על המתאבדים שהכרתי 

הרשו נא לי להסתכל מזווית שונה על אנשים חולים ששולחים יד בנפשם...

כי יש לזכור שהחולי הנפשי תמיד מצמצם את יכולת הבחירה. וכאשר החולי הוא כבד מאוד, כגון דיכאון קשה וממושך שרובץ ומחניק כל פתח לתקווה, אז ייתכן שהיכולת לבחור בין חיים ומוות כבר לא קיימת עוד, או לכל הפחות, כמעט לא קיימת...

ואני לא סתם זורק מלים, אני הייתי שם. אני ביקרתי בגיהינום הדיכאון הכבד ההוא יותר מפעם אחת. וגם הייתי קרוב מאוד מאוד לשלוח יד בנפשי. הרגשתי חזק איך כל האופציות נסגרות ונשארת רק הדרך היחידה אל המוות, הדרך אל המקום שאולי ישחרר אותי מהסבל הנורא והבלתי אנושי הזה שסבלתי נון-סטופ במשך החודשים האיומים בחיי.

מאז שהתחלתי לראות כך את הדברים, אני כבר לא כועס על האנשים שהתאבדו מסביבי. להיפך, אני מסתכל על האנשים האומללים האלה שהתאבדו בסלחנות וברחמים רבים. אני מבין אותם, ואני מכיר היטב ואף מרגיש את המשא הכבד מנשוא שהם סוחבים על כתפיהם. כל כך כואב לי, ואני ממש לא שופט אותם.

עם זאת, אסור לעולם לשכוח את ההשלכות ההרסניות של המעשה האובדני על קרוביו ואוהביו של האדם האומלל ששם קץ לחייו. על כך תוכלו לקרוא בסיפור האוטוביוגרפי הזה שכתבה דליה אשתי.

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר     הדפס את המאמר     שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי