"אמנות היא כמו מציאות, אם כי בקצב שונה קצת".
זה פלגיאט שלקוח ממוריאל ברברי, על אף שאצלה זה שונה במקצת. היא כותבת כך,"אמנות היא כמו החיים רק בקצב אחר."*
למרות ששיניתי את המשפט, הוא עדיין גנוב, שכן העיקר באמירה הוא הכללת הקצב ביחס למשהו, חיים או מציאות, ורבים טוענים כי חד הם.
ובכן, לאחר שערכתי היטב את חשבון הנפש עם המצפון המחורבן שלי, שאינו מאפשר לי לשקר ולנכס לי שנינויות של אחרים, כאילו אני איש מוסרי לכאורה. אולם ואם תשאלו את אלפי האנשים שמכירים אותי תקבלו הנהון מלא חן להיותי בלתי מוסרי בעליל. זה הפרדוקס של חיי. על כן יתכן שחיים ומציאות לא חד הם.
אנסה להרחיב בנושא האמנות והקצב.
הראשון שקשר למעני בין קצב לאמנות, היה ידידי הצייר @. הוא אמר וחזר ואמר כי מה שחשוב בציוריו, לצד המסר או בלעדיו, הוא הקצב. ואמנם, בשעות שבהן התבוננתי בעבודותיו, אם במוצר המוגמר ואם בעצם העשייה, זיהיתי את הדבר העלום הזה, שהוא קורא לו קצב ואני תופש כמשהו אחר לגמרי. אך אם אתבקש להסביר מה ראיתי ולהצביע עליו, לא אצליח. הקצב, ברובד הקוגניטיבי, מתקשר לצליל, למוזיקה ולא לקו ומשמעויות מתאריו. אמנות הציור, או המדיום שבו התוודעתי לראשונה לדבר האחר שנתפש בחושי, היא הקרובה ביותר לתכנים המינימליסטים של הזן ובאותה המידה לתורת הקוונטים, כי אם תנסו להחיל על שני הדברים היגיון לינארי תגלו שאינכם מסוגלים להפעילו. העולמות האלה פועלים באופן אחר.
עד כמה חשובים ההיגיון, האתיקה או צוו דוגמטי כלשהו במרבית יצירות המופת של ציירים מתקופת הרנסנס ואילך?
חפשו היגיון בציוריו של הרונימוס בוש, את כבוד האדם בדמויות – קריקטורות של ברויגל, בתרנגולת התלויה בחגורתה של הילדה שנמצאת במרכזו של "משמר הלילה" לרמברנדט, בכיעור האולטימטיבי של הדמויות בתחריטים של גויה ואפילו בפרטי הפרטים של מאות העלים בבמאות העצים שצייר רוסו בתחילת המאה ה-19.
בכל אלה נשמעת קריאת תגר על הבורא, על גבולות היצירה שדורות של שליחיו כפו עלינו, על הרעיון שחובה לשאוף ליופי מושלם, להרמוניה נצחית, למרות שאלה אינם בהישג ידנו, ועל פי מעשיו עד היום, גם לא בידיו של הקב"ה. אולם למרות קריאת התגר, איש מהם לא חלק על הרעיון שליצירה יש יעוד שאינו טכני.
האמירה הזאת אינה רחבה ו/או יחודית, כי יצירותיו של אנדי וורהול, אין בהן דבר מכל מה שאמרתי. בהן העיקר הוא המסר, או ליתר יחוד, כיצד מועבר המסר, וזה חדפעמי וטכני, וערכו אובד לאחר אמירתו, ורק הרלוונטיות ההיסטורית נשארת.
ואגב כך, למה בעולם שהתמחה למוות, (למשל במדעים המדויקים או ברפואה), כללי ה"הכללה" קיימים באמנות, ואפשר לדון בעת ובעונה אחת בפבלו פיקסו ובאנדי וורהול, למרות שהם עוסקים, למעשה, בתחומים שונים לגמרי.
האמצעי, הבד, הוא היסוד המשותף היחיד. אך אם העיקרון הזה אינו תפוס במעשי הפדיקוריסט והאורטופד, אף כי שניהם מטפלים בכפות רגליים, מדוע הוא פועל דווקא בציור. התשובה נעוצה בכך שמושג, כשלעצמו, אינו יכול להיות יעד.
האם יתכן שהאמירה הקצרה הזאת תעורר ספק בליבו של אי-מי, בקשר לכמה אקסיומות של המודרנה, שאנדי וורהול שימש חלוץ בהתהוותה והתבססותה?
הבעיה הגדולה ביותר של המודרנה היא טשטוש הגבולות בין האמצעי למטרה ו/או בין הדרך ליעד.
ואמנם, בצו ההיגיון המוחלט, קשה להפריד את הדרך מן היעד בלא מעט מצבים.
חישבו על העלייה לרגל ל"סנטיאגו דה קומפוסטלה".** המהדרים יעשו את דרכם בהליכה על הברכיים. הכאב, היסורים והסבל הכרוכים בעשייה הזאת הם גם היעד וגם הדרך. ההגעה לקתדרלה אינה אלא בונוס או מעין סוף דבר ואחרית, כאנחה קולנית במיוחד של גבר אחרי אורגזמה טובה, בתקופה שבה הפריווילגיה הזאת עדיין לא נוכסה לשליטה בלעדית של הקונקורנטיות.
ואין מטיב מבונואל, בסרטו "שביל החלב" ( 1969),*** להמחיש את מה שעוללה המודרנה לאמנות השביעית ששנהפכה, ברבות השנים, לווידאו-ארט. מי שאינו חולה פרקינסון, הלום סמים, אפילפטי או סתם אידיוט וצרכן כבד של הטלוויזיה, לא יכול להבינה או להפיק ממנה תועלת.**** את האמירה הזאת צריך, כמובן, לסייג, כי לא מעט טיפוסים המכונים "הברנז'ה", מתפרנסים ממה שנשאר או התפתח ממנה, ולגמרי לא רע.
סרטו של בונואל מתרחש בדרך לקומפוסטלה. במסע היסטורי על פני מחצית האלף הקודם, פוגשים שני הגיבורים במלאך המוות, ב"בתולה", בישו וסתם טיפוסים, במסע שאינו כפוף למימד הזמן או למגבלות "מקום" או דוקטרינה כלשהי. בונואל, בדרכו האיטית והמינימליסטית, מחולל את מה שאפשר לעשות רק בקולנוע.
הוא רוקח מציאות אלטרנטיבית שאינה וירטואלית ואינה סוריאליסטית, אלא מזכירה "מציאות" דומה לזו שמוחנו יוצר בשעת חלום, העת היחידה שבו אנחנו פשוטי העם, אלה שלא התמחו בתחום אקדמי שמשיק לדיסציפלינה של ניוטון, יכולים להציץ לתוך העולם המופלא של אי-סדר, אי-היגיון, או כאוס.
ברובד של המציאות שניכפת עלינו, בצווי החינוך, האתיקה, האמונה וחובתנו לקולקטיב ובשמה למולדת, אנחנו כפופים לפרדיגמות שכוננו למעננו דורות של "חכמים", אם בכתובים ואם בתורה שבעל פה, ובהם, לכאורה שולט ההיגיון, אף כי הוא נעדר משם כמעט כליל.
אולם קיים מצב אחד שבו המגבלה הזאת מתבטלת. ביצירת אמנות שאינה חלק מדוקטרינה, ולא נמצאת בשרותה של דוגמה, או גחמה ציבורית או פרטית של האמן ו/או מגזר ספציפי שנמצא ברקע ומימן את היצירה ו/או את יוצרה.
זו אמירה אידיאליסטית שאין לה קשר למציאות, אלא בתיאוריה, למעט מקרים בודדים שבהם היוצר מצליח להתעלות מעל המגבלה של חשבון המכולת ונותן דרור לאמן שבו וליכולת שלו לנהל דיאלוג עם הבורא − היגיון מוחלט, יופי, אסטטיקה מושלמת וסדר, או עם השטן − כאוס, אי-סדר, כיעור. או-אז הוא מצליח להראות את היופי שבכיעור או את הכיעור ביופי כי אחד הם, כלומר לעשות מעשה בריאה, או להנציח שבריר של זמן ממנו.
ובזה אני חוזר לקצב. במדיום הקולנועי הקצב תופס לכאורה מקום דומיננטי, והוא גלוי פחות או יותר או לפחות קל לחוש בו, כתוצאה מאמצעים טכניים של עריכה, סאונד, אור וקומפוזיציה של הפריים ואו הסיטואציה.
אולם הקשר הקצב, נכון יותר לומר המקצב, אינו מעניין אותי כעת, כי זו ישות טכנית לחלוטין וזניחה בקונטקסט של תהליך היצירה האמנותית האידיאלית.
מעניין אותי הקצב שעליו מדברת מיוריאל ברברי, שבציטוט דבריה פתחתי את מאמרי.
המדיום הנוח להדגמתו הוא מדיום הציור, כי הוא חד-ממדי לכאורה; לכל הפחות, במובן הטכני.
לכאורה לא יכול להתקיים קצב במקום שהוא סטטי במוצהר, נעדר דינמיקה, ואינו משתנה. אולם אין זה כך. בציור יש דינמיקה והיא מצויה שם לנצח. היא נוצרת בכל אינטראקציה של מי שצופה בה, עם היצירה ויוצרה ברקע.
הדינמיקה היא המשך הדיאלוג של האמן עם שני הישויות שהן היוצר והאנטי-יוצר (האל והשטן). ללא שיתוף הפעולה בינם שיכול להתבטא גם בהתנגשות, אין "ראשית" ואין "אין-סוף", יש רק תוהו ובוהו, וזה האחרון הוא הכול, רק לא כאוס במובן שאני רואה אותו.
כל זה חלק אינטגראלי בדיאלקטיקה הנצחית של החיים, שהאמנות והאמן הם היחידים שמסוגלים לגרום לנו לחוות מקטעים ממנה. הם המתווכים בינינו לבין ה"יוצר" והסיכוי היחיד שלנו לגעת בשוליו של עולם נשגב יותר, זה של "גן העדן".
ועד כאן הפתיחה לקינה הפרטית שלי על סופה של האמנות וביטול מקומו של האומן כחלוץ או סמן בחברה המודרנית.
***
מוריאל ברברי – אלגנטיות של קיפוד, כתר 2010.
** עיר בספרד, מוקד עליה לרגל לקתולים.
*** בימאי קולנוע ספרדי שעיקר יצירתו באמצע המאה הקודמת.
**** במובן של חוויה אמנותית, שבינה לבין בידור אין ממש קשר.
**** סנטיאגו דל קמפוסטלה , אתר עליה לרגל בספרד, מן החשובים בעולם הנצרי, קישור
***** בישראל למשל , שלוש שעות ו-44 דקות, ע"פ "EuroData – Mediametrie", כפי שפורסם ב-2009
***
כותב, מבקר ומייחל.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
