* מאת: עו"ד אברהם פכטר
החלטת בג"צ (ברוב של 4 נגד 1), לאפשר לוועדת וינוגרד לפרסם את הפרוטוקולים שבועיים לאחר פרסום מסקנות הביניים - הוא למעשה ניצחון התבונה השפויה והצרופה.
בג"צ טעה בהחלטתו הראשונה - הנחפזת היהירה והבלתי מאוזנת, כאשר כפה את דעתו על הועדה, לפרסם את הפרוטוקולים של העדים מיד או בסמוך להשמעתם, תוך הסתמכות על עקרון חופש הביטוי וחופש המידע.
אז נכון, שמדובר בשני עקרונות יסוד חשובים וכמעט מקודשים, בכל דמוקרטיה נאורה, אבל גם להם יש מגבלות, גבולות ותופעות לוואי, שאסור לזלזל בהם ולפעמים חיוני להתחשב בהם.
הועדה טעתה בשיקול דעתה, כאשר מיהרה להסכים ולהתרופף בפני בג"צ, אבל כשהבינה שהסכמתה מזיקה יותר ממועילה לדיונים ולתוכן ומהות המסקנות - חזרה בה והקשתה על בג"צ, בדרישה לחזור בה מהסכמתה.
הטעות של וועדת וינוגרד, בעיני, קלה יותר ומזיקה פחות, מהטעות של בג"צ, אבל כאשר לבסוף הבינו את טיעוני הוועדה, חזרו בהם ואין בכך פסול או פגם.
צא ולמד, פרסום מוקדם של הפרוטוקולים (לאחר הסינון הביטחוני) ייתר למעשה את המסקנות או יעוות אותם במקרה הטוב.
התקשורת היתה פותחת בחגיגה של פרסומים רגישים והצהרות מתוך העדויות, ובכך הציבור היה מקבל תמונה חלקית, מסולפת של האירועים וכשהיו מגיעות המסקנות איש לא היה מתעניין בהן וגרוע מכך, לא היה נותן להן את המשקל הערכי הראוי.
אי לכך עמדת הוועדה שפרסום מוקדם של העדויות יזיק ויעוות את התמונה הכללית, היתה עמדה נכונה וצודקת.
להזכיר לציבור, הוועדה הודיעה שתטפל בכשלים, בהחלטות הממשלה לקראת החלטה לצאת למלחמה ובתיאומים בין משרד הביטחון וצה"ל ופעילותם במלחמה.
על רקע זה צודקת הוועדה שיש לקרוא תחילה את מסקנות הביניים, ורק אז להחליט לגבי המסקנות לאור הפרוטוקולים ולא להיפך.
הטענה של ח"כ זהבה גלאון - מגישת העתירה לבג"צ, שהחלה את כל מחול השדים המשפטי הזה שנסיגת בג"צ מהחלטה הראשונה תפגע באמינות וועדת וינוגרד, היא לא רצינית, לא מבוססת הגיונית, ואם רוצים להתחכם, אפילו פועלת בכיוון ההפוך.
יש חלק מהציבור, התקשורת והפרשנים שרואים בהחלטת בג"צ ניצחון לוועדה, פגיעה באמינות בג"צ, שכר להתעקשות ולאי קבלת הוראות מבג"צ ופחד שמא גם גופים אחרים, יתמרדו בעתיד כנגד בג"צ, לפי תקדים הוועדה.
אין לטענות אלה כל בסיס, גם אם אולי יהיו בעתיד גופים שינסו טקטיקה דומה. בג"צ בהחלטתו, אמנם תקף את התנהלות הוועדה (הסכמתה, נסיגתה, פרשנותה) - ועשה זאת בצדק, אבל ההתגמשות וההסכמה לדחייה, אינה בהכרח מצביעה על נסיגה או החלשות, אלא על תיקון טעות תוך כדי תנועה ובכך הוכיח רצינות, התחשבות במעמדה ובהרכב אישיה של הועדה ובקבלה של קול התבונה החברתי והביטחוני. המאבק על עליונות בג"צ או מלחמת האגו היה מיותר ומזיק, שהרי איש לא כופר בעליונות המשפט ושלטון החוק - בג"צ אמנם עליון, אך לא כל יכול.
הנני מפנה למאמר קודם שכתבתי בנושא זה על פרסום הפרוטוקולים של וועדת וינוגרד בו הצבעתי על בג"צ 130/68 - איסר הראל נגד מדינת ישראל, בו החליט הנשיא אגרנט ז"ל להעדיף את ביטחון ישראל ויחסי החוץ שלה על זכות הציבור לדעת, חופש המידע וחופש הביטוי.
כלומר: יש מקרים ונושאים או מצבים בחיי מדינה, שבה עקרון העל של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת - נסוג בפני עקרון על אחר, ביטחון המדינה, יחסי החוץ שלה, שרידותה, מלחמתה עם אויביה וחתירתה לשלום אזרחיה בסביבה עוינת המחכה לנפילתה.
הועדה הצהירה שמסקנות הביניים יתייחסו למערכות השלטון, הכשלים, התיאומים ותפקודם במלחמה - אבל בשלב זה לא יהיו מסקנות אישיות.
חלק מהתקשורת ואנשי הציבור - הביעו כבר את אכזבתם, מכך שלא יערפו ראשים, כבר בשלב זה, אך לטענות אלה אין בסיס.
כאשר הועדה מתייחסת למערכת, לארגון ומצביעה על כשלים והחלטות שגויות, הרי ברור לחלוטין למי הכוונה ומה המסקנה. בראש כל מערכת בראש כל ארגון ממשלתי, ביטחון, צה"ל, ממשלה - עומד אדם אחראי, לכן את המסקנות האישיות יכול הציבור להוציא בעצמו ללא צורך באמירה מפורשת מהוועדה.
וכפי שאמרתי במאמר אחר, זכות הציבור לדעת, לא תפגע גם אם יפורסמו הפרוטוקולים אחר מסקנות הביניים - ולכן החלטת בג"צ היא למעשה חזרה לשפיות משפטית עניינית.
וכדברי חכמינו - יהודי הגם שחטא יהודי הוא - כך גם בג"צ. כוחו ומעמדו נובעים מהחוק ומאימון הציבורי בו, וכל עוד ישמור על מסגרתו ותבונתו - יקבל את תמיכת הציבור.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
