לפניכם סיפור העוסק בביקורי בבית ספר היסודי שבו ביקרתי בבגרותי:
אני לוקח את התיק ועוזב את היישוב ששהיתי בו זמנית. עוד החלטה קשה נוחתת מן הממשלה, ועוד אסון לא צפוי נמנע. פוסע בין השבילים ובין המשעולים, ומביט בקבוצת הילדים שחולפת על פניי במהירות עם שתי מדריכות שמוחאות כפיים ושרות.
המאמץ מתיש והחום כבד. בטני מלאה על מה שקרה. אנשים עם טלפונים כבר לא מתקשרים. אמהות צעירות עם עגלות כבר לא עובדות. הן לא נאבקות. מוזיקת רקע שנשמעת מזכירה נשכחות, כרזה שתלויה על קיר מרמזת על הבאות, ובזווית עיני אני רואה אנשים רצים, ממהרים ומנסים להספיק הכול. תאונות היו נמנעות אילו מיהרו פחות.
אני מרים את ידי, ואיש אינו מביט לעברי. עוד מחסום מסב את תשומת לבי, ופחונים שמצפצפים מעלים את השאלה, מה כבר קרה? רעש מלמעלה מבשר רעות, אין ברירה ממשיכים לחיות. מי יעצור את מחול השדים?
הרוח מנשבת, עוד מעט היא פוסקת. מימין חסמו את האוויר והמצעד לא נגמר. אין מה לעשות חוץ מלפקוד את החנויות. ומשמאל גפרורים נעים וישנים באוהלים. הכניסה אסורה ראה הוזהרת!
ובבניינים גורדי שחקים לא נכנסים עוד אנשים כי ננעלו השערים. והטור מתארך, וכולם ממתינים לשיחה עם הפקידה של לשכת התעסוקה. זה לא מה שהבטיחו לי ולאחרים כשנכנסנו לחדרים הממוזגים.
והשמש כבר שקעה, מסתכל על הגלים ואיני מבין. כיצד האנשים הפכו אילמים ואינם יודעים שהם אינם יודעים. מתיישב על המיטה ושרוי בעלטה. אני פושט את בגדיי, מסתכל בתמונותיי ובדמויות המוכרות שהשפיעו על חיי. ובעלות החמה ממשיך במסעי, לבדי.
ובמקום נידח, אני מתיישב על כיסא ישן וגומע כוס מים קרים אחרי הרבה מאוד זמן. מחפש דף, מוצא עט, וכותב וכותב...
בשנת 2007 פרסמתי את ספרי "דמדומיות" שעבר עריכה לשונית בעזרת אורה דנקנר. בספר משולבים סיפורים לאורך חיי: בתקופת ילדותי, בבגרותי, בלימודי האקדמיים ובעבודותיי.
ניר שגב - סופר צללים ועורך לשוני
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
