ההבדל בין מצווה למנהג בחגים
[מוקדש לדורית בר-אדם חברתי כתשובה על קושייתה]
שבועות הוא אחד משלושת הרגלים - פסח, שבועות, סוכות. בחג הפסח מצווה עלינו לקרוא בהגדה ולאכול מצות. בחג הסוכות אנו מצווים לשבת בסוכה ולברך על ארבעת המינים. ואילו בחג השבועות, אין מצווה שמאפיינת את החג - אבל רבים הם המנהגים בחג הזה.
מצווה היא הנהגה המופנית כלפי האדם שיש לנהוג על פיה בהתאם לאמונה היהודית. מקור המצוות בספרי המקרא או במסורת היהודית שבעל פה. בדרך כלל מתכוונים בביטוי מצוות למצוות המוגדרות בתורה, אך מלבד אלה קיימות עוד שבע מצוות דרבנן - מצוות שהוסיפו חכמי המשנה. במקביל קיימות גם שבע מצוות בני נח, מצוות כלליות שעל קיומן מצווים כל בני האדם.
מעשה המצווה אמור להיות מורכב משני רכיבים:
-מעשה –המעשה הוא החלק העיקרי של המצווה, והכוונה היא הנותנת לו את התוכן.
-כוונה –לכוונה לבדה אין משמעות - אם יכוון אדם בליל הסדר את הכוונות הראויות למצוות המצה, ולא יאכל את המצה עצמה - אין ערך לכוונותיו
שהן כגוף ונשמה-כאשר הכוונה מצטרפת למעשה - היא נותנת לו את משמעותו הרוחנית.
תכלית המצוות - להביא את האדם לדבקות באל ולקדושה, כפי שעולה מנוסח ברכת המצוות -"ברוך אתה ה'... אשר קדשנו במצוותיו".
לעומת זאת-ביהדות, מנהג הוא צורת התנהגות שהשתרשה בציבור היהודי או בחלקו. סיבת המנהג יכולה להיות בעלת ערך רעיוני או שנועדה לייצר גבול-סייג להלכות הכתובות בתורה על מנת למנוע מאנשים לחטוא.
מאז תקופת המשנה, לא הייתה פסיקה אחידה בין מקום למקום, ולמקומות שונים היו מנהגים שונים. המשנה מתייחסת לחילוקים אלו כנורמטיביים, ומזכירה לא מעט פעמים ש"מקום שנהגו" במנהג מסוים, יש לנהוג במנהג זה, ובמקום שלא נהגו, אין לנהוג כך. לעתים המנהג המקומי היה תוספת חומרה על ההלכה המקובלת, ולעתים הוא נבע מפסיקה מקומית שונה של המרא דאתרא.
ההסתכלות ההלכתית על חלק מהמנהגים שהשתרשו בכלל ישראל היא כבעלי תוקף הלכתי ממש כפי שאמרו הראשונים "מנהג ישראל - תורה".
יש המשייכים לקטגוריית המנהג גם ענייני פולקלור מסוימים, כגון אכילת סופגנייה בחנוכה ולבישת תחפושת בפורים וכדומה, אך אין לכך משמעות הלכתית של ממש.
ישנם מנהגים המאפיינים תפוצה מסוימת, כגון איסור אכילת קטניות, ויש מנהגים שנהגו כלל ישראל והתקבלו כחובה, כמו חומרא דרבי זירא בדיני נידה.
עם העת החדשה, החלו תנודות רבות יותר בקרב יחידים מקהילות שונות, אשר עברו ממקום למקום, ועלתה השאלה מה דינו של אדם שהגיע למקום חדש והשתקע בו; האם צריך הוא ללכת אחרי המנהג הקודם שלו, או אחרי מנהג המקום החדש. ר' יוסף קארו [מחבר השולחן ערוך] גרס ,כי בני קהילה שלמה שהגיעו בבת אחת למקום אחר, אינם צריכים לשנות את מנהגם; אך אם הם הגיעו בנפרד ,הרי כל אחד התבטל במיעוטו לעומת הכלל שאליו הגיע, ועל כן גם אם הגיעו בסופו של דבר רבים, כולם מחויבים למנהג המקום החדש.
פסיקה זו של ר' יוסף קארו לא התקבלה בקרב כל הציבורים, ובהדרגה החל להתמסד "מנהג אבות" כמנהג שאב מוריש לבנו, ושאין לשנות ממנו. כך, בסופו של דבר, הלך והצטמצם תפקידו של מנהג המקום, משום שתנאי העת החדשה הביאו לכך שכל קהילה מבוססת על יחידים רבים המגיעים ממקומות רבים.
ספרים רבים נכתבו לגלות את מקורם של מנהגים, ורבים מגדולי-ישראל טרחו ליישב ולהבין את טעמם של המנהגים.
לסיכום,למרות שיש קולות מעטים הקוראים היום להחזרת המשמעות המקורית של מנהג המקום ומנהג האבות, הפסיקה הדומיננטית עדיין נסמכת על הפסוק "אל תיטוש תורת אמך" כמקור לכך שאדם חייב ללכת בעקבות מה שנהגו אבותיו, ולא אחרי המקום שבו הוא נמצא.
אסתי-הילינג אנרגטי,מאסטר רייקי מדריכה ומטפלת,תקשור. מוסמכת לפרחי באך ומלחי שוסלר קוראת בקלפי טארוט,אושו,קבלה ועודesterrevka8@walla.co.il http://esterrevka84.cafe.themarker.com/> מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
