגר, הגר איתכם " (במד' טו, יד...טז).
זה כל ההבדל, בין מלחמת קוממיות להמשך חיים. גם בישראל הקדומה לא נצחו, ולא גרשו את כל היושבים בארץ, ולמדו לחיות איתם!
כך גם היום, המתעלם מה"גרים" כלומר, מן החיים במדינה שלנו ואינם מבני עמנו, ואף מצדיק העדר הסכם עימהם, ואפילו מצדיק גירושם, חוטא לצו מרכזי ביותר בתורה, והוא היחס הנאור לגר!
לכן, המסקנה שאני מגיע אליה היא: אכן הנתונים מורים שאלה שאינם מבני עמנו לא תמיד רוצים לחיות אתנו ולידינו בשלום.
אבל, אם נאמין, למרות הנתונים הקשים, ונפעל ברוח אמונה זו לשלום, ונתנגד לכל מעשה לא אנושי, לאט-לאט נדביק גם את ה"גרים" בכך.
כי "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות" (2), ואם נאמין האגרוף ירפה את המתח הקיים בו, והיד הפתוחה תחזור ללטף...
ושלום יהיה בארץ.
אשרי, באמת אשרי המאמין.
מקורות והערות
(1) פסוק שמופיע גם בתפילות יום הכיפורים.
(2) יהודה עמיחי
הערה: באחד מדברי על פרשת השבוע ציטטתי את בובר. בעקבות דברי קיבלתי מספר פניות להכיר יותר את משנתו.
בצקלוני, סדנה ללמידת תורת בובר; סדנה שהלימוד בה מתנהל באמצעות הדואר האלקטרוני, ואינו כרוך בתשלום כלשהו.
המעונינים יפנו אלי ויקבלו פרטים נוספים.
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
