מדוע הם שתקו שוב? על מצבם הנפשי של ניצולי השואה והתייחסות החברה והמטפלים ,אליהם.
השואה הצטיירה בעיני ההיסטוריונים כתבוסה יהודית וציונית. מכאן נבעו תסכולי החברה בישראל לגבי ניצולי השואה.
350,000 ניצולי שואה ,עלו לארץ עם קום המדינה– כשליש מאוכלוסיית הארץ באותם ימים.האווירה בארץ כלפיהם הייתה מתסכלת. דימויים הציבורי הירוד :"סבון", "אבק אדם" והגישה הציונית?חלוצית של שלילת הגולה – כל אלה גרמו להתנשאות כלפי הניצולים וזלזול בהם. עם חלוף שנה לעצמאות המדינה, התגוררו בישראל כ? 350,000 ניצולים, שהיוו כשליש מהאוכלוסייה בישראל[שיעור בגודל זה גם גויס להגנה] .הייתה שתיקה לגבי קורותיהם,רק בשנות ה-70 נשבר קשר השתיקה.
הסיבה למיעוט פרסומים ומחקרים על אודות הניצולים הייתה: השתיקה הארוכה שכפו על עצמם או שנכפתה עליהם. כמנגנון הגנה, ניסו הניצולים להתכחש לפגיעות ולהשפלות שהיו מנת חלקם. הם היססו לגלות ולחשוף לעצמם ולאחרים, לחוש ולחוות שוב את חולשותיהם, עקב היעדר אוזן קשבת באווירה הלא? סובלנית בחברה הישראלית, שהייתה טרודה במלחמות קיום שנים לאחר השגת העצמאות.
סיבה נוספת לשתיקתם היא הרצון לגונן על ילדיהם. הניצולים ניסו למחוק את העבר ולהתחיל חיים חדשים. חלק מהניצולים שמרו על שתיקה בקשר לכל הקורות אותם,מכיוון שלא היו להם סיפורי הגבורה שסיפרו הצברים הישראלים. לכך, נוספו רגשות אשם שגרמו להשתקתם.שתיקה זו נמשכה למשך שנים רבות וגבתה מחיר מהניצולים, מאחר שהם הפכו פגיעים יותר, בעיקר בשנות חייהם המאוחרות.
-מדוע לא מחו על היחס והעוול שנגרם להם במשך כ? 60 שנה?
יחס המטפלים אל שארית הפליטה הושפע מהאקלים הציבורי, ובעיותיהם לא זכו לתשומת לב הראויה. מצב זה גרם לטראומה נוספת – משנית. זוהי אחת הסיבות ל"קשר השתיקה". שתיקה זו נמשכה שנים רבות והפכה אותם פגיעים עוד יותר בשנות חייהם המאוחרות. מצבם הנפשי המורכב של ניצולי השואה בקהילה, המאופיין בין היתר בשילוב של קשיחות ופגיעות. כמו כן, מדווח על השכיחות של הפרעת דחק בתר? טראומטית.
רצף האירועים הטראומטיים שחוו גרם בחלק מהניצולים לתחושת פגיעות, עלבון וחרדת חשיפה. תחושות אלה מנעו מהם במהלך השנים לתבוע את זכויותיהם, למרות שהתנהגות זו נחשבת נורמטיבית בחברה הישראלית.
- מה היה היחס של הרופאים והמטפלים אל ניצולי השואה ואיך זה השפיע על התייחסות החברה, המטפלים והתנהגות הניצולים?
דובר מעט על השפעת השואה על בריאות הניצולים. הייתה התייחסות ל"אוכלוסייה קלינית", כלומר, ניצולים שפנו לעזרה פסיכיאטרית או כאלה שדרשו פיצויים או תמיכה סוציאלית.
ביטחונם העצמי של היהודים התערער עם עליית הנאצים והשינוי במעמדם החברתי והאישי בעקבות הזלזול וההשפלה שספגו מהגויים בתקופת השואה.תחושות העלבון והפגיעות שנבעו מהתייחסות האוכלוסייה הלא?יהודית כלפיהם אשר גרמה להלם עז, זמן רב טרם שהבינו שגורלם נגזר. תחושות אלו התעצמו בזמן "חוויית המחנות" והניסיון היומיומי להפכם לתת?אדם. למרבה הצער, העלייה והקליטה בארץ לא תמיד הצליחו להקהות תחושות אלו.
במחקר שנערך בשנות החמישים נמצא כי הניצולים היו רגישים פחות ללחצים, אך גם היו פחות אופטימיים ויותר עצובים. הם הצטיירו כ"קשוחים" יותר יחסית לאלו שלא חוו את השואה. שלושים שנה מאוחר יותר נטען, כי כתוצאה מאותה קשיחות, הוכיחו חלק מהניצולים יכולת התמודדות טובה יותר במצבי דחק, אך גם סיגלו לעצמם כקבוצה מנגנונים מפצים של התבדלות ו"היצרות קוגניטיבית" אלה מנגנוני הסתגלות של הזדקנות מוקדמת העלולה להגדיל סיכון לאי ספיקה במצבי דחק בגיל מבוגר.
- למה הציונית החלוצית יצרה דימוי ציבורי ירוד של הניצולים אשר הובילה לאחר המלחמה להתנשאות על קורבנות השואה ולזלזול בהם?
תגובת ראשי המדינה,שידעה שללא הניצולים אי אפשר יהיה להקים את המדינה, היתה:
-מחויבות מוסרית ואידיאולוגית [בתוספת דימוי ציבורי ירוד של הניצולים].
-רצון לקרבם, תוך שמירת מרחק סביר.
-האם מגיע פיצוי כלשהו,לילדי השורדים אשר נאלצו להתמודד לבד עם הבעיה שכל בר דעת יאמר שהייתה מעבר ליכולתם והכשרתם כילדים ?כיצד השפיע הדבר על התנהלותם בחיים ועבר לדור השלישי? הרביעי?
כחמישים שנה אחרי השואה עדיין לוקים ניצולים בתסמינים כמו סיוטי לילה, עצבנות, אי?סיפוק ,דיכאון וחרדה. כקבוצה, הם פגיעים יותר ומגיבים עם התגברות התסמינים לאחר טראומות אישיות או כשנשקפת סכנה לביטחונם. אירועים כמו מלחמה, פיגועי טרור ואינתיפאדה הם גורמים המאיצים את התפרצות התסמינים. חלק מהניצולים חשים "אווירת שואה" וחרדה אמיתית משואה נוספת. נראה, כי תסמינים מאוחרים בקרב ניצולי המחנות מתחזקים דווקא ככל שגילם מתקדם.
את כל התופעות שנמנו למעלה, העבירו השורדים שלא מדעת על כתפי הדור השני אשר "הופקר" ללא הדרכה וידע כמובן בגלל גילו הצעיר מגיל לידתם והלאה.הממונים על רווחת ילדים אלו מטעם המדינה,לא חשבו מספיק מה חווים הילדים הגדלים אצל הורים שלרוב היו שני ההורים ניצולים,ושניהם נשאו עמם טראומות שבהכרח נפלו על הכתפיים הצעירות האלה.קשר השתיקה לגבי פגיעותם ישנו עד היום ורבים מבני הדור השני אינם מודים או מעדיפים להתמודד לבדם מול העובדה שלא גדלו כילדים רגילים.
מובן שהם העבירו זאת לילדיהם ואלו יעבירו הלאה לדור הבא.
לדעתי, ניתן להעלות ולפתוח מחדש את הנושא ולדבר עליו ,כדי לתת במה של כבוד לאלו אשר חוו ובנו את המולדת,לאלו שהמדינה התעלמה ממצוקתם הכלכלית ונתנה להם לא פעם לחוש חרפת רעב מחדש.לתת לגיטימציה לדור השני לזקוף גב ולומר ראו גידולים שגידלו אותנו,למרות ואף על פי כן,גדלנו לתפארת והמשכנו את המסר של הקורבנות:עם ישראל חי ולעולם יחיה,ואנו מגש הכסף שהקריב מבלי שנשאל את עצמו כדי לתת חיים וסיבה לחיים לאודים הניצולים.אין שום סיבה לבושה להיות קורבן.יש סיבה לבושה ותיקון לאלו אשר לא יכלו להתמודד מולם ומול ילדיהם,לפתוח ולהעלות על נס את העוול ותיקונו,כדי להשיב את הצדק על כנו.
*הדברים נאמרו בהסתמך על מאמרם של:טומי שמואל שטייר החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה
סאקלר, אוניברסיטת תל?אביב, מכבי שירותי בריאות, רמת גן
אסתי-הילינג אנרגטי,מאסטר רייקי מדריכה ומטפלת,תקשור. מוסמכת לפרחי באך ומלחי שוסלר קוראת בקלפי טארוט,אושו,קבלה ועודesterrevka8@walla.co.il http://esterrevka84.cafe.themarker.com/> מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
