פרקינסון, מחלה עתיקת יומין, בה נפגעות: המערכת העצבית- שרירית, התפקוד המוטורי והבקרה עליו. המחלה מתועדת מזה אלפי שנים בכתובים בתרבויות רבות: היוונית, הרומאית, המצרית ואף בכתובים תנ"כיים. המחלה הוגדרה לראשונה באופן דומה לזה בו אנו משתמשים כיום ב-1817 על ידי ג'יימס פרקינסון, אלא שהוא התייחס לתסמין קלאסי אחד של המחלה, הרעד, בעוד שלזו שלושה תסמינים המייצגים אותה: רעד, קישיון והאטה בתנועה.
מחלה זו פרוגרסיבית ונפוצה ולוקים בה כ-0.3% מבני ה-55 עד 64, 1.0% מבני ה-65 עד 74, 3.1% מבני ה-75 עד 84 וכ-4.3% מבני ה-85 עד 94. כיום בארה"ב לבדה חיים למעלה ממיליון חולי פרקינסון ובאירופה מצויים למעלה ממיליון וחצי חולים. הגישה הרווחת כיום מעלה את האפשרות כי המחלה נובעת משילוב של רגישות גנטית והשפעה חיצונית על המוח, שבעטיין מתחולל הרס תאי עצב האחראיים על הפרשת דופמין. המחסור המתהווה מוביל להתפתחות המחלה. הדופמין זהו כימיקל החייב להימצא בחלל הסינפסה בכדי לאפשר הולכת שדרים תקינה במרווח ולכן היעדרותו תפגום בהולכה העצבית ועקב כך יהיו התפקוד המוטורי ובקרת התנועה לקויים.
מחלת הפרקינסון מחולקת ל-5 שלבים, כאשר לכל שלב סימני זיהוי שונים מקודמו, אך בדרך כלל הם מתייחסים להחמרת התסמינים מהשלב הקודם:
שלב 1 ? הרעד ו/או הקישיון פוגעים רק בצד אחד של הגוף, בגפה אחת המצויה ב-Flex חלקי, תוך רעד מתמיד, גופו של החולה נוטה לצד הפגוע.
שלב 2 ? מעורבות של שני הצדדים המלווה בשינויים יציבתיים, האטה בהליכת ה-Gait המאפיינת את חולי הפרקינסון ואורך הצעד מתקצר.
שלב 3 ? הליכת ה-Gait מואטת והופכת להיות מופרעת תדיר ולא רציפה, שיווי המשקל מתדרדר, החמרה ברעד, בקישיון ובהאטה בתנועה.
שלב 4 ? נכות קשה, תנועתיות מוגבלת ביותר המתאפשרת רק בסיוע של אדם נוסף.
שלב 5 ? אובדן היכולת לתפקד באופן עצמאי, משמע, תנועתיות עצמאית בלתי אפשרית, בדרך כלל בשלב זה החולה נמצא בכסא גלגלים.
קיימות דרכי טיפול רבות בחולי פרקינסון, בהן:
1. טיפול תרופתי.
2. טיפול כירורגי.
3. שילוב דיאטה ופעילות גופנית התורמות לשיפור הרגשתם של החולים.
4. פעילות גופנית, שחיה ושיקום במים.
אחת מגישות הטיפול הצוברות כיום אהדה רבה היא השיקום במים. תחום טיפולי זה תועד בספרות כבר לפני 4400 שנים, כאשר תרבויות רבות האמינו בסגולות המרפאות של המים, למשל: ההינדים שהשתמשו בהם להורדת חום, המצרים שסברו כי הם מרפאים מחלות, היוונים והרומאים שבנו מרחצאות ועד לפיתוח גישות הטיפול השונות ושיוכן לבתי ספר לרפואה בכל רחבי העולם.
השיקום במים מועבר על ידי אנשי מקצוע המוכשרים במיוחד לסוג זה של טיפול והוא מועבר בתוך בריכה מחוממת (330-360 C) המותאמת במיוחד לאוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים. הטיפול מהווה חלק מתוכנית שיקום או יחידה נפרדת בהתאם לצרכיי המטופל ולאופי הפגיעה. לעיתים התערבות מסוג זה מהווה מוצא אחרון לאחר שהתערבות רפואית או פיזיותרפיה נחלו כשלון.
הסיבה לפופולריות הגוברת בקרב החולים לטיפול בגישה זו היא יתרונותיה הרבים העולים בקנה אחד עם צרכיי החולים:
יתרון סיבה משוערת
שיפור תפקודי הריאות תרגול הנשימה כנגד התנגדות המים
העלאת כושר קרדיו-וסקולרי עקב התנגדות לתנועה
הפחתת בצקת לחץ הידרוסטטי.
הפגת כאב והפחתת ספסטיות (התכווצויות)
חום המים מדכא את מערכת העצבים הסימפטטית (משני להשפעת הלחץ ההידרוסטטי).
הקלה בביצוע תנועות תמיכה של כוח הציפה וירידה בהשפעת כוח הכבידה.
התנגדות לתנועה כוח התנגדות שלילי של המערבולת.
צמיגות, צפיפות ומשקל המים.
כוח הציפה.
לימוד מחדש של פונקציות פעילות לא מסורבלת ? חוסר בגדים.
התנגדות לתנועה (תנועה איטית יותר).
תמיכה של כוח הציפה.
הרפיה תמיכה על ידי כוח הציפה.
כוח כובד מופחת.
ירידה בכאב.
הרגשה טובה הדגשת היכולת לעומת המוגבלות.
אינטראקציה חברתית.
הנאה.
שילוב בין שיקום במים לפעילות גופנית מבוקרת עשויים להיות יתרונות נוספים, כגון:
א. שיפור תפקוד קרדיו- וסקולרי (לב ? מחזור הדם).
ב. שיפור יכולת פיזית ונוירו- מוסקולרית.
ג. שיפור יציבה ומראה חיצוני.
ד. שחרור ממתחים.
ה. גרייה מנטלית.
ו. הרגשה כללית משופרת.
ז. מעכב את תהליך ההזדקנות.
אך יחד עם זאת יש להתחשב בעובדה כי בכל דבר קיים גם הצד השלילי וכאן הוא מוצא את ביטויו ב:
א. הטיפול אינו מתאים לסובלים מהידרופוביה.
ב. זמן הטיפול מוגבל.
ג. התפשטות זיהומים.
ד. קושי לבודד תנועה ספציפית.
ה. עלות כספית גבוהה.
ו. תלות המטופל במטפל.
השיקום במים נחלק לארבע טכניקות עיקריות:
טכניקת Bad ragaz
הטכניקה הומצאה בגרמניה בשנות ה30- על ידי ד"ר Knupfer ומטרתה הייתה חיזוק שרירי פלג הגוף העליון והגמשה, תוך עבודה כנגד התנגדות. הטכניקה הובאה לעיר Bad ragaz, שבשוויצריה בסוף שנות ה50- על ידי ניל איפסן, שפיתח אותה, כאשר הוא החל לבסס אותה על תרגילים שמטרתם, שיפור טווחי תנועה, כאשר המטופל מצוי במצב אופקי ומקובע לקיר הבריכה באמצעים שונים. הטכניקה כונתה גם "טכניקת הטבעות" על שום השימוש בתומכים בצורת טבעת, שסייעו בהצפת המטופל ותמכו את גופו בצוואר, בגב התחתון והמותניים ובקרסוליים. ב1967- בריג'יט דיוויס העלתה לראשונה את השיטה ועקרונותיה על הכתב (עד אז נלמדה השיטה והועברה ממטפל למטפל). כיום מטפלי השיטה מקפידים על תרגילים, תוך שהמטופל מצוי במישור אופקי ואנכי וכן משתמשים בהתנגדות ובתרגילי יציבה. (Routi, Morris & Cole, 1997, Campion, 1998).
