אך טבעי שאעסוק ביום כיפור בתיקון מידות, או שמא הענין הזה של כפרת עוונות קשור לנושא אחר, המזכיר במידה רבה את החשבונאות שניהל מישה, בעל המכולת שלי ב"שכונה" בנצרת עילית, עם החרוזים על המכשיר דמוי הנבל שלו, איתו עשה חשבון, בכל יום ויום, תוך מלמול בשפת סתרים, שמובן רק לגרוזינים.
מה שהיה בטוח לעומת זה, כי לא היה קשר ממשי, בין רשימת הקניות שלי, לבין החשבון שהוא הגיש לי, אבל כבר אז ידעתי על מי מותר לחלוק, ועל מי קצת פחות, כך בייאושי כי רב, עברתי לסופר.
אולם אחטא למישה ולעדה שלו, אם אשאיר אתכם עם טעם רע בקשר למעשיו, שהיו לגמרי לגיטימיים, הרי אפילו בדור ההוא, שניים לפני זה של רמי לוי ודנקנר, כל בן אדם שפוי ידע, שאי אפשר להתפרנס ממכולת בישראל, אלא אם אתה נוהג בדיוק כמו מישה, כלומר לוקח ממי שיש ומוותר לאלה שאין.
כך, ברבות הימים הבנתי שעשית לו עוול גדול, כי בעצם המכולת שלו לא היה אלה מוסד צדקה בתחפושת של מאורת גנבים נוסך צ'רלס דיקנס.
ולמען חידוד הענין הזה, אני אומר לכם כאן בצורה הכי ברורה שיש, אני ממש אוהב גרוזינים, הם העדה היחידה, שאין שום פער או הבדל בין איך שהם נחזים למה שהם באמת וכאלה, כלומר, אולי לא הכי נאים, אבל ללא ספק אנשים עם נשמה, במקרים רבים מאוד, אפילו קצת בעודף.
שנים רבות אחרי, בעת שהתגוררתי בירושלים, פגשתי בבנו בכורו של מישה.
הוא דמה לאביו כמו שטיפת מים אחת דומה לטיפה האחרת.
קראו לו, אם אני זוכר נכון, ואני לא לגמרי בטוח, בן, קיצורו של בנימין, להלכה בני, והיה לו בעת הזאת, איך לא, מינימרקט בבקעה.
בן, כמו כולנו, התקדם, זנח את הנבל עם החרוזים ועבר לקופה רושמת, אולם גם הוא, כמו אביו, בעת עשיית החשבון, מלמל כל מיני אמירות בשפה בלתי מובנת.
אולם בסעיף הזה לא נגמר הדמיון בין האב לבנו.
היה דבר נוסף, שכבר הזכרתי מקודם, לפיו גם אצלו, לא היה קשר ברור בין רשימת הקניות שלי לבין הפתק שנפלט מן הקופה הרושמת.
תגידו, נו טוב, חיש עוברים לסופר הקרוב, אחד עם תקרות פל-קל, כי בעצם כל מבני הציבור בירושלים הם כאלה, ואל תאמינו למי שינסה להגיד לכם אחרת, אולם הסקרנות שלי גברה על היצר הקיומי, שגורם לכולנו לגונן על הכסף שלנו והחיים גם כן, ולא לתרום אותו לכל מיני אנשים, אפילו עם נשמה בעודף, כך נשארתי עוד זמן אצל בן, כדי לגלות מה פשר המלמולים שלו ושל אביו, ליד הקופה הרושמת והנבל.
יש הרבה סוגים של בעלי מקצוע שאנחנו פוגשים בחיים ביום יום, אולם רק מעטים זוכים שלא נתעלם מהם, ורק שניים ליחס של ממש, אפילו אינטימי, איתם כולנו מסוגלים לפצוח בשיחות נפש, ואלה כמובן הם נהגי המוניות ובעלי המכולת. (היה עוד בעל מלאכה, הספר כמובן, אבל מה בדיוק הקשר בינו לבין מעצב השיער, שאינו מבדיל בין הגולגולת שלך, לזה של הבובה עליה התאמן באקדמיה של שוקי זיקרי, כלומר לדבר עם אחד כזה, לא יעלה על הדעת).
