גוף ונשמה 

"...לפני שאכנס לעניין הספציפי של המשנה שלנו על ההערמה, הייתי רוצה לחדד אבחנה כללית שהיגעתי אליה אודות התורה שלנו שבעל-פה, שניתנה לנו דרך המשניות המסכות והסדרים.
קיים לכל הדעות הגיון צרוף בכל משנה והלכה, כמו ההגיון שנגעתי בו לעיל למשל... אולם ומעבר להגיון הצרוף העקבי בכל משנה והלכה ופרק, קיים עוד הגיון הכלול במשנה, אבל ממשפחה אחרת, שאין לו שום קשר עם ההגיון היבש שלנו.

לכל אדם גוף ונשמה; וגם לכל משנה גוף ונשמה. הבחישה שאנו בוחשים במשנה דרך חכמינו ואמוראינו ותנאינו לאורך כל ההסטוריה היהודית, בחישה זו מסתכמת בבחינה אנושית מעמיקה לגוף המשנה וההלכה היוצאת ממנה, ואת זאת אנו בוחנים בעין אנושית ומשתמשים בהגיון אנושי, ומסיקים מסקנות אנושיות הגיוניות מכל משנה ומשנה. אולם, ולזאת אני רוצה להגיע, אנו מכסים בזאת רק את גוף המשנה - לא את נשמתה, כי לכל משנה, ומלבד גופה, ישנה נשמה, כמונו, ככל אדם. את האבחנה הזאת הרגשתי לפני כשנתיים, כאשר התחלתי בלימוד המשנה דרך הפרוש הנהדר של הרב פנחס קהתי ועם רבינו עובדיה מברטנורא, ובשנה שעברה גמרתי אומר עם עצמי לעסוק בפן הזה ביום מן הימים, ולכסות את המשנה במלואה דרך הבחינה בנשמתה לא בגופה... פרויקט כזה יכול לקחת עשרות השנים ואולי לא יספיקו לו כל החיים, כי כל משנה ונשמתה היא עולם ומלואו... בדיוק כמו שאנו אומרים - כל אדם עולם ומלואו... אני תקווה שאספיק להקים את הפרויקט שלי בעזרתו הוא.

כצעד ראשון, אני הולך לכתוב בימים הקרובים את המאמר הראשון שלי בנידון, כפתיח שיזכיר לי את מחוייבותי לפרויקט, והוא יהיה אודות אחת הפרשות של עירובי חצרות שאני לומד עכשיו... נפגשתי שם עם משנה מאוד יפה בעלת נשמה עדינה ביותר... עכשיו אני מבחין שמדובר בעצם באותן האותיות: מ ש נ ה / נ ש מ ה; מקרה או לא..."

________________________________________

לפני חודשיים כתבתי מאמר וקראתי לו "פרשת הערמה". הוא עסק בנושא הלכתי הקשור במעשר שני, שנידון באחת המשניות בסדר זרעים. את הדברים לעיל העתקתי מאחד הקטעים של המאמר.

הנה כי כן אני היום, יום חמישי בשבת קודש, 11/5/06 למניינם, בא לקיים איפא את הבטחתי עם עצמי, ולכתוב את המאמר הראשון בנידון, כפתיח לפרוייקט המקורי, שיבוא בהמשך בעזרתו הוא.

אני עומד לדבר על נשמה וגוף, של המשנה... ולמעשה, אני עתיד לכתוב על גופו ועל נשמתו של האדם עצמו, באמצעות ניתוח ממצאיי אודות גופה ונשמתה של המשנה; ואני מדבר על המשנה הזאת:

ו,ג אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב - ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם, ושלהם מותרין לו ולהם. נתנו לו רשותם - הוא מותר והם אסורין. היו שניים - אוסרין זה על זה: שאחד נותן רשות ונוטל רשות; ושניים נותנין רשות, ואין נוטלין רשות. (סדר מועד, מסכת עירובין, פרק ו, משנה ג').

גוף ונשמה, זהו נושאינו. אולם עלי להקדים ולרשום לי מספר הערות שכולן הן מבחינת "הערה חשובה לפני שאני אשכח..."; והבעיה, לציין, אינה מחלת השיכחה שלי, אני יכול לרשום ראשי תיבות על פתק קטן בשביל לא לשכוח... הבעיה היא שכל ההערות מתקשרות, כל אחת בתורה, אל הנושא המרכזי של המשנה שלנו, וכך אני עלול לגלוש דרך כל הערה אל הנושא המרכזי ולהכנס לעומק הדברים- משאיר מאחורי את שאר ההערות החשובות, יתומות...

ולהערה הראשונה, לפני שאני אשכח.

את האבחנה המרכזית שכל הנושא סב סביבה, איבחנתי כאמור כבר בשלבים ההתחלתיים של חיזורי אחר המשנה, ועם צעדי הראשוניים בעיוני בה; כוונתי כמובן לאבחנה של הימצאות נשמה וגוף לכל משנה ומשנה - לא פחות מהימצאותן אצלינו, האדם...
כבר בשלב ההוא גמרתי אומר עם עצמי, להעלות "יום אחד" את אבחנתי זו על דף ולפרסמה ברבים, כדרך שאני מפרסם כל אבחנה הקשורה בגילוי שלי לבוראי... המוטו המנחה הוא: לא אמות כי אחיה ואספר מעשה יה .
הסיכום שהיגעתי אליו עם עצמי היה, שבתום עיוני לכל ששת הסדרים אתחיל את הפרוייקט עצום המימדים הזה: לשבת ולנתח כל משנה ומשנה, ולהפיק ממנה את נשמתה, בתהליך של הפרדה ביולוגית גרידא: נשמה לחוד וגוף לחוד. ידעתי כבר אז שהמדובר בפרוייקט גרעני עצום מימדים; וכאשר אסיים את הפרוייקט המקומי על המשנה הקטנה לעיל- תבינו באילו מימדים מדובר...

פחדתי מהתחייבות זו שלקחתי על עצמי; ולא טעיתי בבחירת המילה: פחד, יראה, חשש מהאין ידוע שיבצור ממני לקיים הבטחה זו, או מכישלון בדרך שימנע ממני זאת... זה מחד; ומאידך, חששתי מאילוץ עצמי להיפרד מנושא כה חשוב וייחודי הטומן בחובו את אחת האבחנות החשובות שאני - האדם - הגיע אליה... חששתי לאבד דבר יקר ערך - חששתי לאבד הזדמנות חד-פעמית להוציא את הדבר היקר הזה ממקום מטמונו ולהשתמש בו! פשוט להשתמש בו להנות ממנו ואף לשחק בו ולהשתעשע... חששתי יותר מכל לאבד את ההזדמנוות האישית שלי שעליה חלמתי כל חיי, כמעט כל חיי, מאז שהיכרתי את ההנאה העצמית מגילוי האמת; את ההנאה במובן של "pleasure" של ממש... כל חיי חלמתי לדעת מהי נשמה... חלמתי לדעת מה הקשר של הנשמה לגוף, חלמתי לשים את האצבע על הנקודה, בה נפרדת הנשמה ממהות הגוף; והינה ראיתי במו עיני כאן את הנשמה של המשנה ואת הגוף שלה, ראיתי את נקודת החיבור בין שני האובייקטים ואת נקודת הפרידה ביניהן, והיתה לי התחושה שהינה עליתי על קצה החוט של התעלומה... אומנם לא המדובר עדיין בנשמה וגוף שלי, של האדם, אך המדובר במשנה אנושית ובדרך אנושית ובהגיון אנושי... קצה החוט נתפס; אותו חששתי לאבד.

ותוך כדי... תוך כדי התנהלותי המפוקפקת זו בין חלום לתיקווה לחששות להתחייבות ליראה... היגעתי עם האצבע לידי משנה מסויימת שבהיתי בה ולמעשה עמדתי מולה פעור פה, מהתלהבות... התלהבתי מהבהירות של אבחנתי המתגלמת במלוא הדרה במשנה הזאת... דרכה ניתן לראות בעיניים מזויינות אנושיות את הגוף ואת הנשמה של המשנה, ואף למשש אותן לגעת בהן... בגוף לחוד ובנשמה בנפרד.
או אז, ברגע שימי את היד על המשנה הזאת, גמרתי עוד אומר עם עצמי: את הפרוייקט שלי אני מתחיל עם המשנה הזאת, כהקדמה יאה ומתאימה לפרוייקט אדיר הממדים, אותו התחייבתי לבצע לכשאסיים את עיוני בששת סידרי המשנה והגמרא...
במילים אחרות, החלטתי, כתשלום על חשבון הפרוייקט המקורי, ליישם את אבחנתי על המשנה הקטנה הזאת (קטנה... אך עתידים לראות את מימדי "גודלה") - והדבר אפשרי ומעשי מבחינתי, וגם לכל הדעות אינו מגיע לרמת הקושי של פרוייקט-על המקורי, של עיבוד כל המשניות... ומעבר לכל זה, הדבר מהווה עבורי כתעודת ביטוח אישית - לבל אשכח ולבל יישכח ממני הפרוייקט האמיתי, החשוב, שכה חששתי שתיבצר ממני הגישה אליו בעתיד, כי המדובר אולי בעתיד הרחוק...

עצם המחשבה להתחיל ביישום אבחנתי על המשנה הקטנה הנבחרת- כצעד קטן מטיול ארוך, הפיחה בי הקלה מרעננת, וחשתי ביטחון מה שהפיג את כל חששותי באחת, אודות החשש מאיבוד ההזדמנות שנפלה בחלקי והוצאתה לפועל בעתיד.

והינה באתי אתמול להוציא לפועל את הצעד הקטן-גדול; באתי ליישם את אבחנתי על משנתי הקטנה (לחילופין- גדולת הממדים), ולהפריד בתהליך ביולוגי את הנשמה מהגוף; את נשמת המשנה מגופה, כתבו כלשונו כהילכתו.

שמח וטוב לב ניגשתי אל העבודה. פתחתי את המשנה ליתר ביטחון, ועיינתי שוב "בגופה"; הרי לא ניתן להגיע אל נשמתה בלי לעבור דרך הגוף... יש לקרוא את המידע אודות נשמתה, ולשם זאת יש להשתמש בשפה כלשהי, וחייבת להיות שפה קריאה, אנושית, ולמעשה קיימת אך שפה אנושית אחת בנמצא, היא היא השפה המוצעת בגוף המשנה, עברית, שפת התנאים, שנכתבה בעטו המחודד של רבינו הקדוש יהודה הנשיא.

פתחתי אם כן והתחלתי לקרוא, את המשנה ואת פרושו המרתק והמחודד של רבי פנחס קהתי, שבאמצעותו היגעתי לאן שהיגעתי - דרך פרושיו והפשטותיו שהקלו גם קיצרו לי את הדרך לאין ערוך...
קראתי, עיינתי, ושיחזרתי את מה שלמדתי. אני כבר בקיא ומבין בפרוש שנפרש לפני, ועכשיו הגיעה תורה של העבודה האמיתית שלשמה חזרתי אל המשנה הזאת... אני כבר מוכן למשימה; קיפלתי את השרוולים, התמתחתי, יישרתי את גבי בתשעים מעלות, וסידרתי טוב את המקלדת מול אצבעותי. יאללה, אל הנשמה...

שום דבר.

לא הצלחתי לכתוב מילה אחת. שכחתי. ידועה האגדה אודות העובר - שמלמדים אותו כבר בבטן אימו את כל רזי התורה הקדושה, ורגע לפני יציאתו מהבטן הזאת, מגיח משום מקום אליהו הנביא, ונותן לו מכה קטנה על פיו, שישכח מכל מה שלימדו אותו, ויתרוקן מהכל לפני יציאתו!
אז למה בכלל לימדוהו ועמלו עליו...?!
תשובה: בשביל שהחומר הנלמד ישאר בסטנד-ביי; שישאר צרוב בדיסק הקשוח, באחת התיקיות הכמוסות והדחוסות ביותר - לכשיצטרך את החומר הזה ונשמתו תבקשו באמת בכנות ובתמים, או אז יוכל לשלוף את התיקיה הזאת, שרק לו גישה אליה... רק הוא יודע את הפס-וורד...

הארכתי במשל שלי... אך זה בדיוק מה שקרה איתי אתמול! אליהו הנביא הגיח משום מקום והיכני על פי! הרביץ לי בעצם, ואני מתלונן כאן ועכשיו עליו רשמית! אני מבקש צו מעצר מיידי באשמת אלימות והתקפה מזויינת, ומעל לכל בלתי מוצדקת; מה - איימתי עליו? סיכנתי אותו? מה עשיתי לו... למה עשה את מה שעשה, למה להשתמש באלימות, אין שפה אחרת? אין שפה אנושית?
תתפלאו - בזאת הירהרתי אתמול, וקשה לי היה להשתחרר מהתחושה הזאת, תחושת מועקה אמיתית של איבוד דבר יקר ערך ללא שום סיבה מתקבלת על הדעת! רק אליהו הנביא אשם.

לא נזכרתי בשום דבר אודות הנשמה... ברח לי כל המידע הזה, והמדובר במידע עצום, ארוך, שמן, שיש לכתוב אלפי קילובטים בשביל לכסותו, ואולי צריך מימדי ג'יגאס...
שום מילה. שום זכר. שום רעיון. רק סימן אחד; ובעצם מדובר בסימן-דרך מבית היוצר האישי שלי, שניסיתי לגייסו לעזרתי... אמרתי, אולי אנסה לשחזר את הדברים, מהקטן אל הגדול... ובשביל לשחזר את הדברים, יש להשתמש שוב בשיטה יצירתית מבית היוצר האישי... השיטה נשענת על שיחזור המומנטום; היינו באיזה מקום הייתי כאשר הירהרתי במידע האבוד, וכשאני מדבר על המקום, אינני מתכוון אך למקום הפיזי, כי-אם למקום הנפשי - אם נכון הביטוי... כלומר, באיזה מצב רוח הייתי, באיזו רמת ריכוז, באילו כוחות נפשיים...