טכניקת הליוויק
שיטה זו פותחה על ידי ג'יימס הליוויק, מהנדס הידרואלי ומאמן שחיה במקצועו. היא פותחה בשנת 1949, בבית ספר לילדים פגועים על שם הליוויק, בלונדון. השיטה אומצה על ידי פיזיותרפיסטים בשנת 1956, לאחר שהוצגו תוצאותיה על אוכלוסיית נכים. השיטה מבוססת על עקרונות ההידרודינמיקה. ההדרכה ניתנת על בסיס אישי, כלומר כל מדריך עובד באופן אינדיווידואלי עם מטופל אחד (אין הדרכה של מדריך לקבוצה). ההדרכה נמשכת עד שהשחיין מגיע לעצמאות מוחלטת, יש לציין כי לא כל המטופלים מגיעים לשלב זה!
המדריך והמטופל מהווים יחד יחידה בתוך קבוצה, כך שהשחיין-המטופל זוכה בפעילות גומלין חברתית ונהנה מהשגחה צמודה, קבועה ולא מורגשת. הלמידה של הכרת תכונות המים ופיתוח יכולות השליטה על שיווי המשקל והנשימה מושגים באמצעות משחקים ופעילויות המותאמים לגיל המשתתפים. תמיכה נכונה של המדריך תאפשר לשחיין תחושת תנועות שלא ניתן לחוש מחוץ למים וכמו כן השיטה מאפשרת גם תנועה עצמאית ללא תמיכה ולעיתים גם ללא עזרים, כגון: מצופים. המטרה העיקרית של השיטה היא למצוא את היכולות במים לעומת המוגבלויות ביבשה, תוך שהנחת היסוד היא כי הצלחה במים תתרום להעלאת הדימוי העצמי, הביטחון והמוטיבציה של המטופל. (ברגמן והוצלר, 1996, Routi, Morris & Cole, 1997, Campion, 1998).
טכניקת וואטסו
שיטה שפותחה בארצות הברית בשנים האחרונות על ידי הרולד דאל. ייחודה של שיטה זו בשילוב שבין השיאצו זן ושיטת הטנסו, הכוללת מתיחות הפותחות חסימות לאורך המרידיאנים, ביחד עם עקרונות המים. השיטה מדגישה את הטיפול, תוך שחרור הגוף וביצוע מעברים מכפיפה (Flexion) לפשיטה (Exetention) וכל זאת תוך כדי רוטאציות (Rotation) באברי שונים ובמישורים שונים, כאשר עיקר הטיפול מתבצע בעת שהמטופל מצוי במצב אופקי, אחוז בידי המטפל בתנוחת עובר. המטופל, בדרך כלל, פסיבי ואילו המטפל הוא האקטיבי והוא פועל על המטופל. שיטה זו היא כוללנית ולפיכך רצוי לשלבה עם יסודות הלקוחים משיטות נוספות או עם תרגילים בהם המטופל יהיה אקטיבי בעצמו. (ברגמן והוצלר, 1996).