זו אמנם צרה גדולה שגם בעלי המכולת הולכים ונעלמים מן הנוף העירוני שלנו, ומותירים אותנו מול קופאיות רוסיות ב"טיב טעם", שעושות בעת הזאת DISSOLVE לאתיופיות, שלא רק שלא גונבות מאתנו גרוש אלא גם לחלוטין מתעלמות מקיומנו, כך שהיחידים שאפשר לדבר איתם בעולם העירוני הזה של המאה העשרים ואחד, אלה נהגי המוניות, וזה אפילו לא עולה כסף, אבל גם לא כזה ביג דיל, כמו שהיה שיחה על הבוקר עם בן נניח, תוך שאתה בוצע את הלחם האחיד החם שרק קנית אצלו, והוא היה שלם לגמרי ולא פרוס כמו היום, כדי לגלח לנו עוד כמה גרושים.
אלא שהמפגש שלי בבנו של מישה בבקעה, היה בעת רחוקה מאוד, תחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, עת מאוד שונה מזו שלנו, בה אפילו הפלסטינים כבדו והעריכו אותנו, השכן באמצע, (הרי כולה, אנחנו כמה יהודים שמנסים להיאחז בפיסת קרקע צרה, בין אלה שבעזה לאלה שבגדה), שלא נדבר עלינו ועל עצמנו, כלומר הערכנו את מה שאנחנו פחות או יותר ולא את מה שלא רצינו להיות ונהינו בפועל והערכה של הדבר הזה משולה למבצע של טיפוס על פסגת האוורסט, ללא ציוד עזר וסבלים בני שבט השרפה.
לאט לאט התקרבתי לבן, עם רמיזות עבות מאוד שאני ער לגניבות שלו, אבל זה לא ממש אכפת לי, כלומר התנהלות שונה לחלוטין למה שכתוב בספר החיים של הגרוזינים, שמוכנים להקריב את החיים שלהם בשביל חבר לשתיה, אבל לא לוותר לו על שקל.
זה סוג של הפוך על הפוך בגרוזינית, שם, אם אתה נוהג באופן בלתי חכם, קודם כל חושדים בך שזה סוג של תחכום, שיביא להם בהפתעה ענין שאין חפץ בו, כך גם בן התייחס אלי בכבוד ובחשדנות, כי מי שמצליח להפתיע גרוזיני בלי להיות כזה, כלומר גרוזיני בעצמו, הוא בהכרח אחלה גבר.
כך נוצר בסיס ליחסים מופלאים ממש, שמעבר למה שלומך, התפתחו לביקורים הדדיים בחתונות, ועד שלא הייתם בכזה של גרוזינים, שלא תעיזו להלין על המנהג הנפסד הזה, שבו מנציחים מערכת יחסים חד צדדית, בהדדיות בלתי מסויגת.
ובעניין הזה של החתונות, מערכת היחסים שלי עם בן, סבלה מהעדר מוחלט של איזון, כי בעוד לי אין קרובים בכלל, מסתבר שלמישה היו 12 אחים וכל אחד מהם הוליד מספר דומה של ילדים, ואלה נהגו כך גם כן, באופן שמצאתי את עצמי בסיור שבועי בחתונות גרוזיניות, דבר שהסב לי נזק כספי בלתי מבוטל, וגמר לי עם הכבד כמעט לגמרי.
מעבר לנזק לאיבר החשוב הזה, והכסף שזרם מכיסי לחמולה של מישה, (דרך בן כמובן, אבל זה הסתבר בסופו של דבר היינו הך), הביקורים התקופים בחתונות, לא אפשרו דיבור אמיתי עם בן, כי בכל ימי השבוע לפני חתונה, הוא היה עסוק בסקירה של הקודמת ומעת שהגיע החתונה, חוזר חלילה.