לסימן הדרך האחרון היגעתי! הצלחתי לשחזר את הרגע "ההוא" ואת המקום ההוא...
הייתי במקום אחר; שונה לגמרי... עם תיאורה שונה, ובתנאים שונים. הייתי רגוע, נינוח, יושב בנינוחות בשקט - שקט נפשי, הייתי וכאילו בבית קיץ בודד על אי בודד, עצים ריחניים סביבי, ואני מטייל קמעה ונח קמעה; כשאני מטייל אני חושב, ואת העלאת המחשבות שלי על נייר אני מנצל ברגע ישיבתי, בכיסא נוח, יפה ומהודר. אלה הם התנאים שהיצלחתי להיזכר בהם, וכך היגעתי לידי פיתרון מסויים, שבעזרתו אולי אוכל לשכתב את אבחנתי אודות המשנה, ולהגיע אל נשמתה... אולי אם אצליח לשים את עצמי שוב במקום ההוא, אוכל לקרוא שוב את המידע הזה, לתפוס אותו חזק - ולהחזיק בו עד להעלותו על נייר בשפה שלי, בשפה האנושית.

לקחתי איתי את כלי העבודה, שמסתכמים בדבר חומרי אחד ויחיד: סדר מועד - חלק א', ספר עבה וכבד שסחבתי איתי לכל מקום עד לרגע סיומו, או אז החלפתי אותו בחלק ב' העכשוי, הוא ההולך איתי עכשיו לכל מקום, פחות עבה מחברו, ומטבע הדבר- סוחב מעט משקל. את שאר המצרכים החיוניים לשיחזור "המקום" הם מעשה ידי; וזה פשוט עד מאוד: בבוקר בשעה חמש, בהליכתי היומית אל בית הכנסת, יש לי חמש עשרה דקות יפות וקצרות, בהן אני יכול להשיג את הנוסחה הקשה ביותר...
אם אני כותב באותו יום מאמר או מעלה על הנייר רעיון כלשהו, הרי לבטח חשבתי עליו וסיכמתי אותו עד הפרט הקטן ביותר - בחמש עשרה הדקות ההן...
אם הנושא הוא דתי- שיעובד במשך היום ע"ג נייר או מאמר, הרי יסוכם עד לפרטיו הקטנים דרך השעה וחצי של נסיעתי אל העבודה; שם באוטובוס שלי, עם כל הרעש של המוסיקה ושיחות הנוסעים, אני משיג את השקט המופתי, לחשיבה, ולסיכום הפרטים.

היום, גייסתי את כל הגייסות שלי לשיחזור "המקום" והמומנטום... חשבתי על נשמת המשנה בשני המרחבים: תוך כדי ההליכה היומית בת 15 הדקות הקצרות, ובנסיעה הארוכה והשקטה אל העבודה; והצלחתי. הצלחתי!

הצלחתי לשחזר את כל המידע הדרוש, מידע פשוט ומופשט, מה שעושה אותו כה מיוחד ויקר, ואני מוכן כבר לשרידת המידע במלואו, כאן ועכשיו.

אני מגיע איפא למסקנה (הערה) הזאת: אינך יכול לגעת בנשמה בכל זמן ומקום. אתה חייב להיות בתנאים סטריליים בשביל לעשות זאת, או רק אז הינך מורשה לעסוק במלאכה מיוחדת (קדושה) זו.
לתנאים סטריליים קוראים בשפה האנושית "שקט נפשי"; ואת זאת יכול האדם להכין לעצמו ולהשיג במו ידיו. כל אחד מאיתנו יכול להצביע על הרגע והמקום בו נמצא בשיא "השקט הנפשי" שלו; זהו ולא אחר התנאי הסטרילי שאני מדבר עליו, והוא בהשג כל יד.

מכאן הרושם המוטעה, וכאילו הגוף "גמיש" שניתן לטיפול בכל מקום ותנאי, בעוד הנשמה "מגושמת" וקשה לטיפול בכל תנאי ומקום... אולם ובעיון מעמיק, היפוכם של הדברים הוא הנכון: דבר גמיש הוא דבר עדין ויש לטפל בו בהתאם, בניגוד לדבר המגושם שאינך מחוייב לטפל בו במשי...
ילד הוא "דבר" גמיש; אתה יכול לעשות ממנו - לחנך אותו, באופן הרצוי לך; אתה יכול לעשות ממנו ככל העולה על רוחך... זאת כי הוא אכן "גמיש" ועדין, לכן כולנו נוטים לטפל בילד בתינוק בעדינות הראויה... בניגוד להתייחסות לאיש המבוגר והמגושם, אינך מחוייב "לטפל" בו באותם התנאים של הילד...

אינך יכול ומורשה לגעת בנשמה בכל זמן ומקום; זוהי איפא הערתי הראשונה. וזה מוביל אותי לתהליך שדרכו מגיעים אל הנשמה, או ליתר דיוק- ממנו מפיקים את הנשמה; הוא למעשה תהליך הפרדת הגוף מהנשמה. את התהליך הזה איננו יכולים לעשות ולא מורשים לקיים בכל זמן ומקום, אולם כאשר אנו עוברים, בתנאים הרצויים, את התהליך הזה, אנו מצליחים להפריד את הגוף מהנשמה ומצליחים לשים את האצבע על הנקודה, בה נפרדת הנשמה ממהות הגוף.
במילים אחרות, אנו מצליחים להצביע על נקודת החיבור בין שני האובייקטים, גוף ונשמה; ואנו רואים בעין מזויינת את נקודת הפרידה ביניהן.
מה הכוונה? מהי מהות הנקודה הזאת שאני מדבר עליה? מה זאת אומרת נקודת החיבור בין שני האובייקטים שהיא אותה הנקודה של היפרדותם?
על השאלה הזאת ניתן לענות, אם נעיין במהות האובייקטים: גוף ונשמה.

גוף כידוע לנו מייצג את הגשמיות, את החומר, את היקום, את כל מה שידוע לנו על היקום, מהותו וגבולותיו... אנו מנסים לגייס את כל האינטלקט שלנו- את כל כוחותינו האינטלקטואלים למען לגלות את הסובב אותנו ולהגיע אל הנקודה הרחוקה ביותר להשגת המידע האפשרי, היינו להשגת הנקודה הרחוקה ביותר ביקום; זוהי למעשה התהייה שלנו, מה היא הנקודה הרחוקה ביותר ביקום? גילינו כבר את שביל החלב ואת מערכת הכוכבים הסובבת אותנו ואת הגלקסיה שלנו, ואף יש בידינו מידע על עוד גלקסיות וכוכביהן.. עד שמגיעים אל האזור השחור היכן שנבלעים הכוכבים והגלקסיות- כך היא ההערכה הרווחת על פי התצפיות שנערכו באזור השחור, והשאלה היא, ומה הלאה? מה עוד? מה יש מעבר לאזור השחור? ואפילו אם נצליח להמציא את הטלסקופ המשוכלל ביותר שיחדור את האזור השחור ויכול לעבור מרחקים דמיוניים של מליארדי שנות אור, עדיין תיוותר השאלה האנושית על כנה: ומה הלאה? מה יש מעבר לנקודה הרחוקה שהיגעתי אליה?
עוד גלקסיה? אבק כוכבים? ומה הלאה? היכן נמצאת נקודת החיבור בין המידע שאני יכול ומורשה להגיע אליו, לבין המידע האחר הנמצא מאחורי הפרגוד - שנדמה וכאילו ידי אינה יכולה ו/או מורשת להשיגו?

את התשובה נשיג אם נעיין במהות האובייקטים, של המידע העומד לרשותי; אני עוסק בנתיים אך בחומר הגשמי, המגושם... ודרך העיסוק שלי היגעתי לנקודה הרחוקה ביותר של הבנת החומר הגשמי; כך היגעתי אל קצה הגבול שלפני, ואת הנקודה הזאת כיניתי "קצה גבול השגתי" (ק.ג.ה).

כאן אני מגיע להערתי השניה: דרך הנקודה "קגה" אני יכול ומורשה להמשיך הלאה עם המידע שבידי, ולעבור אל רובד מידע אחר אודות "הנשמה" של הגוף בו אני עוסק; במקרה זה אני עוסק ביקום למשל...
אם כן, בנקודה "קגה", בשאיפתי וחתירתי אל מידע נוסף, אני עובר אל הנשמה של היקום. שם יוצע לי מידע נוסף ומגוון הכתוב באותה השפה בו היגעתי אל "קגה"- קצה גבול השגתי. מידע זה אמור לעסוק באותו היקום הגשמי והמגושם המוכר לי, כי זהו החומר הבלעדי המוכר לי, והמידע שיוצע לי במסגרתו החדשה, ירחיב את הידע שלי אודות היקום, ויהווה את המשכה הטבעי של נקודת "קגה".

כך באופן הזה אעבור את נקודת "קגה" ואף את מרחב "קגה", ואשתלב במרחבים ורובדים אחרים. מילת הקוד היא איפא, מידע נוסף, המועבר דרך אותה השפה ואותם הכלים המוכרים לי - כלים גשמיים ומגושמים, שאט אט הופכים לגמישים ועדינים, כגמישות תינוק בן יומו. השגתי ההולכת ומתרחבת למהות הכלים האלה, היא אשר תהפוך את איכותם הגשמית הקשיחה לגמישה ועדינה. השגתי המתחדשת היא היא השחקן החדש שבא לשכונה, והוא זה שישחק מעכשיו את המשחק הראשי ויתן את הטון, במרחב החדש המתחיל מנקודת הקגה שלי, והולך ומתרחק מהנקודה הזו.

הנשמה אם כן, הינה המשך המידע אודות היקום הגשמי. בנקודה מסויימת המידע הגשמי עוצר, וממשיך לזרום דרך צינור מסוג אחר שנקרא בשפתינו האנושית "נשמה". קרא מעתה לנשמה: צינור מידע.
נשמת הציפור: היא המשך המידע אודות הציפור הגשמי, מהנקודה בה המידע שלנו אודותיו נעצר; נשמת האדם היא המשך המידע העצום והמסקרן אודות האדם, מהנקודה בה המידע שלנו אודותיו הוגבל, בגין מגבלותינו הטבעיות, ומגבלות הכלים העומדים לרשותינו.

את כרטיס הכניסה למרחב המידע הנוסף הזה ניתן להשיג אך בתנאים סטריליים; אתה חייב להיות בתנאים סטריליים בשביל לגשת לקופה ולקנות את כרטיס הכניסה; וכפי שהוזכר, לתנאים הסטריליים קוראים בשפה האנושית "שקט נפשי"; אולם ובהעדר כנות עצמית- לא ניתן להשיג את המצרך היוקרתי הזה; את השקט הנפשי האמיתי. שנן מעתה את האקסיומה הזאת: אדם נטול כנות עצמית- אין בידו להשיג את השקט הנפשי, ולא את כרטיס הכניסה למרחב המידע האקסקלוסיבי הנוסף- גם אם יצטייד בכל הון שבעולם: לא ימכרו לו את כרטיס הכניסה.

ההערה הבאה שלי קרובה יותר למחוז המקצועי... והיא עוסקת בסוג המידע הנוסף הנשאב מצינור הנשמה. מידע זה כפי שנראה בדוגמה של המשנה שלנו בהמשך, יחתור אל מחוז שונה ומרוחק מהמחוז העכשוי של גוף המשנה, ובהרבה מובנים: המידע הקונבנציונלי של המשנה שלפנינו למשל, שייך לתחום הטכני של המצווה, בעוד המידע "הנוסף" שייך לתחום החברתי דווקא.
ועוד מרחק מהותי: המשנה שלפנינו עוסקת במידע שבין האדם ליוצרו, אולם המידע "הנוסף" עוסק בין האדם לחברו.
מכאן מבחינים במרחק ובשוני בין שני סוגי המידע המוצעים בגוף המשנה ובנשמתה, ומגיעים למסקנה שהמדובר בשני עולמות של מידע שמשיגים אותם משני צינורות נפרדים, כל צינור והמידע שלו - והעולם שלו...

אולם ולאחר קליטת המידע הנוסף, בשלב המאוחר שלאחר עיבודו, אנו מגיעים לאבחנה מעניינת: שני סוגי המידע שכה היו רחוקים זה מזה בשלב הקליטה, מתקרבים האחד לשני עד לכדי התמזגות; ואני מדבר על המידע שהיגענו אליו עד לנקודת "קגה" ושהיפקנוהו מהחומר הגשמי המגושם, עם הסוג השני של "המידע הנוסף" שהושג וזרם דרך צינור הנשמה.

או אז... המידע הנוסף, שעסק בין האדם לחברו למשל, מתחבר לו בטבעיות עם המידע שהוצע בגוף המשנה, ונפתח אליו בדרך טבעית ומובנת מאליה: הוא כבר מגיע, בין היתר, אל המערכת שבין אדם ליוצרו, ומידע חדש (ממוזג) זה נכנס בצינור שלישי שנוצר זה עתה...
נוצר אם כן בתהליך עיבוד המידע עוד צינור, המחבר את שני הצינורות זה עם זה, של הגוף ושל הנשמה, אל תוך צינור שלישי חדש, באופן טבעי וכמעט מולד... התחושה או אז היא, שבצינור השלישי נמצא מידע מוכן מראש וטבעי שניתן להגיע אליו משני דרכים חלופייות: מהצינור של הנשמה או מגוף המשנה המגושם; והראיה לזאת היא אופן הגישה לניהול המידע, למי שפתוחים לו שני צינורות המידע: ואחת דתו היא; הוא יגיע לאותו המידע שבצינור השלישי בשני דרכים מקבילות וחלופיות, דרך המידע הקונבנציונלי שבגוף המשנה, או דרך המידע הנוסף של צינור הנשמה.

אישית, היגעתי אל המידע שבצינור השלישי בדרך הטבעית הרגילה: ראשית עיינתי בגוף המשנה; או אז כאשר היגעתי לסוף דרכי בהבנת המשנה, עברתי אל המידע הנוסף שבצינור הנשמה (הנשמה של גוף המשנה), משאיר מאחרי את נקודת "קגה" ופוסח עליה באופן טבעי - וכאילו המדובר בתחנת ביניים בה נחים עד להגעת האוטובוס שיאסוף אותך להמשך הדרך... משם נכנסתי כאמור בדלת הראשית של צינור הנשמה, ושאבתי משם את המידע הדרוש לי להמשך דרכי, ופניי אל הצינור השלישי, היכן מתמזג כל המידע שהיגעתי אליו עד הלום, מהתחלת דרכי עם גוף המשנה, ועד בכלל.
בסדר הזה למעשה, אני אמור להציג את המידע שברשותי, אודות המשנה שלפנינו; אולם ולמען לספק את הראיה שנטענה לעיל (ניתן להגיע לאותו המידע שבצינור השלישי בשני דרכים מקבילות וחלופיות) - אשנה את הסדר הקונבנציונלי שתואר לעיל, ואפתח דווקא בשרידת המידע (הנוסף) שבצינור הנשמה. משם אחזור אל המידע שנצבר לפני נקודת "קגה", או אז אקפוץ עם כל הערימה ישירות אל הצינור השלישי הממוזג - בתרתי משמע.

לפני כן, יורשה לי להתעכב על עוד הערה- הרביעית במספר.

כפי שראינו, אנו חשופים לשלושה סוגי מידע:

1- המידע הקונבנציונלי שמסתיים בנקודת "קגה".

2- המידע הנוסף המוצע דרך "צינור הנשמה", המתחיל מהנקודה בה נפסקה שאיבת המידע הקונבנציונלי שלי, נקודת (ק.ג.ה.). השתמשתי לנוחיות עטי ולהקל עליו- במונח "צינור הנשמה", אולם המדובר הוא ב-"ישות הנשמה" - ישות קיימת ופעילה לכל דבר. (הראיה לזאת הוא המידע המוצע והמופק דרך אותה היישות, כמידע המוצע דרך הגוף - היש למישהו ספק בקיום יישותו?)

3- עוד מידע נוסף, בו מתמזגים שני סוגי המידע שנשאבו לעיל, 1 + 2, דרך צינור-מידע שלישי, שמהווה המשכו הטבעי של צינור המידע שנשאב מצינור הנשמה. או אז התמונה מתבהרת לכדי מידע מושלם שנשאב ממקור המידע והוצע על ידו. אנו מגיעים לכאורה למידע שבצינור הזה וכאילו- בדרך של עיבוד שני סוגי המידע שהיפקנו בשיטתיות מצינורות שונים, אולם המדובר הוא במידע אחיד שהיגענו אליו בשני דרכים עקיפות, והרושם שעתיד להיווצר הוא, שיכלנו לבוא ישירות לכאן ולקבל / לקרוא את המידע המוכן מראש...

השאלה המתבקשת בשלב זה היא: מדוע לעבור את הדרכים המפותלות האלו בכדי להגיע אל המידע המושלם? מדוע לא נלך ישירות אל "הצינור השלישי" ונקרא שם ישירות את המידע המושלם? הרושם הנוצר הוא בכל אופן, שישנו כאן סדר מסויים להגיע אל המידע ולקבל אותו, והסדר הזה נשלט על ידי מי שנמצא אצלו המידע, נקרא לו לנוחיותינו "מקור המידע". אם כן, אחזור ברשותכם על אותה השאלה ובמילים יותר מחודדות: מדוע הערים "מקור המידע" קשיים ויצר לנו למעשה דרכים שונות ומפותלות להגיע דרכן אל המידע ואל סוגיו השונים והמשונים? מדוע לא יצר לכולנו צינור אחיד אחד וישיר אל המידע המושלם והמלא?

במקרה... וללא שום קשר למאמר הזה, התמודדתי עם השאלה הזאת לפני שבועיים על גב מאמר שקראתי לו "פנחס יאיר ואלברט"; זאת כאשר נקלעתי לרב שיח אודות פרושי התורה שבכתב והתורה שבעל-פה, ועלתה במוחי השאלה העקרונית: מדוע בעצם המידע של הדת היהודית האלוקית הוזרם לנו דרך שתי תורות- תורה שבכתב ותורה שבעל-פה? מדוע לא נשרד הכל במכה אחת, תחת תורה אחת, ובכתב- שחור על גבי לבן!? למעשה, דנתי שם באותה השאלה העקרונית שנתקלנו בה כאן: מדוע נוצרו הדרכים הנבדלות והמפותלות לקבלת המידע? מדוע "מקור המידע" לא יצר לכולנו צינור אחיד וישיר אל המידע המושלם והמלא?

כאמור התמודדתי עם השאלה הזאת במאמרי הקודם, ושאלה עקרונית ורמת-משקל מונחת לפנינו; אשר על כן אביא להלן את הפרוטוקול המלא שדן בשאלה, יען קשה לי באמת לסכם את הטקסט, וגם בגין חשיבות השאלה המונחת לפנינו. (ניפגש עם הסימן הזה [] לאחר מכאן.)

________________________________________

אני יהודי שומר מצוות, שמי אלברט, נעים מאוד... כותב לך מרחוק - מהגלות, פנמה... עובד כפועל בחנות בגדים, ומוצא את הזמן הדחוק ללמוד ולהעשיר את ידיעותי אודות דתי ויהדותי. את רוב זמני (הפנוי) אני לומד משנייות (תורה שבעל פה), בעזרת הפרוש המרתק והעדכני של ר' פנחס ק. (פנחס קהתי), ומקצה יום אחד בשבוע ללמוד את פרשת השבוע (תורה שבכתב) בעזרת רש"י. היום למשל, במקרה, למדתי את פרשת "אחרי מות", והייתי רוצה, להסבר דברי, לשלוף דוגמה אחת או שתיים מתוך מה שלמדתי היום...

שני נושאים עיקריים תופסים את שטח הפרשה הזאת: עבודת יום הכיפורים, והעריות.
דוגמה אקראית מעבודת יום הכיפורים: "ולקח מדם הפר והזה באצבעו על-פני הכפורת קדמה ולפני הכפורת יזה שבע פעמים מן הדם באצבעו:" (ויקרא טז- פסוק יד)

להבנת הפסוק הזה, רש"י מפרש:
והיזה באצבעו: הזאה אחת במשמע.
ולפני הכפורת יזה שבע: הרי אחת למעלה ושבע למטה.

ממבט ראשון, ניתן למעיין לקבל את הרשמים האלה: המדובר בפסוק בלתי מובן ומסואב, ולא פחות- בפרוש מסואב וקשה... רש"י לא עוזר לי, למעיין, לעמוד על תוכן הפסוק הזה, על המסר שלו, ואף על משמעותו הפשוטה! מספר שאלות יש לי לרש"י ולתורה בכלל:
1- למה על הכפורת מצד קדמה הזאה אחת צריך להזות ולפני הכפורת שבע פעמים! מה ההבדל?
2- מדוע צריך שני סוגי הזאות: מקדמה ומלפנים?
3- מהיכן שאב רש"י את פרושו להזאה אחת למעלה ושבע למטה? הרי הכתוב דיבר בפרוש על שבע הזאות- לא שמונה!
4- ובכלל... מה הטקסים המיותרים האלה לעזאזל! הדת היהודית האלוקית שלנו היא דת של טקסים?

ובהמשך, פרשת העריות... המעיין כאן נתקל באחת התורות הנאורות ביותר... ולפתע מגיע אל הפסוק הזה: "ערות אישה וביתה לא תגלה את-בת-בנה ואת-בת-בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה הוא" (ויקרא יח'- פסוק יז)

רש"י:
ערות אשה ובתה: לא אסר הכתוב אלא ע"י נשואי הראשונה, לכך נאמר לא תיקח- לשון קיחה. וכן לעניין העונש- אשר יקח את אישה ואת אימה, לשון קיחה; אבל אנס אישה- מותר לישא ביתה.

שאלה: דווקא למי שאנס אתה עושה הנחה?! ומהיכן שאב רש"י את קביעתו זו לגבי הנישואין, הכתוב דיבר בפרוש על איסור עריות של אישה וביתה...

אינני יודע לענות על שום שאלה ששאלתי לעיל; לא על ארבע הראשונות, וגם לא על האחרונה- זו של העריות; אבל אני יודע דבר אחד: רש"י קיבל את התורה שלו מרבותיו, ורבותיו קיבלוה מרבותינו, וכך עד שהקבלה מגיעה אל משה רבינו. זהו עיקר העקרונות של הדת היהודית האלוקית. זוהי למעשה התורה שלנו שבעל פה.
עכשיו, אני כאן לומד תורה ומבקש ללמוד את התורה שלי; רוצה לדעת אודות היהדות שלי, רוצה תשובות, ויש לי הרבה מאוד שאלות, לוגיות והגיוניות ומותר לי לשאול ולבדוק; האם התורה שבעל פה עוצרת אותי בשלב זה או אחר ומונעת ממני לבדוק ולהגיע אל עומקם של הדברים ואל מקורם, בזאת שאומרת לי "אל תשאל שאלות מיותרות, כך קיבלנו בתורה שבעל פה"? השאלה הרבתית בעצם היא: האם התורה שלנו מונעת ממני ואוסרת עלי לחשוב - ולחשוב בהגיון?

תשובה רבתית: לא!

יותר מזאת: אינך יכול לשאול ולחשוב- חובה עליך לשאול ולחשוב.
יותר מזאת ומזאת: אם מסיבה כלשהי אתה בוחר לוותר על הליך החשיבה והחקירה- אתה נקרא כופר בעיקר; היינו, כופר בעיקר העיקרים של הדת היהודית, ושולל במודע את הבסיס שעומדת עליו הדת היהודית האלוקית: ההגיון.

אם כן, אני לוחץ את עצמי לקיר, ומחייב את עצמי למצוא תשובה מיידית ומלחיצה לשאלות והתהיות הנגזרות מפרוש רש"י לעיל! יש לי ארבע שאלות היוצאות מפרוש רש"י בעבודת יום הכיפורים, ועוד שאלה מהותית ואפילו מוסרית הנגזרת מפרוש רש"י אודות גילוי עריות, איך אני מגיע אל התשובות?! איך לעזאזל! הרי גם אני שואל ועובד וחושב בתחום ההגיון...

כאן באה התורה בפנייה נרגשת אל האדם היהודי באשר הוא: אתה בכנות מבקש לדעת את התשובה? האם אתה רוצה באמת לחקור ולדעת ולהגיע אל חקר האמת בפועל? וולקאם! ברוך הבא אתה וכל הבא איתך. הינה הכנתי במיוחד עבורך דרך מיוחדת ואקסקלוסיבית המתאימה רק לאיש חושב ואמיתי כמוך; לאיש כן ורם מעלה כמוך; הכנתי לך ורק לך את התורה שבעל פה!

לא לא, אין זה ספר, זוהי "תוכנה" או אם תרצה פטנט שדרכו תוכל לפתוח את שער האמת ושם תפגוש את כל התשובות האפשריות, היינו, התשובות היישירות לשאלותיך ולתהיותיך, ועוד תשובות לשאלות שעוד לא חשבת עליהן; במילים אחרות, לא רק תקבל תשובות לשאלותיך, אלא אני ביוזמתי אגרה את חוש הסקרנות שבך - אם נכון הביטוי, כך שתעמיק יותר בשאלותיך, ותגיע אל מחוזות אטרקטיביים רחוקים...
המדובר בתוכנה לכל דבר, תוכנה לגירוי החשיבה והחקירה; ושם התוכנה הזו "תורה שבעל פה": זוהי אחת התוכנות הגדולות ביותר שהכיר האדם מעודו, היא מהווה נספח לתורה הכתובה- הגם והיא בעצמה בלתי כתובה, ובזאת מתגלמת מהותה! זוהי הראיה למהותה המוצהרת "גירוי החשיבה, השאלה והמחקר", כי היא בלתי כתובה; אחרת, אם המתכנת היה מציג אותה כנספח כתוב, לא היה מקום לפעולת החשיבה והגירוי...

מדוע אני קורא לתוכנה / לשיטה המוצעת - פטנט? כי רק דרך השיטה שמציע "ההליך הזה" ניתן לברור את האדם הכן והאמיתי, המבקש לחתור אל האמת ובאמתחתו שאלות כנות ואמיתיות, מתוך ערימת אנשים מזוייפים שהשאלות שלהם נובעות מתוך קנטרנות שיעמום ו/או זיון מוח בעלמא...

מהו מקור המינוח המקצועי "זיון מוח בעלמא":
ישנן שני סוגי שאלות: שאלה הנשאלת מתוך הצורך לדעת, ושאלה הנשאלת מתוך הצורך למלא דרכה זמן פנוי; לזו האחרונה מתאים יותר לקרוא "שיחה בעלמא"; ולכן מי שמתעקש להזים את שיחותיו שמייצר זמנו הפנוי בשאלות מהותיות, ומתעקש להעניק להן זמן וטיפול המתאימים לזמן הפנוי העומד לרשותו, הרי הוא "זיין מוח בעלמא" ותוכן שיחתו נקרא "זיון מוח בעלמא". את זה האחרון ביקשה התורה לברור מהדיון על הנושא המהותי שלה.
המסר אינו האיסור לקיים שיחה בעלמא, אלא הדגש על הנכונות והכנות, בבואך לקיים דיון נכון וכן. התורה ביקשה לסלק מהסלון שלה את הטפלים הלא כנים מחד, ומאידך למלא את מקומם באנשים כנים שבאמת ובתמים רוצים לדעת ומבקשים לחקור.

שם המשחק הוא: כנות. כנות עצמית. זהו שמה החלופי של הדת האלוקית. אני רוצה לדעת- זהו הפתח הראשי של הדת הזו, לדעת עוד ועוד, לאגור מידע ולספק את הסקרנות הטבעית שבאדם. לדעת על היקום, על הבורא, על החומר... אולם כל פיסת מידע שיגיע אליה האדם, תהיה בהכרח מוגבלת אם לא יידע האדם להתמקם במעגל שלה ולייחס אותה לעצמותו. תנאי בל יעבור איפא הוא, שהאדם יידע את מקומו בתוך מעגל המידע האדיר הפתוח בפניו ושהגיע אליו, בכל שלב משלבי איסופו; רק בדרך זו יכול להרחיב את מעגל המידע השואף אליו, ויחתור אל האין סוף שלו.
רגע הגבלת המידע הפתוח בפניו, הוא הרגע שייאבד- וסיבותיו עימו, את מקומו ואת זהותו על המעגל הזה; זהו זה רגע ההגבלה; עד כאן הוא הגיע במעגל המידע, ומשם לא יתקדם.

הכנות העצמית היא איפא, לדעת היכן אני נמצא במעגל המידע שהיגעתי אליו. לדעת, משמעותו להכיר בעובדת הימצאותי ולהיות נכון לה, מתאים לה. להתאים את עצמי לעובדת מיקומי זו. אני יכול להגיד למשל שאני אוהב את הורי עד אין סוף... אולם ברגע שאני חוסם את ייחסי איתם בנתון כלשהו, נגיד אני מקציב להם 20% מהכנסתי, אזי זהו רגע ההגבלה של אהבתי "האין סופית" שהכרזתי עליה. אני חייב איפא להכריז על נכונותי לפתוח בפניהם את ההקצבה הדרושה לעת מצוא, בכדי לתת תוקף למידע על אהבתי להם "האין סופית" שהכרזתי עליה, ולהמשיך עם המידע הזה הלאה.

זהו הנדרש ממני בגישה אל המידע המוצע בתורה: עליך לתת תוקף למיקומך במעגל המידע שאתה חותר אליו, או אז יורשה לך להמשיך הלאה עם מעגלי המידע, עד לאין סוף... ברצונך לדעת אודות שמונת ההזאות על הכפורת בעבודת יום הכיפורים? מקם את עצמך קודם על מסלול המעגל שנכנסת אליו, ותן למיקומך זה תוקף; אם הצלחת לעמוד בתנאי הזה, אזי המרחב יפתח מאליו בפניך, ותמצא בו שם את המידע הדרוש שאתה חותר אליו, ואם לאו, היינו אם אין למיקומך הדרוש תוקף, אזי תצטרך להסתפק בתשובה תיאורתית שתעמיק דווקא את התהיות שלך, ומכל מקום הינך מוגדר כזיין מוח בעלמא...

אני עונה לתורה ואומר: אבל אני רוצה לדעת באמת בכנות ובתמים אודות מקור ההזאות, ולמה על הכפורת מצד קדמה הזאה אחת צריך להזות ולפני הכפורת שבע פעמים! מה ההבדל?

התורה עונה לי: אם אינך יודע לחתור אל התשובות - סימן שאינך נמצא במיקום הדרוש.

בשבוע שעבר, ביציאה מבית הכנסת, תפס אותי ידיד אחד וזרק לעברי: מבחן פתע! אני הולך לעשות לך מבחן פתע: תגיד, התורה אומרת שפרעה רדף אחר ישראל בשש מאות רכב וסוסים, היכן שטבעו לאחר מכאן בים סוף... מאיפה הביא את הסוסים לאחר 10 המכות במצריים שכל הבהמות נספו ובכללם גם הסוסים...
עניתי לו: לא יודע, אבדוק. אבל גם לי יש מבחן פתע בשבילך: האם דיני המצורע תקפים גם על האישה?
על השאלה זו ענה לי, שאיננו בטוח, אך הוא חושב שכן, חלים גם על האישה דיני הצרעת; שכן גם מרים לקתה בצרעת והיה עליה לצאת אל מחוץ למחנה שבוע ימים- עקב לשון הרע שדיברה עם אחיה אהרון על משה... ובהזדמנות זו, המשיך ועבר לטון "אישי" וכאילו ממתיק איתי סוד מסויים: "מפריע לי שרק מרים נענשה בצרעת ואילו אהרון לא..." - וגם אני השתתפתי איתו בסודו ובעצבו: "מעולם לא חשבתי על זה, אבל אכן, גם לי מפריע... למה בעצם אהרון לא לקה בצרעת? האם יש איפה ואיפה בתורה?!"
בזאת סגרנו את שיחתנו, ולמחרת בבית הכנסת, שיתפתי ידיד אקראי שישב לידי בטרוניה שלי אודות אהרון ומרים, וחזרתי על אותו הנוסח: מה הסיפור כאן? האם יש איפה ואיפה בתורה!

ידידי זה קם לפתע ממקומו והלך, לחזור אחר דקה עם גמרה גדולה ביד, מסכת שבת, דף צז: הינה כאן כתובה שאלתך והתשובה שלה: גם אהרון לקה בצרעת והיה עליו לפרוש אל מחוץ למחנה, כתוב שם "ופנה אהרון" ומכאן למדו חכמים שהמינוח "פנה" מלמד על פרישתו אל מחוץ למחנה, אולם מצא לנכון הכתוב לחוס על כבודו של אהרון הכהן הגדול, ולהסתפק אך ברמיזה על הצרעת שלו, לא כמרים שהביא את סיפור צרעתה כהוא זה.

מהיכן לנו שכך הוא זה? מהיכן לנו שאהרון לקה גם בצרעת? האם זוהי דעה או ידיעה?
תשובה: זוהי ידיעה (קבלה) שהועברה אלינו דרך התלמוד הבבלי.

הגם והתשובה זו שהציע התלמוד הבבלי, יש בה משום פתח לעוד תהייה, אישית, אני מעיד על עצמי, מצאתי בה מזור לתהייתי, והרגשתי שהיגעתי אל התשובה המלאה, גם מצד השאלה המהותית, גם מצד התהייה של איפה ואיפה, וגם מצד המקור של התשובה- הקבלה.

מאידך, מישהו אחר יכול להחשף אל אותה התשובה, ולקחת לו מסלול אחר שונה בתכלית: התשובה הזו עלולה לפתוח עוד יותר את פער התהייה שלו אודות השאלה עצמה, את פער התהייה הנגזרת ממנה, ואת העירעור על עצם מקורה.

-- מי מחזיק במסלול הנכון?

-- על השאלה הזאת נסיתי לענות לעיל.

חג עצמאות שמח,
אלברט שבות - (3 במאי,2006)

________________________________________

הינני כי כן שב אליכם עם אותו הסימן [] שסיכמנו עליו... ועם אותה השאלה: מדוע נוצרו הדרכים הנבדלות והמפותלות לקבלת המידע? מדוע הערים "מקור המידע" קשיים ויצר לנו למעשה דרכים שונות ומפותלות להגיע דרכן אל המידע ואל סוגיו השונים והמשונים? מדוע לא יצר לכולנו צינור אחיד וישיר אל המידע המושלם והמלא?
מדוע יש להתחיל במידע הקונבנציונלי המסתיים בנקודת "קגה", ולעבור דרך המידע הנוסף המוצע דרך "צינור הנשמה"... עד להגיע אל המידע המעובד המושלם והנשאב מהצינור השלישי? מדוע הדרך הארוכה הזאת?

אני יכול לסכם בעצם את כל השאלות הללו לכדי שאלה נוקבת אחת: מדוע נוצרו גוף ונשמה על כל הניגודים השוני וההבדלים המהותיים ביניהם?

עכשיו לאחר המאמר-אורח לעיל, אני יודע לענות:

הגוף משדר מידע מוגדר ומוגבל עד לנקודת ה-"קגה", והנשמה משדרת מידע מוגדר אך בלתי מוגבל עד לאין סוף, והמידע הזה על שני סוגיו ונתיביו עומד לרשות כל מאן דבעי; עומד לרשותו של האדם - באשר הוא.
במקביל, קיימים במסגרת "כל מאן דבעי" שני סוגי אנשים: איש המבקש להחשף אל המידע באשר הוא - מתוך הצורך הכן שלו לדעת, ושני המבקש להחשף לאותו המידע, מתוך הצורך שלו למלא דרכו את זמנו- הפנוי כל כך... זה האחרון יכל במקביל למלא את זמנו במידע זמין שמציע עיתון סנסציונלי צהוב, או בפיצוח גרענים, אך הוא מתעקש להזים את זמנו הפנוי דווקא במידע רציני ומהותי, כדוגמת המידע המוצע בצינור הנשמה למשל... מזה האחרון ביקש "המתכנת" למנוע את דרכי הגישה למידע המהותי שלו; מתוך קינאתו גרידא על המידע יקר הערך שבאמתחתו, וגם מתוך השמירה על הסל יקר הערך, בו נמצא מקור המידע. החשש הוא לאפשרות הזילזול במהות המידע, דבר שיוביל בהכרח לשימוש בלתי מבוקר בו; לכן המתכנת ובעל סל מקור המידע, מצא להגביל את דרכי הגישה אל המידע המקורי ודרכי החשיפה אליו, על ידי ניתובו בשני נתיבים: הגוף והנשמה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה...
הגוף משדר מידע מוגדר ומוגבל עד לנקודת ה-"קגה" [קצה גבול ההשגה], והנשמה משדרת מידע מוגדר אך בלתי מוגבל עד לאין סוף. שני סוגי המידע הללו עומדים לרשות כל מאן דבעי, היינו לרשותו של האדם באשר הוא, אולם ומעכשיו דרכי הגישה אל המידע הזה יקבע האדם בעצמו - תלוי בנתיב שבחר ובנה לעצמו; תלוי בכנות כוונתו המנתבת אותו למקור המידע. זהו הפטנט של המתכנת בעל מקור המידע, ועל שמו הוא רשום: ליצור שני נתיבי מידע- דרך הגוף והנשמה, לחסום את המידע מחד, ולפתוח את שעריו הבלתי סופיים מאידך; נותר רק לבחור את הנתיב הרצוי ואת השער הראוי, ללא שום כפיה, ולפי מיטב המסורת של הבחירה החופשית. אחלה פטנט.

מדוע גוף ונשמה? מדוע ליצור גוף ונשמה על כל ההבדלים והניגודים המהותיים ביניהם? מדוע הזיווג המוזר והסותר הזה? עניתי רק על חלק מהשאלה אדירת המימדים זו; להלן החלק האחר...

את הקטע הבא הבאתי לעיל מתוך מאמרי "פנחס יאיר ואלברט", ודרכו הסברתי את הצורך בתוכנה "תורה שבעל פה" - בנוסף לתורה הכתובה...

שם המשחק הוא: כנות. כנות עצמית. זהו שמה החלופי של הדת האלוקית. אני רוצה לדעת- זהו הפתח הראשי של הדת הזו, לדעת עוד ועוד, לאגור מידע ולספק את הסקרנות הטבעית שבאדם. לדעת על היקום, על הבורא, על החומר... אולם כל פיסת מידע שיגיע אליה האדם, תהיה בהכרח מוגבלת אם לא יידע האדם להתמקם במעגל שלה ולייחס אותה לעצמותו. תנאי בל יעבור איפא הוא, שהאדם יידע את מקומו בתוך מעגל המידע האדיר הפתוח בפניו ושהגיע אליו, בכל שלב משלבי איסופו; רק בדרך זו יכול להרחיב את מעגל המידע השואף אליו, ויחתור אל האין סוף שלו.
רגע הגבלת המידע הפתוח בפניו, הוא הרגע שייאבד- וסיבותיו עימו, את מקומו ואת זהותו על המעגל הזה; זהו זה רגע ההגבלה; עד כאן הוא הגיע במעגל המידע, ומשם לא יתקדם.

הכנות העצמית היא איפא, לדעת היכן אני נמצא במעגל המידע שהיגעתי אליו. לדעת, משמעותה להכיר בעובדת הימצאותי ולהיות נכון לה, מתאים לה. להתאים את עצמי לעובדת מיקומי זו.

...זה הנדרש ממני בגישתי להציץ במידע האין סופי הזורם בצינור הנשמה: עלי לתת תוקף למיקומי במעגל המידע שברצוני לחתור אליו, או אז יורשה לי להמשיך הלאה עם מעגלי המידע, עד לאין סוף...
ברצונך לדעת מה מעבר לנקודת "קגה" הנמצאת על לוח היקום? ברצונך להכנס לשער המידע האין סופי ולהציץ בצינור יישות הנשמה? מקם את עצמך קודם על מסלול המעגל שנכנסת אליו, ותן למיקומך זה תוקף; אם הצלחת לעמוד בתנאי הזה, אזי המרחב יפתח מאליו בפניך, ותמצא בו שם את המידע הדרוש שאתה חותר אליו; ואם לאו, היינו אם אין למיקומך הדרוש תוקף, אזי תצטרך להסתפק בתשובה תיאורתית שתעמיק את התהיות שלך שמקורן בסקרנותך הטבעית, ובאופן זה - תרחיק אותך ממקור המידע הזה.

אני עונה למתכנת הראשי ואומר: אבל אני רוצה להרחיב באמת בכנות ובתמים את מעגל המידע שלי - מעבר לנקודת "קגה", ומבקש לדלות מבאר המידע הזורם דרך צינור הנשמה; איך אעשה זאת? מה חסר לי?

המתכנת בעל הפטנט הרשום על שמו "נשמה / גוף"- עונה לי: אם אינך יודע להציץ דרך צינור המידע "הנשמה" - סימן שאינך נמצא במיקום הדרוש, או עדיין לא.

- איך אתן תוקף למיקומי הדרוש? איך אהפוך את המילים המקצועיות האלה למילים מעשיות פשוטות? איך אוציאן מהכוח אל הפועל?

- שאלה יפה שאלת, ענה לי המתכנת; והינה תשובה פשוטה ומעשית: "המיקום הדרוש והתואם למעגל המידע" שהתבקשת להשיגו ולאשר את תוקפו, הינו הנכונות האישית המוחלטת שלך, לקיים כל פעולה המתבקשת מהמעמד שהיגעת אליו, ומעמד זה נגזר ממעגל המידע אליו אתה חותר; זהו השלב התיאורתי של התהליך; לאחריו יגיע השלב המעשי, בו תתבקש להוציא את הנכונות הזו מהכוח אל הפועל, כלומר מכוחה התיאורתי אל הכוח המעשי בפועל. במילים אחרות, חשוב לעבור את שלב החשיבה העצמית המוביל אל מסקנות אישיות ואל הנכונות העקרונית לקיים ולעשות... אך לא מספיק שאהיה מוכן לעשות ולקיים... יש לתת קבלות מעשיות על נכונות זו בשעת מעשה, בשטח, או אז הנכונות הזו תצא אל הפועל, ותביא בעקבותיה את התוקף למיקומי הנכסף במעגל המידע.

הנכונות איפא לקיים את הפעולה- כל פעולה הנגזרת מהמעמד, מהווה את התוקף למיקומך במעגל. ברם לא ניתן להגיע לזאת, ואף לא לשלב הנכונות התיאורתי, ללא שקט-נפשי מוחלט; הרגשת פעם שקט נפשי אמיתי? אתה יודע מה זה "שקט נפשי"? השג אותו וכנס לאן שתרצה! הוא אשר אמרתי לך: ואם לא הצלחת להשיג "שקט נפשי" - סימן שאינך נמצא במיקום הדרוש.

- הבטחת פשטות...

- אוקה! במילים אחרות: אינך יכול לגעת בנשמה בכל זמן ומקום. אינך יכול להכנס למרחב שלה בכל זמן ומקום. במילים פשוטות - אינך יכול להחשף למידע הזורם דרך הצינור הזה ולהציץ דרכו בכל זמן ומקום; אתה חייב להיות בתנאים סטריליים בשביל זאת, ורק אז אתה מורשה להכנס / לגעת / להחשף...
לתנאים סטריליים קוראים בשפה האנושית "שקט נפשי"; ואת זאת יכול האדם להשיג לעצמו ובמו ידיו; כל אדם; אין מי שנבצר ממנו להשיג זאת, וגם אתה יכול להצביע על הרגע והמקום בהם נמצא בשיא "השקט הנפשי" שלך ולשחזר את הרגע הזה; זהו התנאי הסטרילי שאני מדבר עליו, והוא בהשג כל יד, כולל ידך.

- ובכל זאת... אפשר להתחשב במגבלותי ולהרחיב קצת את ההסבר? אתה הרי מכיר את המגבלה שלי... אתה הוא זה שקבעת את נקודת חולשתי זו - קגה... איך אני יכול לנטרל את החולשה הזאת? איך אני יכול להגיע באופן מעשי לשקט הנפשי הדרוש? אני יכול לקנות כרטיס כניסה למרחב הזה למשל...? איך אשיג את כרטיס הכניסה היוקרתי הזה!

- אתה שואל יותר מדי... אך שאלות עניינייות; ולכן זכאי אתה לתשובה עניינית ואנושית: כן ניתן לקנות כרטיס כניסה למרחב המידע היחודי הזה, והוא עומד למכירה בכל קופה עירונית לכל מאן דבעי, אך ישנה הוראה חד משמעית לכל הקופאים, לבל ימכרו את הכרטיס - אם הקונה לא עומד בדרישות, היינו אם לא נמצא "בתנאים סטריליים"; ובשביל לחסוך ממך עוד שאלה, אשנן באוזנך שוב איך קוראים למונח הזה בשפה האנושית: "שקט נפשי"; ועל מנת להגיע לשקט הנפשי, יש להצטייד בכמות ניכרת של כנות עצמית; היינו, ובהעדר כנות עצמית, לא ניתן להשיג את המצרך הנכסף הזה- את השקט הנפשי האמיתי, תמורת כל הון שבעולם.
שנן אם כן את האקסיומה הזאת:
שרשרת המפתחות למידע הנוסף (האין סופי) הזורם בצינור הנשמה: כנות עצמית---> שקט נפשי--> נכונות אישית--> תוקף למיקומך במעגל המידע שברצונך לחתור אליו--> סע, המפתחות בפנים...

ועדיין לא השלמתי את השאלה אודות גוף ונשמה...

אני מבין מדוע הצטרכנו את הנשמה; אני מבין מדוע הצטרכנו לעבור פרוצדורה כה מפרכת בכדי להגיע אל המידע הנמצא בצינור הנשמה, אני מבין את הצורך ב- 4 המפתחות שעלי להשיג, על מנת לפתוח את השער האחרון לכספת הראשית. אני מבין גם את מהות המידע הנכסף והיוקרתי הזורם בצינור הנשמה, ודי לי לדמיין היכן הייתי נמצא- אם הייתי מסתפק בנקודה ק.ג.ה, ללא האפשרות לעבור אתה. אולם כל הבנותיי אלו אינן מספקות לי תהייה עקרונית אחת: ומדוע אני צריך את הגוף? מדוע המתכנת בעל פטנט העל, זיווג את הנשמה עם הגוף? מדוע לא השאיר את הנשמה לבד שתעשה את העבודה ותספק את המידע - ללא האופוזיציה הטבעית בדמות הגוף, החומר?! מדוע מצא לה בן-זוג כה אבסורדי, כה מגושם, כה מוגבל, כה מנוגד לה ולתכונותיה, כה סותר את מהותה... לא היה נכון יותר למצוא לה בן-זוג קרוב לתכונותיה? שיתאים לה... שיתמזג עימה בהרמוניה באופן טבעי? למה ועל מה היה צריך את החומר? את הגוף?

על מנת לענות על שאלה רבתית זו, יש לחזור ולהעיף מבט כללי ביותר, בכל החומר שנכתב עד כה אודות הנשמה. המטרה שלי אינה לחפש נתון זה או אחר ולהתמקד בו, כי-אם ההפך הגמור מזאת: מטרתי למצוא את הנתון הלא כתוב; מטרתי למצוא את הרושם הכללי שהצטייר, בעקבות החומר שנשרד עד כה אודות הנשמה. איך הייתי מתאר את הנשמה? איך הייתי רואה אותה בקווים פיזיים אנושיים...

נשמה: מעל לכל אני מבחין בתכונת הגמישות. אני רואה דבר גמיש, נע בגמישות ויכול להתמזג באלגנטיות, בהרמוניה... אני רואה ומבחין בעוד תכונות, כמו עדינות, זריזות, אלגנטייות, רכות... אולם כל התכונות האלו הן למעשה תכונות נלוות לתכונת האם "גמישות", או אם תרצה- פועל יוצא ממנה.

אם כן, ואם הייתי ממשיך בדמיוני ומצייר את "הגוף" המתאים ביותר, לנשמה הזריזה האלגנטית, העדינה, הגמישה... הייתי מגיע מן הסתם לגוף מושלם של אתלט, שתכונת הגמישות הינה אחת מתכונותיו הטבעייות ביותר.
ולא רק ספורטאי אתלט, אני יכול לראות את תכונת הגמישות בפועל בניין שמקפץ בין תקרות הבניין החשוף, בדריכות ובאלגנטיות, בביטחון מושלם; המדובר באיש חזק, בעל גוף בריא, זרועות גמישות, רגליים זריזות, נע בעדינות- כמעט רוקד בין תיקרות הביטון החשוף וכאילו מקפץ על חבל בקירקס; כה גמיש... זה לגבי הגוף האידאלי, הקרוב ביותר לתכונות הנשמה. גוף כזה ולכל הדעות יתאים לתכונות הטבעיות של הנשמה הרכה הגמישה... הוא יכול לחיות בהרמוניה עימה. תנועותיו והתנהלותו יכולות להתמזג בהרמוניה עם התנהלות הנשמה. פתגם עממי בישר פעם: נשמה בריאה בגוף בריא...

מכאן אני משקיף על זה שהתקרב אל מעגל המידע של הנשמה- נשמתו, והוא חי הלכה למעשה בהרמוניה עימה; אני מבחין איך הוא מטפל ומתאים את תנאי גופו לנשמת-גופו... זה ששומר על גמישות גופו ובכל המובנים: אין לו עודפי-שומן המכבידים על בריאותו ועל תנועותיו, והוא עובד כל הזמן על גופו; הוא בריא, נאה, נקי, פעיל, גמיש... הוא הולך בזריזות לא בכבדות, הוא מתנהל בגמישות...

אנו מכירים בסביבתינו מספר דברים שמייצגים את תכונת הגמישות הטבעית. המים גמישים; הם כה נצרכים כה חשובים להמשך קיומנו, כה עדינים וטעימים וגמישים, הם מקובלים על הכל; הם חודרים לכל מקום ומגיעים אל כל מקום ונמצאים בכל מקום.
הם, המים, מתמזגים עם כל דבר בקלות, ברכות בזריזות, בהרמוניה כה טבעית, כמעט מזדווגים עם מי שבא איתם במגע- יהיה הדבר אשר יהיה; כל זאת בזכות תכונת הגמישות הטבעית שלהם.

ניתן להרגיש בתכונת הגמישות גם במוזיקה. הקלילות שהיא חודרת אליך, ומשפיעה עליך, ומשנה לך באחת את המצב רוח... אתה יכול לעבור ברחוב ולשמוע מרחוק צלילים מסויימים של שיר או נעימה, צלילים שיחדרו ויתמקמו אי-שם בראש וילוו אותך עוד מספר דקות- ואולי לכמה שעות, וכל זאת ללא שום הזמנה מוקדמת על ידך; הצלילים האלה פשוט חדרו והשפיעו כי כה הם זריזים, כה גמישים... אימי ז"ל היתה אומרת, המוסיקה היא מזון הנשמה; ואני אומר שהמוסיקה חודרת ומתמזגת עם הנשמה, כי היא עשויה מחומר גמיש כמוה.

אתה יכול לגעת בתכונת הגמישות דרך הכתיבה... עט יפה הוא עט גמיש, שיכול לחמוק מכל מכשול ולהגיע אל כל יעד, אל כל נושא...
חושי האדם במכלולם הם גמישים, הם לא מסורבלים, לא מגושמים... אתה רואה ושומע וטועם דרך מנגנון גמיש, כה גמיש... תאר לעצמך אם היינו משתמשים במנגנון מסואב ומגושם בשביל לראות, לשמוע להריח... ואפילו אם התמורה היא לראות ולשמוע למרחקים ובאיכות יותר גדולה; אני חושב שלא היינו מוותרים בשום מחיר על הגמישות בה מתנהלים חושינו.
גם פניה של הטכנולוגיה שלנו אל הגמישות. הכיוון הוא להשיג את הקומפקט את הגמיש, ולהשאיר מאחורה את כל המכונות המגושמות, הגדולות, המתנהלות בכבדות...

מכאן אני הולך אל האדם, אל האיש הגמיש, זה שחודר בקלות לכל מקום, זה שיכול להתקרב אל כל אחד ולחדור אליו בקלות... זה שיכול לתפוס אותך ולדבר ולשכנע ואתה שואל את עצמך כעבור זמן, איך נפתחתי לו כל כך... איש כזה אנו קוראים לו "איש נוח" או "נעים הליכות", או איש "עניו" צנוע... לא ישר לא ממזר ולא מתוחכם גם לא חכם, כי-אם צנוע, נעים הליכות, נוח, עניו... איש טוב. איש כזה יכול לזרום עם הכל, וביכולתו לחדור אל כל מקום, אל כל נפש לכל אדם, רק בזכות אישייותו המיוחדת, המרתקת. הוא איש גמיש.

איש גמיש, הוא איש שקונה לו הרבה מאוד אופציות, הוא לא יכול לחיות עם אופציה אחת או שתיים, הוא רוצה להשיג את רוב האפשרוייות שבנמצא, ואם אפשר את כולן . רק תכונת הגמישות יכולה להתיישב עם הרצון הזה ולהזין אותו. איש עיקש לא יכול לקנות יותר מאופציה אחת; וכמוהו איש רגזן או איש עצבני (מרוקאי) - הוא יכול להשיג אולי עוד אופציה חשובה, אך לא את הכל. אדם עקשן או עצבני או גאוותן או אנוכי לא יכול להיות גמיש לעולם, כי אין שימוש לתכונה הזאת בחייו, ברצונותיו או בשאיפותיו...

לעומת זאת, איש גמיש הוא הרבה יותר שאפתן ובעל מצע רצונות הרבה יותר רחב. (במדבר, יב) "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", משמע שהאיש משה היה השאפתן הגדול ביותר על פני האדמה, האיש בעל הרצונות הרבים ביותר והמגוונים ביותר אשר על פני האדמה. הוא ביקש לעצמו את מרחב האפשרוייות הגדול ביותר עלי-אדמות, ולכן, מודע לרמת שאיפותיו ורצונותיו, הוא החליט להיות האיש הגמיש ביותר על פני האדמה, כי רק באמצעות תכונת הגמישות הזאת יכול להגיע אל הייעדים מרחיקי הלכת שלו, לכבוש אותם ולהתמזג איתם. הוא היה האיש הגמיש ביותר על האדמה, העניו ביותר.

מה לענווה וגמישות? תשאל את יקירינו לעיל, זה שנפתחת אליו כל כך, ויכל באישיותו לחדור אליך בקלות- כמעט בטבעיות... אמרת עליו שהוא "איש נוח", צנוע, נעים הליכות, איש ישר, בעל לב מזהב... וכל התכונות האלה הן תכונות נלוות לענווה; במילים אחרות, "איש עניו" הוא זה שיודע לברור את העיקר מהטפל ולקפץ רק בין הנושאים החשובים, משאיר מאחריו את כל הנושאים הבינוניים ומטה, ולדידו נושא חשוב- זה נושא שפותח בפניו אפשרויות; המשני ממנו- זה שפותח פחות אפשרויות...
"איש עניו" לא יכול להיות במקביל לענוונותו - איש עצבני, או איש רע, או צר אופקים או בירוקרט, כי כל התכונות הללו נועלות בפניו שערים, בעודו מחפש עוד שערים ואפשרוייות... הוא חייב בהכרח להיות נעים הליכות, נוח לבריאות, בעל לב מזהב, מקובל ואהוב... כינויים אלה הם פועל יוצא של תכונת הענווה. התורה קראה למשה האיש "איש עניו"- זהו כינויו האנושי, ואני קורא לו "איש גמיש" - זהו כינויו הטכני, המקצועי.

האיש השאפתן הזה משה רבינו, יכל להתמזג בגמישות שלו ולהשוותה לגמישות של נשמתו! הגמישות האדמית שלו כאדם, התמזגה עם הגמישות הטבעית של נשמתו, עד כדי כך שהפכו שניהם לאחד; שני הכלים האלה - משה רבינו הגוף ומשה רבינו הנשמה, התמזגו להם בהרמוניה, והדבר הגיע עד לנקודה בה לא הבחין משה רבינו בהבדל בין גופו לנשמתו, או אז ניגש בכל הרצינות אל "מקור המידע" וביקש שיפרוש לפניו את כל המאגר, את כל התוכנה... כלומר, ביקש להחשף אל כל המידע.

משה רבינו חשב הלכה למעשה כי הוא ונשמתו "גוף" אחד הם, והראיה לזאת היא בקשתו לכל המידע, ולא "לעוד" מידע .
כך פנה משה רבינו אל השם יתברך: (שמות, לג) ויאמר: הראני נא את-כבדך. את כבדך: את המידע, לא את חלקו; והשם יתברך העמידו על מקור טעותו בשני המישורים:

1- (שמות, לג) וראית את-אחרי; ופני, לא יראו: האדם בעצמו קובע את נקודת המידע שהגיע אליה, אין הוא מורשה לבקש להגיע אל נקודה זו או אחרת, ולבטח- לא אל "כל" המידע, כי בקשה זו אינה תקנית; אתה יכול לראות רק חלק מהמידע, עד לנקודה אליה היגעת בעצמך, דרך "הצינור" של הנשמה שלך.

2- (שמות, לג) ויאמר, לא תוכל לראת את-פני: כי לא-יראני האדם, וחי: אתה אדם בעל נשמה. אתה אדם שהתמזג בהרמוניה רבה עם נשמתו, עד לרמה וכאילו הוא ונשמתו מהות אחת... אולם ולמרות זאת עודיך אדם מבשר ודם, אינך נשמה ללא גוף. כי לא יראני האדם - ואתה עדיין אדם.

משה רבינו אם כן, הצליח להשתמש במכלול הכלים שעמדו לרשותו כאדם, והצליח לחדד את תכונותיו האנושייות עד להגיע אל נשמתו וכמעט- להתמזג איתה "בגוף" אחד, "במהות" אחת...
בנקודה זו אני מבחין בשאלה הזאת: ומהו תפקיד הנשמה במשחק החיים הזה? אנחנו רואים לאורך כל הדרך שהיא אובייקט מושפע, צינור מידע, שיש להגיע אליו במטרה לשאוב ממנו את המידע; לא כל אחד יכול להגיע אל הצינור הזה, ויש להצטייד לשם זאת בכנות עצמית, שקט נפשי, נכונות ומפתחות... אולם מה אני צריך יותר מצינור שדרכו אני מגיע אל מטרתי ושואב את המידע שלי? כלומר, בין כה וכה אני מגיע אל המידע דרך "הצינור" שפותח את השער בפני; מדוע עלי להתאמץ יותר ולהגיע אל רמת "גמישות" גבוהה יותר, כרמתו של משה רבינו? הרי כבר היגעתי אל הצינור...

הצינור הזה הינו יישות בפני עצמה, וכאן מתגלמת התשובה. הנשמה היא ישות, וכזאת היא לא רק אובייקט מושפע, אלא גם משפיע. במילים אחרות, קיים הבדל מהותי בין אובייקט ליישות: עם אובייקט אין יחסי-גומלין, בעוד יש לי יחסי גומלין עם ישות. מכאן ניתן להבין את שורש הפועל "להתמזג" עם הנשמה, כי שתי ישויות שמתמזגות זו עם זו, אמורות לקבל ולתת האחת לשניה; שני הערוצים חייבים להיות פתוחים אצל שתיהן, אינך יכול לקבל בלבד או לתת בלבד, אתה חייב איפא לקבל ולתת, וגם הישות השניה מקבלת ממך ונותנת לך - בהכרח, שני הערוצים פתוחים ופעילים אצל שתי הישויות.

אני רואה את התמזגות הגוף והנשמה בתמונה הזאת: גוף ---> נשמה ---> מקור המידע

הגוף לוקח מהנשמה מידע, מתאמץ ומתגמש ומגיע אל הנשמה בכדי לשאוב ממנה מידע.
הנשמה במקביל שואבת את המידע שלה ממקור המידע; אולם וכיישות בפני עצמה, היא חייבת גם להתאמץ ולהתגמש בכדי להגיע אל מאגר מידע יותר גדול - או לרמת מידע יותר גבוהה. השאלה היא, איך היא עושה את זה? איך היא משחקת אותה... איך היא מתאמצת ומתגמשת ומתעדנת, בשביל להגיע אל שאיפותיה וחפצה, הרי גם היא יישות בעלת שאיפות.

תשובה: אין היא יכולה להתאמץ ולהתגמש ולהתעדן ולא לעשות שום דבר בכוחות עצמה... זהו המינוס שלה- אם תרצה... בניגוד "לגוף" שהאפשרות הזאת פתוחה בפניו, הוא יכול להשתפר ולהתעדן ולהתגמש ולהשתנות וגם לשנות ולעשות כל דבר, כולל לכיוון השלילי- וזה הסיכון האורב לו; אולם עצם האפשרות הזו הפתוחה בפניו, מעניקה לו נקודת יתרון על הנשמה, שהאפשרות הזו נעולה בפניה; היא תלויה כל כולה בגוף! בחומר. רק בהתמזגותה עם הגוף, כאשר הופכים ליישות "שלישית" [הנקראת "אדם"] בעלת תכונות אחרות המורכבות מטבען משתי הישוייות המקוריות שלהם, רק אז היא תקנה את האפשרות להתקדם הלאה אל עבר "מקור המידע", ולשחק אותה... וגם כאן טמון סיכון: היא יכולה לעשות עסקה טובה בהתמזגותה עם הגוף, ודרכו להשתמש בישות (השלישית) היותר מעודנת, היותר גמישה, וכך לנצל ולתרגם את היתרון הזה, בכדי להגיע בזכות, לא בחסד, אל מאגר מידע יותר גדול, או אל רמת מידע יותר גבוהה. ובמקביל, היא יכולה לעשות עסק ביש ולרדת ברמה שלה, אם תתמזג עם גוף שביכולתו, כידוע, להשתנות ולשנות גם בכיוון השלילי- דבר שיגרום לה לרדת מנכסיה הטבעיים של ישותה המקורית, ובנוסף לסתום את הגולל על סיכוייה להתקדמות, ובזאת מסתכם ההפסד העיקרי.

אם כן, נשאלת השאלה, איך דבר כזה יכול להיות? איך "עוול" כזה יכול לקרות? איך ניתן "למישהו" בעל ישות קיימת ומוגדרת, להיות כל כולו תלוי ועומד בחסדי "צד שני" או "ישות שניה", ללא שום אפשרות של השפעה או שליטה?!

מי אמר לך שאין לנשמה השפעה על הצד השני?! זאת התשובה.

אומנם אין לנשמה "השפעה" על עצמה ולכן אין ביכולתה להשתנות בעצמה, אולם כן וכן יש לה השפעה חשובה וישירה על בן-זוגה "הגוף"; וזאת התשובה לטענת "העוול" שנגרם לה. הטענה במקור היתה שלנשמה אין לאל ידה כי היא תלויה כל כולה בחסדי "הגוף", אולם הניסוח הזה הינו מוטעה מיסודו, כי אומנם הנשמה הינה מוגבלת ונעדרת יכולת-עצמית בכל הקשור למקור המידע, אך ההגבלה הזאת שנחתה עליה- מקורה הוא טכני גרידא, כלומר כל יישות שתונח במקומה, תהיה כפופה להגבלה הזאת, ולבטח גם "הגוף"... מדוע? מהו מקור ההגבלה הטכני? הבה נעיין שוב בתמונה הזאת בכדי לענות על התהייה:

גוף ---> נשמה ---> מקור המידע

הגוף יכל להתמזג עם הנשמה רק כאשר ראה, שבאפשרותה של הנשמה גם להתמזג עימו; ומתי הוא גילה את האפשרות הזאת? ברגע שבחן את שני ערוציו הפתוחים לקבל ולתת, ובמקביל ווידא שגם ערוצי הישות השניה- פתוחים בפניו לרווחה: לקבל ולתת.
הנשמה מקבלת ונותנת לגוף, והגוף מקבל ונותן לנשמה; בתנאים האלה שתי הישויות הללו יכלות להתמזג; היינו להשפיע האחד על השני, ולהיות מושפעים האחד מהשני; לדינאמיקה הזאת קוראים: להשתנות.

במסלול בו מצאה את עצמה הנשמה (ישירות מול "מקור המידע"), נעדרו חלק מהערוצים החיוניים לקיום הדינאמיקה הזאת, לקבל ולתת. הנשמה יכולה רק לקבל ממקור המידע, ומקור המידע "יכול" רק לתת לנשמה, הוא לא "יכול" לקחת ממנה כלום כי הוא "מקור המידע"; ובמקביל היא, אין לה מה להציע (לתת) לו; חסרים אם כן בדינמיקה החלקית הזאת שני ערוצים: האחד מכיוון הנשמה (לתת), והשני מכיוון "מקור המידע" (לקחת); ומכאן אין לפועל "להשתנות" זכות קיום במקרה זה אצל הנשמה, אין לה את האפשרות הטכנית לעשות את זאת, היינו להשתנות; כמוה ככל ישות אחרת שתעמוד במקומה על המפה הדינמית החלקית הזאת, וגם "הגוף" יכל להתקל באותה בעיה טכנית, אם היה ממוקם ישירות מול "מקור המידע" והיה עליו לקיים "מערכת ייחסים" ישירה איתו ללא "מתווך" באמצע, או אז גם הגוף יכל לעמוד חסר אונים ללא היכולת להשתנות- בתנאי דינמיקה חלקית כזו...

אם כן יש כאן בעיה טכנית שיש להתגבר עליה: בורא עולם רוצה לתת לנשמה, ולהעניק לה מהשפע שלו בזכות- לא בחסד, וגם הנשמה מבקשת לקבל מבורא עולם בזכות- לא בחסד; אולם בכדי להגיע ולקבל ממקור המידע את השפע הזה בזכות, חייבת הנשמה לפעול ולהשתנות; חייבת היא להתעדן ולהתייפות ולהתגמש...

חייבת היא לפעול; זה אומר- להשתנות; ואת זאת אינה יכולה לעשות ישירות מול "מקור המידע" בגין הבעיה הטכנית שהזכרתי לעיל- היינו העדר שני-ערוצי הדינמיקה לפעולה הזאת, אולם היא יכולה לעשות כן באמצעות "צד שלישי" שאינו ממוקם ישירות מול "מקור המידע", ואינו פועל ישירות מולו (כי אינו יכול "לפעול" ישירות מולו, בדומה לנשמה...), אולם כן הוא יכול לפעול ולקיים דינמיקה מלאה ותקנית, מול יישות [נשמה] שיכולה לנהל איתו מערכת ייחסים דינמית הדדית של תן וקח, ובזאת ניתן לפתוח את שני ערוצי הדינמיקה ולהשתמש בהם; כוונתי לדו ערוצי הצד השלישי [הגוף] עם שני הערוצים של הנשמה. בתנאים האלה שנוצרו, הנשמה יכולה לפעול, להשתנות.