טכניקת ג'הארה
השיטה החדשה ביותר מבין טכניקות ההידרותרפיה, פותחה על ידי מריו ג'הארה בדרום אמריקה ולאחר הובאה לארצות הברית והופצה. טכניקה זו מאפשרת פעילות גופנית במים, כאשר הגופו של המטופל קל לאחיזה ולתמרון במים, בשל המרכיב הייחודי לשיטה זו, "הזרוע השלישית". טכניקה זו התפתחה מן ה"וואטסו", אך בכדי להקל על המטפל ולאפשר את מרב הנוחות והרילקסציה למטופל בזמן הטיפול הוסף צף ארוך הקרוי "נודל" ותפקידו לספק תמיכה נוספת למטופל וחופש תמרון ופעולה למטפל ובעקבות כך נוחות לשניהם. השימוש בעזרים תוך תנועה מעגלית זורמת, רציפה ואחידה, מאפשרת למערכות הגוף: השלד והשרירים, כניסה למצב גופני, מנטלי ורגשי רפויים יחסית ומשוחררים, בסיס המהווה את הכניסה לטיפול. בטכניקה זו ניתן להאריך טווחי תנועה, לבצע מתיחות קלות לעמוד השדרה (Traction), להפיג כאבים, לחזק שרירים וכו'. השיטה מורכב מ-3 חלקים שעל כל מטפל ללמוד ולתרגל: Basics, Expansion, Underwater. (רוזן, 2000).
סיכום
נראה כי במרוצת השנים התפתחה ההידרותרפיה ועזרה רבות לאנשים, שהרי אם לא כך הדבר לא הייתה זוכה לתאוצה שכזו. ההידרותרפיה קיימת אלפי שנים, אך רק במאה השנים האחרונות זכתה להכרה רשמית, פותחה וזכתה להיכלל במכלול הטיפולים הרפואיים המוצעים כיום לציבור הרחב. להידרותרפיה יתרונות רבים ובשל כך יש באמצעותה לעזור ולסייע לנזקקים.
ביבליוגרפיה:
1. אינזלברג, ר. (2000). "גנטיקה ומחלת הפרקינסון". עמיתים: ביטאון עמותת חולי הפרקינסון בישראל, גליון 15, סתיו, עמ' 10-7.
2. ברגמן, א. הוצלר, ש. (1996). על שיקום במים. הוצאה לאור ג'וינט לישראל. י-ם.
3. ברמץ, ק. (2000). שחיה שיקומית והידרותרפיה. הוצאה לאור קרן מחקרים רפואיים, פיתוח תשתיות ושירותי בריאות. בי"ח שיבא. ת"א.
4. חביב, ש. (1997). "שחיה כפעילות גופנית מועדפת למבוגרים". החינוך הגופני והספורט, נובמבר, עמ' 20-19. הוצאה לאור ע"ש עמנואל גיל, מכון וינגייט. נתניה.
5. חסין, ש. (2001). "גישות לשיקום חולי פרקינסון". עמיתים: ביטאון עמותת חולי הפרקינסון בישראל, גליון 16, אביב, עמ' 14-8.
6. כרמלי, א. (2000). "בעיות תנועה בקרב חולי פרקינסון". החינוך הגופני והספורט, פברואר, עמ' 16-14. הוצאה לאור ע"ש עמנואל גיל, מכון וינגייט. נתניה.
7. מידן, ר. (2000). "תוצאות הסקר הבינלאומי על איכות החיים של חולי הפרקינסון". עמיתים: ביטאון עמותת חולי הפרקינסון בישראל, גליון 14, אביב, עמ' 30-29.
8. מקגון, ס. ד. (1993). מחלת הפרקינסון. הוצאת "אור-עם". ישראל.
9. ניר, ד. (2001). "כאב במחלת הפרקינסון". עמיתים: ביטאון עמותת חולי הפרקינסון בישראל, גליון 17, אביב, עמ' 32-31.
10. צייטו, ל. (1992). "הידרותרפיה: שיטה עתיקה מחודשת למניעת מחלות". בריאות על בוריה: המגזין הישראלי לבריאות ולרפואה, ה' (1): 21-19.
11. רוזין, א. (1984). "פרקינסוניזם ? התקדמות בעשור האחרון". רופא משפחה, פרקים בגריאטריה, כרך י"ב, חוב' 1: 84-76.
12. רוזן, ט. (2000). טכניקת ג'הארה בסיס. הוצאת מכללת סמינר הקיבוצים. ת"א.
13. רוזן, ט. (2000). "למה מים?". דורות: מגזין לקידום השירות לאוכלוסייה המבוגרת, מרץ, 43: 36, 22-20.
14. Baatile, J. Langbein, E. W. Weaver, F. Maloney, C. & Jost B. M. (2000). ?Effect of exercise on perceived quality of life of individuals with parkinson?s disease? in: Journal of rehabilitation research and development, sep/oct, 37(5): 529-534. U.S.A.
15. Bergen, J. L. Toole, T. Elliott, R. G. 3RD, Wallace, B. Robinson, K. & Maitland, C. G. (2002). ?Aerobic exercise intervention improves aerobic capacity and movement initiation in parkinson?s disease patients? in: Neurorehabilitation, 17(2):161-168. U.S.A.
16. Campion, R. M. (1998). Hydrotherapy: principles & practice. Butterworth-Heinmann pub. Great britain.
17. Carrion, L. J. (1997). Neuropsychological rehabilitation: fundamentals, innovations & directions. GR/ST. Lucie press. Florida.
18. Davis, C. B. & Harrison, A. R. (1988). Hydrotherapy in practice. Longman singapore publications Ltd. Singapore.
19. Delisa, A. J. & Gans, M. B. (1993). Rehabilitation medicine: principles & practice. J. B. Lippincott company. Philadelphia, U.S.A.
20. Duvoisin, C. R. (1986). ?Etiology of parkinson?s disease: current consepts? in: Clinical neuropharmocology journal. New york, U.S.A.
21. Eldar, R. & Marincek, C. (2000). ?Physical activity for elderly persons with neurological impairment: a review? in: Scand J Rehab Med, 32: 99-103.
22. Halstead, S. L. & Grabois, M. (1985). Medical rehabilitation. Raven press. New york, U.S.A.
23. Hirsch, A. M. Rider, A. R. & Toole, T. (1998). ?Falls prevention in individuals with parkinson?s disease ? part 1: The importance of balance and resistance training? in: Palaestra, summer, 14(3): 15-20. Macomb.
24. Hirsch, A. M. Rider, A. R. & Toole, T. (1998). ?Falls prevention in individuals with parkinson?s disease ? part 2: Developing a balance and resistance training program? in: Palaestra, fall, 14(4): 21-26. Macomb.
25. Nicholas, R. J. P. (1981). Rehabilitation medicine: the management of physical disabilities. Butterworth pub. London, England.
26. Nieuwboer, A. De weerdt, W. Dom, R. Bogaerts, K. & Nuyens, G. (2000). ?Developement of an activity scale for individuals with advanced parkinson disease: reliability and ?on-off? variability? in: physical therapy journal, nov, 80(11): 1087-1096. U.S.A.
27. Poser, M. C. & Rontal, M. (1991). ?Exercise and alzheimer?s disease, parkinson?s disease and multiple sclerosis? in: The physician and sports medicine. December, vol. 19, no.12
28. Ruoti, G. R. Morris, M. D. & Cole, J. A. (1997). Aquatic rehabilitation. Lippincott pub. New york. U.S.A.
29. Y.M.C.A. (1987). Aquatics for special populations. Humana kinetics publishers, Inc. U.S.A.
30. http://doctors.msn.co.il/magazine/articleview/234/
31. http://starmed.tapuz.co.il/general/parkinson
32. http://www.healingwell.com
33. http://www.michaeljfox.org/html/frameset.html
אפי הרנוי, דוקטורנט בחינוך גופני, בעל תואר M.A. בחינוך גופני ובפסיכולוגיה חינוכית-התפתחותית; מורה לחינוך גופני, מומחה להתפתחות הילד ולתנועה בגיל הרך, מאבחן ומטפל בספורט טיפולי, שחייה שיקומית והידרותרפיה. מנהל חברת 'יופי-טופי', העוסקת בספורט טיפולי, שחייה שיקומית, הידרותרפיה ותנועה ובשיווק ציוד ספורט.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