עד שהגיע אוקטובר 1973, ובעקבות תהפוכות גורל בלתי צפויות שהיו מפתיעות אולי אפילו את אודיסאוס, (או את אביו מולידו, הומרוס), הוטל עלי לנסוע למזרח הרחוק, ונותרו לי ימים ספורים לסגור את הקצוות של חיי במקום הזה, כדי לפרום אותם מחדש בבירתה של הממלכה הנפלית.
כך, בסבך הלא במיוחד סבוך של חיי באפיזודה הראשונה שלהם, כלומר העת שהייתי יותר מטומטם מבכל האפיזודות האחרות, על אף שהתוצאות הלכה ומעשה לא בדיוק תומכות בתזה, החלטתי לפצח את תעלומת המלמולים של מישה ובנו בן, גם אם זה יעלה בחברות האמיצה שצמחה בינתיים בין שנינו.
על דיבור ישיר אין מה לדבר, כי גרוזיני לא יסגיר פרט אינטימי מחייו, גם במחיר של חייו, ובזה יש חוסר הגיון מובהק, אבל אם לא אמרתי עד עכשיו, הנה העת לעשות זאת, אין שום קשר בין הגיון לבין חייו של גרוזיני אסלי, כי במקום שבו הכבוד שוכן כנשיא בפועל, להגיון אין מקום, גם לא כלחשן נחבא נוסך התיאטרון שהיה פעם. (וכאן המקום לשאול, איפה נעלמו אלה, האם כל השחקנים היום טובים יותר ואינם מתבלבלים באמצע מחזה, או שמא אנחנו כולנו מקפידים פחות בפרטים, כמו למשל בסדר המילים ומהותם במחזה של שקספיר).
לאחר מחשבה רבה, אולם יש להדגיש שזו הוגבלה על ידי לוח זמנים צפוף עד ליום הטיסה שלי לבומבי , כי כך קראו לה, בעת שאיש לא העלה בדעתו שהודו תהיה מעצמה עולמית ואפילו תזכה באוסקר, לכן היא, המחשבה, לא הייתה במיטבה, וזה סוג של המעטת ערך, (UNDERSTATEMENT), החלטתי לעשות צד אובדני, לשכר את בן עד אובדן חושים, ותוך כדי הענין, להוציא ממנו את הסוד שהטריד אותי מאוד, אחרת לא הייתי מספר לכם אותו כעת, 40 שנים אחרי, ובעולם שבו סודות לא ממש קיימים, פרט אולי למקום המחבוא של הקב"ה של הדוסים.
בן הסכים להעביר את הלילה האחרון שלנו לפני הנסיעה, בליל שתייה וחברותה בבר ירושלמי ידוע, שלא אסגיר את שמו, על אף שכמו דברים טובים אחרים, גם הוא לא קיים יותר, אולם הרבה נשמות טועות ששרצו שם, עדיין מסתובבות בינינו וקיימות להלכה, ולא היית רוצה להזכיר להם, מי עומד מאחורי הפיאסקו של אותו לילה ירושלמי קריר של תחילת אוקטובר 1973, לא הרבה ימים לפני שכמעט איבדנו את המדינה, אולם בשביל זה, מסתבר, צריך עוד כמה אלמנטים, לא מספיק שאננות וממשלה מטומטמת, צריך גם להט ואמונה, ועזרה של זה הנחבא, כלומר הקב"ה של הדוסים.
מאחר והכרתי את יכולות השתייה של בן, שקדתי ובניתי אסטרטגיה מבריקה לשכר אותו ויהי מה, בדרך מתוחכמת.
אולם מאחר ואני לא מרמה חברים, נמנעתי מצעדים מפירי אמון, כמו שיחוד המוזג נניח, לפיו לבן יגיש משקה אמיתי ולי מי ברז, כמו שעושות לנו הכוסיות במועדון "לאפ-דנס" בסוהו שבלונדון.
התוכנית הייתה פשוטה, מאחר ולא היה גבול ליכולתו של בן לגמוע וודקה, החלטתי לשכנע אותו ללכת על משקה שונה, משהו שהוא לא מכיר, נניח אבסינט 80 אחוז, הירוק, האמיתי, זה שיש בו לא רק אלכוהול אלה מרקחת סודית של צמחי מרפא, רעל יענום, שמספיק להרוג פרדה, ובטוח די כדי להפיל בעל מרכול גרוזיני.
אולם בדיעבד התברר שלמרות יתרון כביכול שלי, לפיו אני הכרתי את האבסינט, זה לא עזר לי, כי הגבול שלי של מחצית הבקבוק, היה רק פתיחה עבור בן, וכפי שיסתבר, גם בבקבוק השלישי על השולחן, הוא ישב מולי זקוף גב וחייכן, בעת שאני כבר הייתי שפוך בין הכיסא לשולחן, מרגיש חסר משקל ומשוכנע שאנחנו בדרך לירח טיטן, כדי לבקר את החייזרים של קורט ווניגט ובן הוא הקברניט, ואני שובר את הראש, מתי הוא לכל הרוחות למד להיות אסטרונאוט.
אתם יכולים לתאר לכם, שאני לא הוצאתי את הסוד מפיו של בן, בעוד לי לא נותר אפילו עשירית של סוד, שלא סיפרתי לו, כולל מטרת המפגש שלנו, דבר שהעלה חיוך גרוזיני על שפתיו, והביאה לי צ'פחה ענקית על כתפי, והותיר בו סימן בעת הגעתי ביום כיפור לבירה של הנפלים.
בן התגייס ביום שבת, שבת של כיפור, נהרג בחווה הסינית. הרבה שנים אחרי, פגשתי מכר משותף שהיה איתו שם. שאלתיו על בן, הוא סיפר שהיה על יד בן בעת שנפגע בחזה משני קליעים של מקלע 0.5 מצרי. הוא לא מת מיד, אולם את מה שמלמל אי אפשר היה להבין, החבר המשותף רק אמר לי בנחרצות, שזה לא היה שום דבר דומה למה שאמר טרומפלדור, על כמה טוב למות בעד המולדת אבל אפשר שהמילה מזוודה היית שם בכל זאת.
שנים רבות אחרי, סמוך לימים האלה שלנו, הכרתי עוד גרוזיני חביב, שעסק במלאכת הציור והתפרנס ממנה לא רע.
היה שנוכחתי בסטודיו שלו, עת מכר את מרכולתו לכל מיני מזדמנים בהרבה אלפי דולרים.
הבחנתי שגם הוא, כאשר קיבל הג'ובות לידיו, ממלמל משהו. שאלתיו בהזדמנות לפשר המלמולים לאחר סגירת עסקה, הוא הביט בי וצחק, "זה, זה ענין של גרוזינים, מאחר ואין לנו אמונה בבנקים, אנחנו משננים כל הזמן כמה כסף יש לנו. כך בעת שמשלמים לי עבור עבודה, אני מחבר את הסכום בראש לסהכ"ל שהיה לי, כדי לזכור יותר טוב, אני משנן את הסכום בלחישה, אתה יודע, כמו שחקן שלומד בעל פה תפקיד, כלומר אני ממלמל כסף". אתנחתא.
"אתה יודע ידידי, אתם האשכנזים אוהבים למולל את הכסף, אנחנו ממלמלים אותו, מי יודע איזה שיטה יעילה יותר, שיחליטו הגויים".
החבר הזה שלי נפטר זמן קצר אחרי השיחה שלנו.
בעת ההלוויה, פרץ אלמוני לביתו, ולקח מזוודה גדולה שהייתה מלאה בכסף.
השאלה שאני שואל את עצמי מאז, אם הוא מולל או מלמל את הכסף.
כמו שאני מכיר גרוזינים, ובחיי היו יותר משניים, אין מצב שהגנב מלמל משו אחרי זה, סביר שהוא מולל אותו, וזה נמוג לו בין האצבעות, כי על הנקמה הזאת, קראתי גם בספר החיים של הגרוזינים.
התמונה למעלה אמנם של מאיר פיצ'חדזה, אולם לו, או למזוודה שבסיפור וגם הצייר כמובן, אין שום קשר.
כותב, מבקר ומייחל.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