הצד השלישי הוא "הגוף", "החומר"; והפטנט הוא, שהנשמה הנמצאת במקום בעייתי, תתמזג עם הגוף (הצד השלישי), ובזאת תוכל להשתנות עימו, או אם תרצה, באמצעותו, ואין הוא עושה לה- לנשמה "טובה", ולבטח גם היא אינה כפויית טובה, כי גם הגוף לא יכל לפעול ולהשתנות בלעדיה, בלעדי יישות בעלת שני ערוצים- לקיום הדינמיקה של "השתנות".

נוצר זיווג . במערכת היחסים החדשה הזאת, הנשמה פעילה יותר, כי היא מטבעה גמישה יותר, והגוף פחות דינאמי אך מגושם, עיקש... יש כאן גם מערכת אינטרסים מוגדרת: לנשמה אינטרס מובהק לעדן את הגוף, לגמש אותו, לחנך אותו, להטמיע בו את תכונותיה... ואילו הגוף מתנהג בברוטליות בטיפשות, בקשיחות תמוהה, הוא נוטה מטבעו ללכת עם הראש בקיר- ללא כיוון מוגדר מוצדק... זה טבעה המוזר של מערכת הייחסים המוזרה זו- אך החייונית; ולמעשה, זוהי מערכת הייחסים הבסיסית הנמצאת ביקום.

הנשמה כאמור מנסה להשפיע ולדחוף לכיוון הטבעי שלה, והגוף מתנגד ועומד מנגד כמו חמור, ולפעמים גם משפיע... וגם הנשמה מושפעת, וחייבת למעשה להיות מושפעת, אחרת תפסיק לפעול הדינמיקה הדו-כיוונית ההיא- זוכרים?

המצב הטוב ביותר הוא, כאשר הנשמה שולטת בדירה הזוגית ונותנת את הטון האמיתי, בכל הנוגע להחלטות הגורליות של בני הזוג . והמצב הרע ביותר, כאשר "הגוף" שולט והנשמה מתמסרת... או אז היא יכולה לרדת למעמקים שגם הגוף לא הגיע אליהם ולא הכיר... מי הביט במעמקי נשמת רוצח בדם קר, נחוש ורגוע...
אם כבר, ומחובת האיזון... מי הביט בנשמת משה רבינו... היא בטח עומדת פעורת פה נוכח הפעלולים של בן זוגה... אני בטוח שגם "נשמה" לא הגיעה אל מחוזות כה אטרקטיביים, אילולא מזלה לקבל כתובה מגוף חזק כזה, עשיר כזה... שביכולתו לבזבז ולשפוך כסף כמים על בת-זוגו. פן תשכחו: מדובר בחומר! בגופו של משה רבינו, בגופו של אדם, עניו וגמיש.

לכן ברא השם יתברך את הנשמה, ואת החומר, ושידך ביניהם. בשביל שיוכל לתת יותר, ושהנשמה, ברואתו, תוכל לקחת ממנו יותר, ואת זאת ניתן לקיים רק אם תיקח בזכות, לא בחסד.

בזאת עניתי על השאלה- מדוע היה צורך בחומר, בגוף. אולם עוד לא עניתי על השאלה הנלווה- מדוע התכונות הקשוחות האלה של הגוף? מדוע התכונות המגושמות האלו דווקא? מדוע בחר השם יתברך "בצד שלישי" מגושם, עיקש, קשוח... מדוע בחר בחומר?! והבה ננקד את האותייות ונשתמש במילה האמיתית: למה בחר בדבר "השלילי"? למה את "החומר"?!

התשובה לשאלה הזאת, ולמרבה האירוניה, היא פשוטה: אין החומר מגושם, ואינו קשוח ולא עיקש, החומר אינו שלילי; את התיאורים אלו אנו המצאנו בהכוונת נשמתינו, בשביל להביע את שאט נפשינו ונשמתינו מהתכונות הגולמיות של קשיחות ועקשנות- אותן קישרנו לתכונות החומר הטבעי לכאורה; קשיחות ועקשנות וכיו"ב הן המצאה בלעדית שלנו- לא יותר, שנועדה בשביל להביע את סלידתינו מהתכונות האלו, ובמקרה את מי פגשנו מולנו בשביל להטיח בו את האשמה?!
"סלידה" זו ויש לציין, אינה הרגשה תקנית כי-אם ארעית ואקראית, כי אותה גייסנו לשורות רגשותינו כאשר לא הצלחנו להעביר את פעולת ההתמזגות בין הנשמה והגוף בהרמוניה ובאופן סדיר, או אז הטלנו את מלוא האחריות על הגוף הקשוח העיקש, החומרי... האובייקט היחיד שפגשנו בפינה.

לא קיים ביקום תואר הנקרא "קשוח" או "שלילי", זה קיים אך בתודעתינו האנושית; זהו איפא תיאור לתיסכול האדם וכישלונו, או אם תרצה- פועל יוצא של תיסכולו וכישלונו מפעולת ההתמזגות של הנשמה עם הגוף- בגוף השלישי הנקרא "אדם", או אז קם האדם כיישות שלישית, והטיל את אחריות כישלונותיו בחומר השלילי, הקשוח...

על מנת לצלול אל עומק התשובה הפשוטה והמוזרה הזאת, עלינו להפריד לרגע את הגוף מהנשמה, ולחזור לראות את רגע התמזגותם בהילוך איטי.

גוף בלי נשמה, מה הוא? איך הוא פועל? הבה נתאר אותו כהילכתו.

גוף של אדם נטול נשמה, הוא אותו הגוף שלנו, ללא שום הבדל טכני; אותם האברים, שמבצעים את אותן הפעולות, כולל המוח האנושי על כל תיחכומיו ודקויותיו. אם תפגוש ב"אדם" (אדם נטול נשמה) כזה, יהיה קשה ממבט ראשון לעמוד על השוני המהותי בינו ובינך...

הבה נתאר עיר "אנושית" ללא נשמות, עיר נטולת נשמות; זהו רעיון גאוני לכותבי הסיפורים הדמיוניים ולמפיקי סרטי המד"ב- תמוה בעיני איך לא חשבו על זאת עד עכשיו!

לפני שנכנס לעיר האנושית הדמיונית הזאת, יורשה לי לציין הערה מקדימה: עובדת הימצאותינו בעידן הטכנולוגי של המחשב, ויכולתינו לקבל את המידע הכללי שצברנו אודות "הרובוט" ומהותו, תקל עלינו להבין את הניתוח של הפרדת הגוף מנשמה. אדם נטול נשמה, יכול להיות במובנים רבים- רובוט אנושי לכל דבר, והמדובר ברובוט הפועל על תוכנות רגילות של מחשב מתוחכם בימינו.
אולם קיים הבדל עקרוני ומהותי ביניהם, בין הרובוט האנושי לבין הגוף האנושי: הרובוט האנושי לא יכול לתכנת את עצמו, לא יכול לחשוב בעצמו, לא יכול להתפתח ולבקר את עצמו בעצמו, בניגוד לגוף האנושי שיכול לעשות כן, בזכות איבר המוח הכלול על איבריו. "גוף" איפא יכול "לחשוב" בעצמו, וביכולתו להתפתח בעצמו; זהו ההבדל היחיד בינו לבין מחשב או רובוט, והבדל זה כפי שנראה הוא מכריע ומהותי.

השעה 6.00 בבוקר. זוהי שעת נחיתתינו בעיר נטולת נשמות, חיים כאן גופות אנושיים בצלמינו בדמותינו, אך ללא נשמה.
כולם מתעוררים כאן באותה השעה ובאותה הדקה, כי אין מי "שאוהב" לישון עד מאוחר, או מתעצל לרדת מהמיטה.
ממבט ראשון, אתה רואה עיר מפותחת העולה בהרבה מונים על העיר המודרנית שלנו... אתה רואה סדר מופתי, שדרות ארוכות התוחמות בתוכן בניינים בני אלפי קומות כל אחד... אינך מבין איך רחוב בן 100 מטר יכול להכיל מליון תושב! תאר לעצמך את כמות התושבים בעיר הזאת... אבל התשובה נעוצה בסדר המופתי בה מתנהלת העיר והרחוב והשכונה, וללא שום סדרן או שוטר תנועה... כל אחד יודע את התיזמון בו אמור לנוע, וכך כל העיר נעה כתנועת חלקי השעון על כל מרכיביו, הכל מתנהל בקצב הדרוש, הכל "דופק" על הצד האידאלי. זה אחד היתרונות שלהם עלינו, על העיר האנושית; אולם רשימת יתרונותיהם עודינה ארוכה:

אין להם בעיות ביטחון... כי אין שם גנבים ולא פושעים ולא מאפיה שתטיל את אימתה על התושב המסכן ותסחוט אותו... כל זאת כי אין לייצורים האלה שום אמביציה להשיג יותר או לקבל יותר... אין להם גם את הצורך "בלהסתפק", הם אוכלים מה שהגוף שלהם צריך וצורך בדיוק, ואינם מודעים לצורך בעוד...
הם לא עובדים אחד על השני, לא מרמים, אין הונאות, אין שוחד, אין קללות אפילו... הם חיים בשלום ובשלווה אמיתיים... הם ייצרו הרבה מאוד מכונות מתוחכמות והגיעו לידי טכנולוגיה שלא חלמנו אנחנו עליה, אך מצרכים אחדים חיוניים כל כך נעדרו מהתבונה שלהם: הם לא המציאו את המנעול, את המפתח, את הקוד הסודי, את הסיסמה, את האנטי ווירוס, את הנשק; את סודות האטום גילו מלפני דורות והפיקו ממנו הרבה, אך פצצת אטום? לא שמעו עליה... אין להם מערכת משפט ולא שופטים ולא עו"דים ואפילו לא בג"צ, וכמובן אין להם משטרה ולא צבא ולא צורכי ביטחון שוטף... אין להם את כל זה כי אין להם צורך בכל זה, כי אין אצלם פשע, אין רוע, אין עושק, אין בגידה, אין תאוות בצע, אינם יודעים מה זה בצע.

ובמקביל, ועדיין אני ברשימת היתרונות, יש להם טכנולוגיה העולה על שלנו במאות המונים... הם מנצלים ביעילות את אוצרות הטבע שלהם באופן מקסימלי, ומשתמשים לצורך זה במכונות דמיוניים... הם בונים מכונות קטנות (בשביל לצרוך כמות מינימלית של אנרגיה) אך אדירות... תאר לעצמך מכונה בגודל של שעון יד שעושה את עבודת הטרקטור שלנו... אלה הם יתרונותיהם.

ואלה הם חסרונותיהם; בעיני, בעיני המין האנושי שיש לו גוף ונשמה...
כשהיגענו אליהם העירה, בשש בבוקר כאשר כולם עדיין נחים במיטתם, ראיתי מולי עיר לא יפה! הבניינים מרובעים וגבוהים גבוהים, ללא שום עץ ברחוב... יש רק שורות אין סופיות של בניינים מרובעים גבוהים עד אין סוף.
יש אין סוף אנשים עם בעיה בעייתית מאוד מבחינתי: הם לא צוחקים! לא בוכים, לא כועסים, לא מתמרמרים, לא משתעשעים, לא מתחנחנים גם לא מתרפשקים ולא מתקנקנים ואל תשאלו אותי מה זה- כי לי האדם זה חשוב!

אין יופי, אין אהבה, אין תאווה, ואין שאיפה. אין אמביציה. אומנם אין גם במקביל כיעור ולא שינאה ולא בצע, אך הייתי מוכן לחיות בסדום ועמורה של שינאה ורוע ניטו- מאשר לחיות איתם ללא כלום. אצלם לא מתים מפאת הגיל כי-אם מפאת ההספק שלהם; וכך מי שמגלה אצלו מחלה המגבילה את פעולתו, ניגש ביוזמתו למשרפה העירונית- לא לפני לתאם את מילוי מקומו עם המערכת. עליו לא בוכים והוא לא נפרד בתחושת של עצב או געגוע, ואף לא של פיספוס...

הגוף האושי שלהם דומה במהותו לגוף החיה המוכרת לנו, אך בהבדל אחד: בחיה איבר המוח אינו מפותח, ובגופם האנושי המוח מפותח ומנצלים אותו ובאופן מקסימלי, זאת כי אין להם את המכשולים הרבים שלנו; ולא באותה המידה- הכוח האירגוני שלהם עולה עלינו.

באופן "בלתי אנושי" וענייני גרידא, ניתן לאבחן אצלם בעיה התפתחותית: מד ההתפתחות שלהם מוגבל ומוגדר, למרות והמדובר בהתפתחות המבוססת על אינטלגנציה אנושית, מבית היוצר של המוח האנושי המשותף לנו ולהם כאחד. במילים אחרות, ולמרות יתרונם עלינו בכוח האירגון ובגישתם היעילה והעניינית, הרי התפתחותם יכולה להגיע עד לגבול מסויים ולהעצר בנקודה, אותה לא יעברו בשום פנים ותנאי; בעוד להתפתחות האנושית של האדם בעל הנשמה- אין גבולות וגדרות, למרות כל הבעיות "האנושיות" שעומדות כמתרס וכמכשול בפני התפתחותו.

ייחוס בעייתם ההתפתחותית קשורה למוטיב האמביציה הנעדר אצלם; אין להם שאפתנות, אין את התחרות, וגם אין איך להקנות להם את התכונות האלה, הם מנסים להשתמש במוח שלהם ככלי להישרדותם, ולכן הם יגיעו בהכרח עם הכלי הזה לנקודת הניצול המקסימלי, וינצלו את הכלי הזה במישור אחד ויחיד - הוא מישור ההישרדות; בעוד האדם בעל הנשמה- יבקש לפתוח את הכלי הזה (המוח) לעוד מישורים, הוא יבקש ליצור משהו יפה, חינני, עדין, יבש, נוח, מסוגנן, מתובל, מטורף, מנוסח... זאת בנוסף לאמביציה ולייצר התחרות... (מוצרי-לוואי של הנשמה האנושית), כל תכונה מהתכונות האלו מייצגת מישור ייחודי משלה להתפתחות, ולמעשה, כל המישורים "הנוספים" האלו נעדרים מ-"גוף" נטול הנשמה, כי שוב, אין הוא מכיר את מוצאם ומעולם לא התוודע אליהם...

