בשדרות 20 אלף תושבים, ממוצא רומני, מרוקני, אתיופי וחבר העמים בעיקר, וגם ממוצא פרסי.
העיירה היא רחבת ידיים, לאורך כבישים רחבים, אלא שהקורא עיתון מתרשם שמדובר במעין כיכר עיר צפופה בה כל הזמן נוחתות רקטות. רוב הרקטות נוחתות בשטחים מחוץ לעיר.
דפוס הברחנות וההיסטריה אינו מאפיין רק את תושבי שדרות, זכור דפוס הברחנות ההיסטרי בימי מלחמת המפרץ הראשונה (כשנחתו בארץ מספר טילים בעלי חנ"פ של 100-150 ק"ג) לעומת אלפי טונות מידי יממה בהפצצות באירופה). וכך בימי מלחמת המפרץ השנייה (בשניהם גם נטשה האוכלוסייה הבורחת אלפי חיות מחמד, חתולים בעיקר, לחיי סבל ומוות), וכן במלחמת לבנון השנייה. במלחמה זאת ברחו כמיליון איש, ומידי יממה ברחו מהארץ 30 אלף איש, בנתב"ג.
_____________________________________
מתוך מאמרי, מנוסת עכברים נסו, בעיתון התחקירים של ישראל בעריכת יואב יצחק, 26 פברואר 2004 :
מי יבין פשרה של התנהגות זאת? אבל האם אין להבינה, כשם שאנו מבינים לעומק את חוקי הטבע, ואולי לקינו כעם ביכולת להבין ולפעול בהתאם לטבע וחוקיו, ופיתחנו נטייה קולקטיבית ללכת בניגוד להם, תוך עקמומיות ממאירה?
ועל כך כבר דיבר ביאליק בכאב אין קץ במרירת נפשו נוכח הבלי עמו השוטה, ב"אכן חציר העם":
אכן אובד העם, שואף חרפה ורוק,
אין למעשיו יסוד ולפעלו אין חוק.
אלפי שנות חיי נדוד, גלות גדולה מנשא,
התעו אחור הלב, אבדה עצה מגוי.
אני מתבונן שוב בתצלום שהופיע בעיתונות לאחר הפיגוע, ב-23 בפברואר: רואים בו שני זוגות תלמידים מהגימנסיה העברית בירושלים (שכמה מתלמידיה ניספו בפיגוע) המחבקים זה את זה בעיניים עצומות ובמחווה של חוסר ישע, ברוח שירי הנכאים אודות: "העם העייף והמדוכא" של אביב גפן. לכאורה, תגובה סבירה, הגם ששונה מעט מתגובות עמים כגון הצרפתים, האנגלים או היפנים, הנוהגים במקרים דומים באצילות מאופקת, שאינה מחצינה רגשות. אך מהו הדבר שכל כך מקומם וכואב לי בצילום הזה?
אכן, גם האמריקנים אינם מגיבים בהיסטריה קולקטיבית וחגיגית של זעם מעורב ברחמים עצמיים תוך העצמת תגובות הפתיעה הנפגעת והכעוסה בכלי התקשורת, כל אימת שצעירים אמריקנים נפגעים בעירק. ולא עוד, אלא שדובריהם הצהירו שאין הם כלל מופתעים, ובוודאי לא מתרגשים יתר על המידה מפגיעות המתאבדים העירקים, שכן הדבר צפוי במערכה ומאבק. האם 300 מיליון אמריקנים הינם חסרי רגשות?
אבל אולי מדובר בדור גרוע מזה שמתאר ביאליק ב"אכן חציר העם", דורם של אותן תלמידות תיכון המתחבקות זו עם זו בפרץ ניכמרות - משום שכך הורו פסיכולוגים ציניקנים-בדומה שהבינו אולי את נפש בהמתם הנוורוטית שעוותה, יתכן, במאות שנות פוגרומים ומנוסת עכברים. וזאת ברוח "בטא רגשות בכל מחיר" - כשהרגשות משום מה מתכנסים כמעט תמיד לעליבות ומחול נידכאות עצמית וקבוצתית.
אותה ניכמרות של חוסר ישע, במקום להניף אגרופי זעם, או להגיב בהתקשחות הפנים ובזעם מאופק ונחוש למאבק כפי שהיו עושים כל בני עם נורמלי.
הדבר אינו שונה מהותית מבכחנליית המנוסות המבוהלות במלחמת המפרץ הראשונה, כאשר כל עם ישראל עסק במלל אין סופי וב"מנוסת עכברים" (שוב, לשונו של ביאליק) במצוות הפסיכולוגים הללו ש"טיפלו" בעם, וציוו עליו "לבטא את רגשותיו בקול ולא לשמרן בליבו" (הפסיכולוגים אגב, דומה שהתבלבלו והטעו עם שלם בערבבם מושגית בין זיהויים של רגשות ובין ביטויים הפרוע. שהרי גם זיהויים של רגשות מנוגד להדחקה, שאינה אמנם רצוייה, אבל זיהוי מודע אינו מחייב "ביטוי" פרוע של רגשות לצורך כך ברוב נהי והיצפי מלל תוך תגובתיות יתר).
ניתן אכן לראות בתגובתיות היתר והמנוסה בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה את "שעתנו הלא יפה", כאנלוגיה הפוכה לדבריו של צרציל על עמידה נאותה, מחושלת, שקטה ואפקטיבית במצב קשה: "שעתם היפה". זאת בדומה לשעה לא יפה אחרת, שבחזקת יותר מסביר הוא שנשלם עליה גם מחיר יקר מנשוא בעתיד: המנוסה מפתחת רפיח בהינף הנסגנות כיום מארץ ישראל ככלל בפני אויב נחוש ורב סבלנות ותעצומות מאבק למטרת סילוקנו הסופי מהאיזור עד הפרור האחרון של התיישבות יהודית.
אכן, הגבנו אז בזמן מלחמת המפרץ, כצבר אנשים נהנתנים (הדוניסטים), חסרי משמעת פנימית ומרוקנים מתוכן, שעמדו בפני המציאות האמיתית ממנה חרדו: התגודדויות המנוסה היומיות לירושלים ולשאר מקומות מרוחקים מתל אביב זכורה לכל.
במקביל, עודדו אותנו כאמור הפסיכולוגים "מטפלי העם" (משל היה הלאום עצמו אדם בודד, שוב, דומה שהטעייה רבתי) ושאר קשקשנים לא נלאים למלל אין סופי על-מנת "להביע את רגשותינו". אלא שניתן לסבור שלא ממש היו כאן רגשות ספונטניים, אלא במובהק מחול פרע של שיכרון ליבוי המוני של רגשות חידלון ועליבות בכל כלי התקשורת.
כך, פרט לגילויי היסטריה ותגובתיות יתר, טיבעו רבים את עצמם בהשתפכויות מלל שאינו פוסק. כלי התקשורת פצחו בבכחנליה של מלל משתרשר חסר מנוחה כל שעות היממה, כאשר כל דיכפין, החל ממטפל השיניים השכונתי וכלה באיזה תת-אלוף נשכח, נקראו לשטוח את הגיגיהם קבל-עם אודות המצב, הביטחון הלאומי, מדיניות בינלאומית ומה לא. התופעה יוצאת הדופן הזאת הביאתני אז להעיר באירוניה לבת זוגי, שכנראה יש לבני אנוש צורך מובנה להניע את שרירי הלסת בשיעור מסויים, והדיבור הבלתי נלאה, שהינו חסר פשר לכשעצמו, הינה רק עילה לכך - להזזת שרירי הלסת באופן מחזורי ונמרץ.
אכן, טבענו אז בגילויי היסטריה המונית ותגובתיות יתר תוך אובדן תחושת הכיווניות הפנימית, ההתמצאות והאורינטציה הכוללת במצב, תוך הצפת הממשות במלל ריק. הפכנו לעם של חידלי אישים לכל דבר, ברוח משוררי ונביאי החידלות הלאומית בסגנון אביב גפן ודומיו.
מאידך, זכרם של התמונות ההן, הקרובות יותר בזמן, עדיין טרי ליבי: הפגנת כ-2000 מתיישבי פיתחת רפיח העומדים להיות מושלכים מבתיהם וממפעלי חייהם - רבים מהם נימצאים שם כבר שנות דור - מול משכן ראש הממשלה בירושלים. במיטב בגדיהם, קהל מאופק והפגנה מאופקת ובוגרת ללא כל גילויי היסטריה, אלא יותר מכל - מכובדת. ובבטחה של שקט פנימי של אנשים המעוגנים היטב בשגרת חייהם, יצירתם ומקומותיהם, בדומה לבני כפר או עיר החיים שם בבטחה דורות על דורות, ופתחו כבר מעין שקט פנימי, בניגוד לפליטים או מהגרים.
אלא שליבי ניצבט.
במיטב בגדיהם, אך משהו בנוהגם, העלה בי את התחושה שאין הם מבינים וחשים את גודל הרעה העומדת לבוא עליהם תוך מספר חודשים (ועלינו, לטווח רחוק יותר, כפי שנראה בהמשך). מבלי משים עלתה במוחי התמונה של יהודי וורשה ולודג' וולוז'ין ומאות הכפרים בפולין שישבו שם, בארץ מוצאי שלי, כ-1000 שנה. ותכופות קידמו את הגירושים למקום ההוא שאין חזרה ממנו במיטב ביגדיהם ובכבוד עצמי של אנשים שהביטחה שבקיום ועשייה בני מאות שנים מונעים מהם לזהות במלוא חושיהם את אפשרותו ויתכנותו של הגרוע מכל.
Michael M. Sharon, born 1950, is a researcher in experimental psychology (Cognition, neuropsychology, attention, complex performance; emotions, psychopathology) and is the author of two books: Divided Attention - Organizers and non-Organizers (1997) and (2003) The Emotional Roots of Systematically Inefficient Behavior. He is a journalist and commentator implementing a multi-disciplinary approach encompassing issues and problems in economy, national security, corruption and economic crime, social criticism, study of cultures, general philosophy and philosophy of science, theology חוקר מדעי בפסיכולוגיה ניסויית; עיתונאי, פובליציסט, פרשן ותחקירן הנוקט בגישה רב-תחומית.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
