רשתות המזון – העובדים נשארים רעבים
מאת: נסים גבאי
אף אחד אינו יכול לחשוד בי שאינני מסוגל לעבוד בתחומים רבים בהם צברתי ניסיון רב לאורך השנים, אבל התעקשתי לפני כשנתיים לעבוד דווקא בתחום המזון אותו לא הכרתי מעבר לעגלת הקניות המשפחתית.
מאז עבדתי בשלוש רשתות שונות ובסניפים בערים שונות – וסיכום הביניים מגיע בקושי למספיק בקושי.
גילוי ביניים נאות: ברגעים אלה (מאחר ודברים עלולים להשתנות בכל רגע) – אני עדיין עובד בסניף גדול של רשת מזון ארצית.
בתחילה לא הבנתי: איך זה שרוב העובדים נמצאים במקום עבודתם רק תקופה קצרה של שבועות או חודשים?
אחרי שאספר לכם את רוב סודות העולם המוסתר מעיניכם בעת שוטטותכם בסופר עם עגלה מלאת מוצרים, תבינו יחד איתי שה"חוכמה" של מנהלי הרשת פשוטה: אין צורך להעלות משכורות. אין על מה לשלם פיצויי פיטורין. לא צריך לשלם הטבות חוקיות כמו הבראה למשל, ובקיצור: הקופה רושמת תרתי משמע, ואין קול המעז לצייץ, כי בסה"כ מדובר באוכלוסיה חלשה מהחלשות הקיימות בשוק העבודה הכאילו נקרא מודרני.
מי הם למעשה עובדי רשתות המזון, אלה שאתם רואים ואלה שאינכם רואים: סדרני הסחורות על המדפים, הקופאיות, מוכרי הבשר, הירקות, המאפים ויתר המחלקות, ועוד רבים אחרים מאחורי הקלעים – במחסנים הענקיים מאחור.
באיזו אוכלוסיה מדובר?
אוכלוסיה חלשה.
רובם עולים מאתיופיה, חלקם מרוסיה, ורבים אחרים מבני דודינו הערבים.
מה הגיל הממוצע של העובדים?
הגיל הממוצע יוצא מצויין 40, אלא שזוהי תוצאה מתמטית של גילאי 20 הפזורים ברשת המזון כחול על פני הים, עם נקודות זיקנה התחלתית של בני 60 פלוס. כי ככה זה בסופר: כל הבא ברוך הבא, רק שמי שבאמת בא הוא זה שאין לו כל מקצוע בהיותו צעיר שלא תמיד סיים ללמוד כפי שצריך, והאחר כבר מבוגר מידי בכדי שיקבלו אותו במקומות עבודה אחרים.
יופי של מצגת כח אדם.
על כל התזמורת הזו מנגנת הנהלה, מנהלים, סגני מנהלים, ומנהלי מחלקות.
מי היא אותה הנהלה?
בדיוק אותן דמויות, רק שנס החזיקן כמה שנים באותו מקום עבודה – והנה הפכו למנהלים.
אם נחבר את כל הנתונים עד כה, לא נקבל איזו תוצאה מרנינה, ואת התוצאות משלמים אנחנו ו... אחרים.
כיצד?
אנחנו: לא תמיד מקבלים את היחס הראוי לנו בעת תלונה, לא תמיד משלמים את המחיר הנכון למוצר (מי בודק?), ובהרבה מקרים נאלצים אנו לשלם מחיר גבוה יותר על מוצרים כאלה ואחרים רק כי הרשתות אינן אוהבות לספוג הפסדים בגין תקלות פנימיות מגוונות הקורות על כל צעד ושעל.
דוגמאות?
בבקשה: האם ראיתם כמה מוצרים מתרסקים על ריצפת הסופר, ומיד נזעקים למקום עובדי הניקיון? מי ישלם על זה? אל תדאגו: אנחנו.
האם ידעתם שניתן היה לפתוח סניף מתחרה מול כל סניף רשת מזון, רק מכמות המוצרים הנאכלים ע"י הקונים "המשועממים" והרעבים תוך כדי קנייה? פשוט לא להאמין. יכול מאוד להיות שחלקנו משלם בקופה עבור אריזת המוצרים שכילינו בעת "הטיול" בסופר, אבל אם אתחיל בסיפורי הזוועה של רבים שאינם מוכנים לשלם אפילו ייתפסו ע"י הקב"ט – תיפלו על הריצפה מתבוססים בצחוק ודמע שאף סטדאפיסט לא היה מצליח להעלות טוב יותר בהופעה. ד"א, רבים מהקבטי"ם אינם אוכפים כלל וכלל את סמכותם להפסיק השנור הזה תוך כדי הקניות, לפעמים אפילו בהוראה מלמעלה (לא מהשמיים אלא מעט מתחת...) – כדי לא לאבד לקוחות... התוצאה: בכל מקום שאפשר "לתקוע" אתכם במחיר – שם יעשו וגם יצליחו.
על טעויות של הקופה שמעתם?
אוההה כמה כאלה יש, ואוההההה כמה כאלה לקוחות שאינם בודקים – יש גם.
מי שבודק – מזוכה מיידית ללא קול מיותר או ציוץ כלשהו. כי מה כבר ניתן להסביר כשברורה "הגניבה" לכאורה. השיטה פשוטה: "שוכחים" לעדכן את המחשב במקרים של הורדת מחיר.
אחרי שעשינו סבב הכרות מהיר יחסית, אחזור לעובדים האומללים, אלה שגרמו לי להתיישב ולכתוב מילים אלה.
אם ראיתם סרטים ישנים על אסירים הנשפטים למאסר עם עבודת פרך – מה שראיתם שם זה גן עדן לעומת הגהינום של העובדים ברשתות המזון.
נתחיל מהעובדה הפשוטה ששכרם הוא שכר מינימום.
יבואו מתמטיקאים בכירים ויתחילו לחשב: נו אז מה? גם עם שכר מינימום והרבה שעות עבודה, ניתן להגיע למשכורת מכובדת.
אז זהו שלא.
לא ניתן לעבוד הרבה שעות, וגם אם היה ניתן – לא היתה אפשרות פיזית לעשות זאת, אחרי עבודת הפרך בשעות "הסטנדרטיות".
מהי עבודת הפרך?
לפני הכל, אני מוריד את הכובע בפני הנשים והנערות העובדות ברשתות המזון: אלה סופרמניות.
הן עובדות ככל הגברים, ואלוהים יודע מהיכן המציאו להן את הכינוי: המין החלש.
הן מורידות ארגזי סחורה ממדפי המחסן.
הן סוחבות את הסחורה על עגלות ו/או באמצעות ג'קים ניידים – לתוך החנות, שם קורעות את קרטוני האריזה, מחלקות את המוצרים למקומם על המדפים, מקודדות מחיר על כל מוצר, מנקות, ומחזירות את המוצרים הפגומים כדי שהחברה תזכה את הסניף. ככה, וחוזר חלילה, מבוקר עד ליל, ומליל עד בוקר (כשהסניף פתוח, וכשהוא סגור) – וכל מה שהן מכירות הוא מחסן הסניף, חנות הסניף, ההסעה (בלילות), והמיטה בבית עליה הן מניחות את ראשן במעט השעות שנותרו בין משמרת אחת לשנייה.
הפסקות בעבודה?
שלא נדע.
נתחיל מהעובדה החוקית שלכל עובד מנכים חצי שעה מיום העבודה, להפסקה. מרגע שזכינו להפסקה (על חשבוננו) – עדיין זה לא אומר שהאוכל שנאכל והשתייה שנלגום – יירדו בנחת לקיבתינו. בכל רגע נתון במסגרת החצי שעה העלובה הזו, אנו יכולים להיות מוקפצים חזרה לעבודה: "כי הלקוחות לוחצים...".
פשוט לראות את העובדים הללו שבתוך חצי שעה הולכים לשטוף ידיים, לקנות האוכל והשתייה, לארגן ארוחתם – וגם להספיק לאכול ולנוח מסיוט העבודה השוחקת.
אני מציע: הבה לא נקנא בהם, ואפילו לא לרגע.
נעבור לשלב מתקדם: האם ניתן לעשות משהו בנדון, קרי, לשפר תנאי עבודתם של המסכנים הללו ברשתות המזון?
התשובה היא לא.
אפילו עבדכם הנאמן ניסה בכל מיני "תרגילים" לשנות משהו לרווחת העובדים הממורמרים, אבל צר לי שממש לא ספרו אותי ממטר. אתם יודעים מה? הבנתי אותם. זה לא היה מרוע, זה היה פשוט מטימטום וכתוצאה מתנועת גלגלי ענק משומנים ללא יכולת שינוי מסלולם הקבוע.
זה לא עניין לרשת אחת.
זה עניין כבד משקל, ובפעם הראשונה בחיי אני (כמעט) מודה שלא נראה לי שיש מישהו שיכול נגד הטייקונים הללו העושים הונם על גבי האומללים הללו – שלא פעם אנחנו עוד מוסיפים מלח על פצעיהם בצעקות חמס על זכויותינו שכאילו נפגעו משרותם.
אז הנה לכם התמונה העגומה השונה כל כך ממסגרות עבודה אחרות שאתם מכירים, ואם רציתי לסיים במילה חיובית כלשהי אעשה את ההיפך כי אני רואה חובה לעצמי לא לבגוד בעמיתיי לעבודה – ולכן במקום לומר מילה טובה, אציין שגם שכר המינימום מצטמק בסוג העבודה הזו בכך שההנהלה מכריחה את העובדים הללו לא פעם לעבוד פחות שעות וימים – הכל בהתאם לצרכי העבודה – ולעזאזל העובדים ולעזאזל השורה התחתונה: כמה כסף מביאים הביתה אחרי מסע טירוף חודשי כזה?
לוחם חברתי ברשויות ובכלל. מומחה תחבורה, מנהל ועורך מקומון לשעבר, מנהל מכירות. נשוי ואב לארבעה מופלאים. עיינו בבלוג שלי: http://nissimgabbai.cafe.themarker.com/>
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