הבה נתאר כרגע עוד מצב הדמיה, בו נכנסה לפתע הנשמה אל העיר המוזרה הזאת, בכמות מוגבלת שהספיקה לכסות רק חלק מהגופות, ויש לנו כרגע מצב אבסורדי: חצי העיר אנושית, והחצי השני נותר על כנו, גוף (אינטלגנטי) של בן-אנוש ללא נשמה.
לפתע פיתאום, מגלה "האדם" את היופי ובמקביל את הכיעור, את העדינות ואת הקשיחות, את הקושי ואת הנוחיות, את הרחמים ואת האכזריות, את השייכות ואת הניכור, הוא מגלה את הרגש, את החיוך, את הבכי, את העצב, פיתאום הוא צריך להתמודד עם האמת, או לחילופין עם השקר, ובתוך כל זאת, הוא מגלה לפתע את ריגשותיו כלפי האחר: את זה אוהב ואת זה שונה ואת זה מעריץ ומזה פוחד ובזה חושד... אחת הרגשות האלה היא: רגש הסלידה והנטיה. הוא סולד ממי שיש לו ריח לא נעים הנודף מפיו, ובאותה המידה הוא נוטה להתקרב אל מי שמריח נעים... הוא סולד משקר או מפתח נטיה לשקר... זה סולד ממאמץ ואחר נוטה לעבודה נמרצת. למרות הניגודים האלו שהושרשו עמוק במין האנושי, ישנה עדיין נקודה משותפת לאותו המין שמסכים עליה בכל רבדיו, והנקודה הזאת ברורה כשמש והאדם קורא לה "מוסכמה" שאין עוררין עליה (למרות שהמאזניים בהם נמדדות המוסכמות האלה אינם אחידים...): כולנו מסכימים שהיושר והאמת והרחמנות והרוך והנדיבות והמרץ והעזרה והשלום... הן תכונות טובות; בעוד שהשקר והאכזריות והעקשנות והקמצנות והעצלנות והמלחמה... הן תכונות רעות ובלתי רצוייות. אנו דוחים איפא בתת המודע שלנו תכונות מסויימות וסולדים מהן, ונמשכים באופן טבעי אחר תכונות מסויימות ורואים אותן בחיוב... במידה הזו- או אם תרצה- באינסטינקט הזה, אנו דוחים את העיקש והקשוח והמגושם, ונמשכים באופן טבעי אחר הרך העדין והגמיש.

אנו סולדים מכל המשפחה העיקשת והקשוחה והמגושמת- החל מהדבר הפיזי העיקש והקשוח ועד לרעיון העיקש והקשוח, כולנו סולדים למשל מהדבר הקשוח המגביל, בן ארבע האמות, ורואים בו מיכשול קשוח ובלתי רצוי, כמו הבירוקרטיה העיקשת המרובעת הבלתי מתפשרת, כמו החוק היבש שלא ניתן להתפשר איתו, החוק במובן מסויים נכפה עלינו, אין מי שאוהב לקיים את החוק, יש מי שמכבד את החוק מתוך הסכמה / גזרה - לא מתוך הרציונל שבתוכינו; ובמקביל אנו נמשכים אל החופש ורואים אותו מהזווית הגמישה שנוטים להתאסף בה ואוהבים את המיקום שלה... אם תגיד למישהו צייר לי דבר עיקש וקשוח, הוא ישתמש בעט שחור ועבה ויצייר דבר מגושם, ולא יהיה קשה לעמוד על הסלידה הטבעית של הצייר "מהדבר הקשוח" שביטא אותה בציורו.

אם כן נשאלת השאלה: ומתי גילה האדם את התכונה של הקשיחות והגמישות?

- אם נחזור אל העיר המוזרה שלנו, נוכל להצביע על הרגע, בו גילה האדם את הקשיחות; זאת כאשר נכנסה לפתע הנשמה אל מרחב העיר המוזרה ההיא, בכמות מוגבלת שהספיקה לכסות רק חלק מהגופות, ונוצר מצב אבסורדי: חצי העיר אנושית, והחצי השני נותר על כנו- גוף של בן-אנוש אינטלגנט ללא נשמה. ברגע הסטורי זה, חצי העיר האנושית עם הנשמות, זיהתה את הקשיחות בעמיתיהם שנותרו ללא נשמה. הם זיהו לפתע את העדר היופי שאפף את עירם, את הבלוקים המרובעים האין סופיים בהם חיים, הם זיהו את הכיעור של עירם שאין בה לא עץ ולא ריח ולא ציור ולא גן ולא סיגנון ולא שום סממן של עדינות- של רגש אנושי עדין; ולפתע, הם זיהו את התכונות האלו עם יישותם, והכירו בחשיבותן לעצם קיומם; בו בזמן הם הרגישו במפתיע את העדרות התכונות האלה מסביבתם ומנופם, ושייכו את סיבת ההעדרות הזאת בקשיחות עמיתהם בפלג האנושי שנשאר ללא נשמה, והמשיך לחיות את חייו ללא שום בעיה או עכבה, וגם המשיך להיות "קשוח" בסדר המופתי שבהתנהגותו, מגושם בעצם הסיגנון שלו, וברגע זה הטיחו בהם את האשמה: אתם קשוחים! אתם רק גופות! אתם חומריים! אתם חומר.

וכך הגיעה האשמה הראשונה ליעדה: האדם הראשון שזיהה את הקשיחות, הוא האדם שנכנסה בו הנשמה לראשונה, או אז וברגע הזה הוא הרגיש ראשון בחסרון הגמישות, והוא אשר הטיל את האחריות לחיסרון זה על הגוף האנושי, שאינו זקוק למעשה לגמישות ואינו מבין על מה המהומה... מהרגע ההוא, הקשיחות נדבקה בחומר ובכל אשר אין בו רגש... מהרגע ההוא, החומר הפך להיות שלילי בתודעה האנושית.

החומר, אם כן, אינו קשוח ואינו שלילי - במובן האמוציונלי של המילה, לתכונות הללו אין קשר לחומר; תכונות אלו שייכות כל כולן לנשמה הפעילה בנו, והיא אשר הטמיעה בנו את האשליה וכאילו החומר הוא קשוח, או גמיש או עדין או יפה...
החומר ולמעשה יכול רק להיות חם או קר או גדול או קטן או גבוה או נמוך; זה לגבי החומר.
והנשמה יכולה להיות קשוחה או גמישה או עדינה או יפה או מכוערת.
ומאידך, כאשר החומר מזדווג עם הנשמה, מתחוללת ההטעיה הזאת בגוף הנשמתי החדש שנוצר, וכאילו קיים חומר גמיש או קשוח, יפה או מכוער, עדין או מגושם... וכול'...

אמור מעתה:
חומר = חומר; על כל התכונות השייכות לו- ורק לו.

נשמה = נשמה; וגם לה תכונות יחודיות, לה ורק לה; שלא חלים על שום "גוף" אחר.

גוף אנושי (חי) = חומר + אינטלגנציה אנושית; האינטלגנציה שלו תורמת לשימור החומר הביולוגי שלו; אם תרצה קרא לתהליך השימור הזה "תכונת החיים", או "אינסטינקט החיים".

אדם (חי) = גוף אנושי + נשמה; תבשיל מוזר... תכונות חדשות ומוזרות...

"אינסטינקט החיים" של האדם הוא איפא, הנטיה שלו לווסת בין התכונות הטבעיות של גופו האנושי, לבין התכונות הטבעיות של נשמתו; לווסת בלי להתבלבל במקרא התכונות- כתוצאה מהזדווגות גופו עם הנשמה, דבר שעלול להפיל את האדם בהטעיית-דמה שתשפיע על תהליך הוויסות ותחבל בו.

ברצוני לרדת בנקודה זו לעומק הדברים, ולנסות לשאוב מידע ממצב הדמיה ווירטואלי, המופעל על אדם אידאלי.

אדם אידאלי בהתקלו באירוע מסויים למשל, יושב ומווסת את מכלול התכונות, בוחן כל תכונה לחוד, משייך אותה למגזר המקורי שלה- דבר שמעמיד לרשותו את המידע המקורי אודות התכונה הנבחנת, או אז בוחן אותה ייחסית לשאר התכונות הפרושות לפניו, ומחליט איזה חלק לקחת מזאת, על איזה חלק לוותר מזאת, מאיזו תכונה להתעלם כליל, ואיזו לאמץ במלואה. לתהליך הוויסות הזה קוראים "קבלת החלטה", ואת התהליך הזה אנו עוברים בתדירות גבוהה מידי יום ואף מידי שעה, ייחסית למספר האירועים בהם אנו נתקלים בחיי היום יום. יש להוסיף שאין אירוע דומה למשנהו; היינו כל אירוע וערימת התכונות שלו; כל אירוע וההחלטות הספציפיות שלו: בראשון הוא מוותר כליל על תכונה א', בשני מאמץ את התכונה במלואה, ובשלישי לוקח ממנה חלק מסויים ומוותר על הנותר.

אני רואה איפא את מכלול הדינמיקה הזאת בוויסות התכונות, כתהליך של כיוון מיתרים של גיטרה. ראיתם פעם גיטריסט היושב עם הגיטרה שלו, מכוון את מיתריו ומתאים צלילי כל מיתר לחוד, וכאשר מסיים הוא בוחן את עבודתו בניגון קבוצתי של כל המיתרים ביחד, או אז הוא עולה על צליל משונה; חוזר אל המיתר האחראי ומתקן ומכוון, ושוב בוחן את כל המיתרים - עד להגיע אל צליל "נקי" המניח את דעתו, של כל המיתרים ביחד, ואז מתחיל את ניגונו השוטף, בהרמוניה מנקרת עיניים...
במילים אחרות, לא די בצליל "נקי" אחד שמניח את הדעת, יש למצוא את הנוסחה שכל המיתרים באחת יתנו את הצליל הנקי, שכל המיתרים (מיתרי הנשמה, ומיתרי הגוף- "המוח") יעבדו בתיאום והרמוניה, ורק אז נגיע אל המצב הרצוי.

פעם בנסיעה במטוס, ישב לידי אדם מבוגר, וכעבור זמן מה שמתי לב שהוא יושב עם המשענת של הכיסא- משוכה... חשדתי אולי אין הוא יודע שיכול לקחת את משענת הגב אחורה ולשבת בנוח... פניתי אליו ואמרתי לו שאפשר להזיז את משענת הגב אחורה ולשבת יותר בנוח. אך תשובתו הפתיעה אותי; הוא אמר לי שהוא יודע, אך יותר בריא לגב מצב-ישיבה בתשעים מעלות, ובשביל זה יש לוותר על הפוזיציה הנוחה לכאורה, ויש לשבת בתשעים מעלות! 10 שעות טיסה!
וכך הוא ישב לאורך כל הטיסה עם הגב ישר בתשעים מעלות, ואני למרות הבנתי את דבריו- החלטתי לא ליישר את המושב והמשכתי עם מצב ישיבה "נוח" לכאורה...

מקרא: הוא התעלם מתכונה ואימץ תכונה, ובדומה לו, גם אני התעלמתי מתכונה ואימצתי אחרת. היכן הושגה ההרמוניה האמיתית בקבלת ההחלטה?

ניתוח הדברים: תכונה אחת ויחידה עמדה בבסיס האירוע הזה למבחן: תכונת הנוחיות. המצב הנוח ביותר לי כאדם, או הנוח ביותר לי כגוף אנושי:
אני ביקשתי את נוחייותי כאדם שמבקש לנסוע בכיף ולהנות מהנסיעה, ועל כן התעלמתי ממקור התכונה המקורי, ורימיתי את עצמי בעניים פקוחות; בעוד גם הוא ביקש את נוחיות הגוף שלו והמצב הנכון ביותר עבורו, ולכן הוא התעלם מהנוחיות הנפשית שקרצה לו, ומילא אחר תכונת גופו . בחשבון המסכם הוא קיבל את ההחלטה הנכונה, ואני קיבלתי את ההחלטה המוטעית: מבחן התוצאה יקבע לאחר מכאן, כאשר נרד מהמטוס, או כאשר נבדוק את מצב הגב לאחר מספר נסיעות או מספר שנים.

באופן הזה אנו מרמים את עצמינו בתכונת הטעם והאוכל למשל; הגוף שלנו אמור לקבל את ההחלטה במחוז הזה- לא נשמתינו... המילה האחרונה שייכת במקרה הזה לתכונות הגוף- לא לתכונות הנשמה.
במילים אחרות, הוויסות בין התכונות הטבעיות של הגוף האנושי, לבין התכונות הטבעיות של הנשמה, מחייב את האדם לזהות נכונה את מקור התכונה בה הוא מטפל: פעם היא שייכת לגוף- כל כולה לגוף, ופעם היא שייכת לנשמה- ורק לה; ולפעמים יש לתאם בין צורכי הגוף והנשמה, כי התכונה שייכת לשניהם כאחד: למשל אדם שאוהב לאכול טוב ולשמור על בריאותו; אדם שאוהב לנוח ואוהב פ יליד 61, חלב-סוריה, נשוי + 4, עלה ארצה בשנת 80; שרות צבאי, עבודה בבנק, מסלול רגיל...

היום, שכיר בארעה דפנמה.

אלברט שבות

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי