מחאה חברתית ועריכה לשונית 

המחאה החברתית היא אחד הכלים שעומדים לרשות האזרחים בחברה הדמוקרטית להתנגד להחלטות הממשלה. בניגוד לדעה הרווחת, בישראל הממשלה אינה נכנעת למחאות חברתיות, והן אינן מרתיעות את מעצבי המדיניות לפעול שלא בהתאם לדרישות המפגינים. יתרה מזו, המשך מדיניות הצמצום במעורבות הממשלתית במשק משפיע על תפיסת הציבור באשר למקומו של השלטון בחיים הכלכליים, והוא מביא לכך שהלחץ החברתי המופנה כלפי הממשלה ילך ויפחת.
למעשה, בעידן הנוכחי המחאות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות כאחת אינן מחזיקות מעמד, והן בדרך כלל נחלתם של קומץ אנשים, שאינם משכילים לעורר את האזרחים לנקוט דרך של מאבק בשלטון. לאזרחים רבים אין כוחות נפש למחות על מעשי הממשלה ולהיאבק בהם, ולרובם גם אין כל מודעות פוליטית.
האזרחים עסוקים בהישרדות יומיומית ובנהנתנות, וחיים בחברת השפע הקפיטליסטית המציעה להם שפע של בילויי פנאי שמחלישים את כוחותיהם הנפשיים להיאבק בהחלטות השלטון. המעמד העליון בעל המשאבים הכלכליים ובעל כוח פוליטי וכלכלי גדול לא יוזם שום מחאה חברתית ולא תומך בה מכיוון שהיא עשויה לפגום ביציבותו הכלכלית וברווחיו הכספיים, שהרי השלטון משרת את האינטרסים שלו.
המחאה של האם החד הורית ויקי קנפו בשנת 2003 הוכיחה עד כמה התפוגגו הסולידריות החברתית והקולקטיביזם שבצד המחאה. ויקי קנפו ניסתה לעורר מחאה ציבורית על החלטת הממשלה לצמצם את קצבאותיהן של האמהות החד הוריות. היא החלה לצעוד בהפגנתיות ממקום מושבה המרוחק אל קריית הממשלה בירושלים כשדגל ישראל בידה. אמצעי התקשורת סברו כי יש כאן סיכוי ממשי למחאה חברתית אפקטיבית שתשנה את סדרי העדיפויות של הממשלה והחלו לדווח על המאבק בכל שעות היום. אולם הציבור הישראלי גילה אדישות למתרחש ולא הצטרף למאבק, למעט מספר אזרחים מועט שהחל גם הוא לצעוד לכיוון קריית הממשלה. קברניטי האוצר לא הציעו רעיונות מוחשיים לפתרון מצוקתן של האמהות החד הוריות, והמתינו בסבלנות עד שרמת העניין במחאה תפחת. ואכן כעבור כמה ימים לא עמד עוד עניינן בראש סדר היום התקשורתי, וויקי קנפו החליטה לפרוש מהמאבק ולשוב לביתה במצפה רמון.
אמצעי התקשורת הם בעצם אחד הגורמים המרכזיים המעודדים מחאה חברתית ומעוררים אותה, אם בטורים פובליציסטיים שחייבים לעבור עריכה לשונית, ואם בדיונים מעל מרקע הטלוויזיה. מחאת המילואימניקים שנוצרה בעקבות מלחמת לבנון האחרונה טופחה על ידי התקשורת, שרצתה לשמוע סיפורים ודרמות אנושיות מהמלחמה, שישפיעו על החלטת הממשלה בנוגע לאופי הוועדה שתחקור את תהליכי קבלת ההחלטות שלה, ועל עתידם של ראשיה, וגם יספקו להם מידע חדשותי מסעיר. אולם למחאה זו לא הייתה משמעות חברתית ממשית, ובוודאי לא משמעות פוליטית אפקטיבית, משום שמספר המוחים עמד על עשרות בלבד.
זאת ועוד, השסעים בחברה הישראלית לא נתנו סיכוי למילואימניקים ליצור מחאה חברתית אחידה ומלוכדת בעלת מסר ברור, נגד החלטותיה של הממשלה במלחמת לבנון האחרונה. במחנה המוחים נגד הממשלה הוצעו לבחירה לא פחות מעשר עצומות שהציבור נקרא לחתום עליהם: פעילים מהימין ניסו להשפיע על אופי המחאה שתבלום את כוונת הממשלה לפנות יישובים ביהודה ושומרון או מאחזים לא חוקיים בעתיד, ובתנועות השמאל טענו כי המחאה של המילואימניקים מתמצה בסיסמה "תנו לצה"ל לנצח", ואין בה כל טענה לשימוש מופרז בכוח או לשאלת נחיצותו של המבצע הקרקעי, שנערך ביומיים האחרונים ללחימה וגבה את חייהם של 33 חיילים. תנועת המחאה של חיילי המילואים והתנועה למען איכות השלטון לא הצליחו גם הן לגבש מסר אחיד: הראשונה קראה להתפטרותם של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, האחרונה קראה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. ארגוני המילואים הוותיקים הוסיפו וטענו כי הדרישה של המילואימניקים להתפטרותם של האחראים למחדל במלחמה היא לבדה לא תוביל לשינוי במעמד אנשי המילואים ובמערך המילואים בצה"ל.
לנוכח המספר המועט של המוחים שיצאו נגד התנהלות הממשלה בזמן המלחמה והמחלוקות שנוצרו ביניהם, פחתה משמעותית רמת העניין שגילו אמצעי התקשורת במחאה, והדיווחים על הנעשה במחנה המוחים כמעט שפסקו.
למעשה, הממשלה לא צריכה להתאמץ כדי לחסל את אפקטיביות המאבק של האזרחים. מחאת הסטודנטים, מחאת האמנים, מחאת האמהות החד הוריות ומחאת המילואימניקים האחרונה הוכיחו עד כמה החברה הישראלית מעמדית, מקוטבת, משוסעת ובעלת אינטרסים רבים, שלמעשה מפחיתים משמעותית את יכולת האזרחים לצאת נגד המצוקות החברתיות, מה גם שאין באמתחתם כל אלטרנטיבה חברתית וחינוכית ערכית ותבונית, שתשנה את מציאות חייהם ואת שעבודם המוחלט למציאות. רק אלטרנטיבה כזו ויישומה בתוך הקהילה יגבירו את הסיכוי לשנות את פניה של החברה הישראלית המתבוססת בדמה.

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר     הדפס את המאמר     שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי