איסורי גברא ואיסורי חפצא 

ב"ה.

 

שולחן-השבת

 

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע, לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

 

 

מאת

הרב יוסף קרסיק

שליח הרבי

ורב אזורי בת חפר - עמק חפר

 

פרשת ראה - "לא תאכל כל תועבה"

 

איסורי גברא ואיסורי חפצא   שני מיני איסורים: דבר רעיל ודבר לא רעיל  

הדברים האסורים נחלקים לשני סוגים: "איסורי חפץ" (חפצא) ו"איסורי אדם" (גברא) - כלומר: איסורי חפץ הם דברים שהחפץ עצמו אסור, ואיסורי אדם הם דברים שהחפץ מצד עצמו אינו אסור, אלא שלאדם נאסר השימוש בחפץ.

 

לדוגמא הורים המזהירים את ילדיהם בשני דברים: 1) לא לשתות רעל, 2) לא לשתות משקה השמור לאורחים, וכמובן שיש להבדיל ולהבחין בין שני האיסורים: הרעל עצמו הוא דבר מסוכן, ואילו המשקה השמור לאורחים מצד עצמו אינו מסוכן.

 

ההבדל בין שני סוגי האיסורים בולט במקרה שעשו איסור בשגגה:

 

השותה רעל בשוגג - חייו בסכנה למרות שלא היתה כוונת זדון בשתייתו, שכן הוא הכניס לגופו חומר רעיל ומסוכן, אבל השותה בשגגה משקה שמצד עצמו אינו מזיק, אלא שציווהו שלא לשתותו (כי הוא שמור לאורחים וכדומה) - לא נפגע, שכן הוא לא הכניס לגופו חומר מסוכן, ואף שעבר על הוראת הוריו שלא לשתותו, היות שזה נעשה בשגגה, לא פגע בהם.

  איסורי תורה ואיסורי חכמים  

בדרך כלל רוב איסורי התורה הם אסורים בחפצא ואילו איסורי החכמים אסורים בגברא:

 

איסורי התורה הם על החפץ - כשהתורה אסרה לאכילה חפץ מסויים זה מפני היותו רעיל ומסוכן. בדיוק כשם שרעל מסכן את חיי גוף האדם האוכלו, כך אכילת דבר טרף מסכנת את חיי נשמות האדם האוכלו.

 

אבל איסורי החכמים הם על האדם - שהרי מעצם העובדה שהם מותרים מדין התורה משמע שהאיסורים עצמם אינם רעילים ומסוכנים, כי אם כך התורה היתה אוסרת בשימושו, אלא שחכמים אסרו על האדם לאוכלו (בשל גזירה וחשש וכדומה).

 

לכן קובעת ההלכה שבמצב של ספק (ספק אם הדבר טרף או כשר), הרי כשהספק הוא על איסור של תורה יש להחמיר ולא לאכול, אבל כשהספק באיסור של חכמים - ניתן להתיר ולאכול ("ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא"), כי:

 

בספק של איסור התורה קיים חשש שמא החפץ רעיל ומסוכן, לכן יש להישמר ולהתרחק מהדבר אפילו שזה רק ספק (כשם שאדם נזהר ממזון שיש ספק שמא הוא רעיל ומסוכן לחיי האוכל אותו);

 

אבל בספק של איסור החכמים ניתן להקל, כי היות שהחפץ מצד עצמו אינו רעיל, ואיסורו הוא רק מגזירת חכמים על האדם, הרי במצב של ספק, החכמים, מתקני הגזירה לאסור, התירו להשתמש בדבר, ממילא אין בעיה באכילתו, שכן אף אם הוא הדבר האסור, אינו רעיל [אבל בספק של תורה לא ניתן להתיר, כי אולי החפץ עצמו רעיל].

 

"לא תאכל כל תועבה"

 

האמור לעיל שאיסורי התורה הם בדברים שהחפץ מצד עצמו רעיל ומסוכן, ואיסורי החכמים הם על דברים שמצד עצמם הם מותרים ואינם אסורים ורעילים, רק חכמים גזרו ואסרו על האדם את השימוש בהם,

 

אבל במקרים נדירים גם איסורי התורה הם על דברים שמצד עצמם הם מותרים ואינם רעילים, אלא שהתורה אסרה על האדם את השימוש בהם (איסורי גברא) - דוגמא מפרשתינו.

                                                            

התורה אומרת (פרשתינו, יד, ג) "לא תאכל כל תועבה" מסביר רש"י: כל תועבה - כל שתעבתי לך, כגון צרם אוזן בכור כדי לשוחטו .. הרי דבר שתעבתי לך .. ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו המום.

 

בכור בקר וצאן הנולד ראשון לאמו, ניתן במתנה לכהן, ונשחט כקורבן (קדשים קלים) על המזבח. נפל בו מום - הוא מתחלל מקדושתו והופך חולין, ואסור בהקרבה על המזבח, ואין צריך ליתנו לכהן אלא הוא נאכל לכל אדם.

 

שונה בכור שנעשה בעל מום משאר קורבנות (קדשים קלים) שנעשו בעלי מומין: שאר הקורבנות נשארים בקדושתם עד שיתחללו וייפדו על קורבן אחר תמורתם, אבל בכור שנפל בו מום - מיד מתחלל מקדושתו ואין צורך לחללו על קורבן אחר.

 

מדובר על מום שנפל בבכור בשגגה, אבל מום שהוטל בו במזיד - הדין שונה, עליו מדבר הפסוק הנוכחי ואומר שהוא נקרא "תועבה", כלומר שלמרות שהתחלל מקדושתו - כי נפל בו מום - הוא אסור באכילה עד שיפול בו מום אחר בשגגה, נוסף למום שהטילו בו בעליו במזיד.

 

במצב ביניים זה (כשאינו קדוש שהרי הוא בעל מום, אך הינו אסור באכילה עד שיפול בו מום בשגגה) הבכור הפך חולין ופקעה קדושתו, ובעצם מהותו אינו תועבה אסורה, שהרי כבר התחלל מקדושתו, ואיסור אכילתו הוא על האדם ולא על החפץ, בסגנון האמור "איסור גברא" ולא "איסור חפצא".

 

התורה קוראת לו "תועבה" שמשמעותו בפשטות חפץ מתועב, כלומר שהטבע האנושי מתרחק ובודל ממנו "נפשו של אדם קצה בו" בשל היות החפץ עצמו מתועב (או להיפך בשל קדושתו); לכן מפרש רש"י ש"תועבה" בפסוקינו משמעותו "כל שאסרתי לך", התועבה לאדם, האדם צריך לתעבו, גזירת התורה על האדם שלא יאכל, כעונש על שהטיל מום במזיד בבכור - למרות שהחפץ מצד עצמו אינו מתועב.

 

מקורות: לקוטי שיחות חלק כט, עמוד 88. ועוד.

 

תגובות והערות יתקבלו בשמחה, למייל:    ryk613@gmail.com

הרב יוסף קרסיק שליח הרבי ורב אזורי בת חפר - עמק חפר לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות-הארות שיתקבלו בשמחה, למייל: rabayyk@zahav.net.il www.torah.in/he

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי