הגם שעברו שנים רבות מאז, אני זוכר היטב את הימים הראשונים של ילדי בגן. הקטנים היו נרגשים עד אימה. אשתי ואני לא שלחנו אף אחד משלושת ילדינו לגן לפני גיל שנתיים. נשארנו איתם בבית, ככל שיכלנו, אבל בסופו של דבר הגיע הרגע בו הם היו צריכים ללכת לגן. הם הבינו היטב מהו גן ילדים, ציפו ליום בו ילכו לשם, ופחדו מאוד מרעיון הפרידה מאתנו. כשהגענו אתם לגן ראינו כי יש אמהות ואבות שממהרים להפרד מילדיהם, ויש כאלו שמשתהים מעט. הגננות בדרך כלל מזרזות את האמהות והאבות להפרד ולהשאיר את הילדים ברשותן. אפשר להבין לליבן של הגננות. נוכחות של הורים מלחיצה תמיד, ועל אחת כמה וכמה ביום הראשון והלחוץ ממלא.
ברוב המקרים גם ההורים מעדיפים להפרד מהר מהילדים, ממהרים לעיסוקיהם, ולאחר חופשה ארוכה במחיצת הילדים, הצטברו הרבה עיסוקים כאלה. אנו מכירים את האינטרס של הגננות וההורים בזרוז תהליך הפרידה כאשר הוא ארוז בעטיפה פדגוגית: "עדיף לחתוך כמה שיותר מהר. אולי זה קשה לילדים ברגעים הראשונים, אבל בטווח הארוך זה לטובתם." זהו רעיון פשטני עד מאוד: עדיף לחתוך את עצמנו מילידינו הפעוטים במהירות כפי שעדיף להסיר פלסטר הדבוק לגוף במשיכה אחת וכואבת, אם נסירו לאט הכאב יתמשך, והסבל רק יגדל. כך, ההורים והגננות מאחדים כוחות, מוגנים היטב ברציונאל של הפלסטר, ורק שוכחים לשאול את הילדים כיצד הם מעדיפים להפרד מההורים שלהם. בכל מקום, ובכל יום ראשון ללימודים בגן, אפשר לראות ילדים וילדות המומים מהאופן בו נעזבו במהירות. חלקם מתכנסים בפחד אל תוך עצמם, אחרים בוכים, ויש כאלו שממאנים לקבל את הדין ונאבקים בגננות, או בדלתות הסגורות המפרידות ביינהם לבים הוריהם.
אשתי ואני מעולם לא קיבלנו על עצמנו את כללי המשחק של הפרדה החדה מהילדים ההולכים בפעם הראשונה לגן. כמובן שלא לגן הראשון בחייהם, אבל גם לא לגנים החדשים שמתחלפים כמעט כל שנה. נשארנו איתם ביום הראשון, נשארנו גם ביום השני, נשארנו עד שהילדים התרגלו לגן ולגננת. לפעמים זה לקח כשבוע ימים ואף יותר. אני שמח מאוד על כך שהילדים שלנו לא נאלצו לעבור את הריטואל המשפיל הזה. הטקס בו ההורים "חותכים", והילדים נחתכים.
אני מציע לתכנן את תקופת תחילת השנה של ילדיכם הפעוטים כך שתוכלו לבלות עמם כמה ימים בגן. דחו את העיסוקים שלכם בעוד כמה ימים, כי הרי אלו ימים בהם הילדים והילדות צריכים אתכם יותר מתמיד. תנו להם זמן, חכו בסבלנות עד שישחררו אותכם. הם, הרי בסופו של דבר, רוצים להיות ילדים טובים וילדות טובות, והם יעשו ככל יכולתם כדי להשאר בגן לבד. תוכלו לשאול אותם מדי כמה זמן האם אפשר כבר ללכת, וכשיהיו מוכנים לכך יפרדו מכם ברצון.
אני פסיכולוג המסייע לגברים, נשים ובני נוער לרדת במשקל. אני מייעץ באופן פרטי, ומנחה קבוצות של מרזים. מתוך הכרותי עם אנשים בתהליך הרזיה למדתי את חשיבות הגורמים הפסיכולוגיים של הירידה במשקל. בין האנשים להם אני מסייע רבים מתאמנים בחדרי כושר ושומרים על תוכנית דיאטה. להפתעתי גיליתי כי מרכיבי הכושר והדיאטה אינם פועלים באופן דומה על אנשים שונים. חלק מצליחים להוריד ממשקלם באופן סביר, אולם יש כאלה שלמרות האימונים המפרכים והדיאטה לא יורדים במשקל. ניתחתי את המקרים של הכשלון, ופיתחתי תובנות אחדות באשר לפסיכולוגיה של הרזיה ובאשר לגורמים הפסיכולוגים שעושים את ההבדל בין הצלחה לכשלון בהרזיה. כיום אני מכיר את דפוסי המחשבה השונים שמובילים לאכילה מופרזת, את החסרים השונים עליהם אכילה באה לפצות, ואת הרגשות המעורבים בהתמודדות עם משקל יתר. למדתי להבחין בתנאים שמאפשרים לאנשים שונים לרדת במשקל, ואני מכיר היטב את המעצורים הפסיכולוגים המגוונים שאינם מאפשרים ירידה במשקל. לכל אלה פיתחתי אסטרטגיות התמודדות המאפשרות ירידה במשקל. חלק מהתובנות האלו הובילו אותי לכתיבת מאמרים קצרים אותם ניתן למצוא באתר שלי.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
