א. הסגידה לנעורים
אי שם, במחצית או בשלהי שנות הארבעים, מתחילה לבעבע תחושת הגיל.
בחברה כל כך צעירה, סוגדת הנעורים ורדופת הדיאטות, שטופת המחשופים וחולצות הבטן, מותחת הפנים ומגדילת החזה, מקצרת הקיבה ושואבת השומן, אין האדם יכול להרשות לעצמו להיות קשיש.
בשמץ של נוסטלגיה מהולה ברחמים, מתבוננים אנו בתמונות מצהיבות של אמותינו, שבהתקרבן לגיל חמישים השלימו עם קשישותן, ושל אבותינו שהשלימו עם קרחותיהם המתרחבות ועם כרסיהם המתעגלות.
אנו מצקצקים בלשוננו ותוהים כיצד זה הרשו לעצמם להיראות ככה. מה זאת הכניעה הבלתי מוסברת לגיל? "תראו, כאן אמא שלי בת חמישים ושלוש ונראית כמו סבתא אמיתית, וכאן דודה שלי בת חמישים ונראית כמו הצרות שלי". זהו משפט שגור בפיהן של רבות מאותן שהגיעו לגילים אלה ומסרבות בתוקף להשלים עם גילן ולהיראות כמו אמהותיהן.
הן צועדות ברחוב לצד בנותיהן הנעריות, מנסות לחקות את אופנת הנעורים העכשווית, ומצפות לאותה מחמאה מיוחלת: "זאת באמת הבת שלך? את נראית כמו אחותה הגדולה, מקסימום!!!.
גם הדור החדש תורם את חלקו לסגידת הנעורים. בני ובעיקר בנות הטיפש עשרה גאים בהורים שחזותם צעירה ועדכנית ומתביישים בהורים שגילם ניכר במראה פניהם ובגזרתם.
ואכן אתה רואה אילו מאמצים ומשאבים מוכנים המתקדמים בגילם להשקיע כדי למנוע ממחוגי הזמן להשתקף בחזותם החיצונית, ואת הגינונים שהם מסגלים לעצמם כדי להידמות בהתנהגותם לזו שמאפיינת שכבות גיל צעירות מהם בהרבה.
נכון יהיה להודות שהתופעה הפכה לנורמה בכל רחבי העולם המערבי. היא גורפת את כל שכבות הציבור, מן העשירים אל שכבות הביניים ומהם אל הנתונים במצוקה כלכלית שחרף זאת מעמידים את הטיפוח החיצוני במקום גבוה בסדר העדיפויות שלהם.
האם התופעה חיובית? האם יש לברך עליה, או שמא לגנותה? האם אפשר להיאבק בה והאם יש טעם בכך? לאן בעצם היא מובילה?
הבה נתבונן.
ב. פרשות דרכים
מעבר לגיל הארבעים מתקרב האדם בן זמננו למספר פרשות דרכים:
? פרשת דרכים מנטלית ? שביטויה בהשלמתו של האדם עם העובדה שישנם חלומות שנשא אתו ולא יוגשמו עוד, ישנן תוכניות שלא תתממשנה, ומסתמן קו אופק החלטי ונחרץ במקום האופק הפתוח לרווחה שליווה אותו כל חייו עד כה.
? פרשת דרכים ביולוגית ? שפירושה סימני גיל הולכים ומתעצמים, תופעות גיל המעבר אצל הגברים וסממני תקופת הבלות אצל הנשים.
? פרשת דרכים בקריירה ? שפירושה התקרבות לקצה גבול ההתקדמות, מחשבות ראשונות על הפרישה המתקרבת, קשיים הולכים וגוברים במציאת מקום עבודה חליפי.
? פרשת דרכים משפחתית ? בתקופה זו באים לעולם הצאצאים הראשונים של הדור השלישי, ומשמעות ה"סבאות" מקבלת ביטוי שונה על פי אופיו ומזגו של האדם, החל משמחה והנאה אין קץ ועד להתכחשות טוטאלית וסירוב תמוה להיקרא "סבא" או "סבתא" בפי הנכדים.
? פרשת דרכים חברתית ? הופעתם של הנכדים והשינוי בדפוסי הבילוי הפנים משפחתיים משפיעים גם על חיי החברה של גילאים אלה. הפעילות החברתית מצטמצמת, לעיתים עד למינימום, ידידים ותיקים יוצאים ממעגל הפעילות החברתית, ואילו חברים חדשים כבר קשה לרכוש.
? פרשת דרכים תדמיתית ? בכל בוקר נשקפת מן הראי דמותנו, המסגירה יותר ויותר את כל מה שאיננו אוהבים לראות. אלה הם רמזים של קמטי גיל שבמהרה יהפכו לקמטים של ממש, האפרה גוברת של השיער שבקרוב תלבין אותו כולו או רובו, גיזרה הולכת ומשתנה, שמותירה מאחור את מה שהכרנו כל כך הרבה שנים.
בכל אלה פוגש האדם, בבת אחת או בהדרגה, וזאת בתוך ההווייה של חברה חסרת סובלנות לתופעת הקשישות.
ג. תסכולים ואתגרים
מכאן ואילך נפרסת פרשת הדרכים העיקרית והחשובה ביותר:
הדרך האחת מובילה אל הגיל המבוגר כתסכול מתמשך. זוהי מעין גסיסה איטית ומתמשכת עד הגיעה לקץ החיים.
נוכל לפגוש בה את מרי הנפש, את המקוננים על מר גורלם, את צרי העין המתקנאים בחבריהם שבריאותם איתנה משלהם או שהשתמרו טוב יותר.
כאן נמצאים כל אלה שזמנם הפנוי הפך לנטל כבד ולטורח בלתי נסבל, שנוהגים בזעף בסביבתם הקרובה ואינם חסים גם על צאצאיהם שלהם, על המסרבים להשלים עם הירידה בתפקודם הגופני או השכלי, אך אינם עושים דבר כדי לבלום אותה.
הדרך השניה מובילה אל הגיל המבוגר כאתגר מתמיד. זוהי הדרך המפגישה אותנו עם אותם שמוגדרים על ידינו "תופעות טבע" של שנינות, חכמת חיים וחדוות חיים, שביעות רצון של "השמח בחלקו" ואופטימיות של "יכול תמיד להיות יותר גרוע".
כאן נמצאים כל אלה שזמנם הפנוי נתפס כנכס, ולפיכך מאכלסים כל שעה מתוכו בפעילויות שאוותה נפשם, שנוהגים במאור פנים בכל הסובבים אותם, ומתמודדים בהשלמה אך בנחישות עם מצוקותיהם ורואים כאתגר אישי את יכולתם להתגבר עליהן.
הצעירים, שכבר דיברנו בהם בפרק הראשון של מאמרנו, אינם נוהגים להסתיר את העדפותיהם. הם מבכרים בעליל את הנמנים על "מחנה האתגר" ונדים בראשם למראה אלה השייכים ל"מחנה התסכול".
המאותגרים מגילם נראים בעיניהם כבעלי רוח צעירה, כבעלי נפש נערית, כבעלי מנטליות הקרובה יותר לזו שלהם, חרף הפרשי הגיל הניכרים.
המתוסכלים מגילם נראים להם קצת פתטיים, קצת ראויים להשתתפות בצער, אך ככאלה שמתרחקים מהם מנטלית בכל שנה ויוצרים בכך פער שלא יהיה ניתן עוד להדביקו.
נכון שזו שאלה של אופי, אולי אפילו של תורשה. נכון שגם המצב הבריאותי האובייקטיבי משפיע, אך לאלה המעוניינים בכך אצביע על הכלים של "מחנה האתגר": התהלכו, רוצו, שחו, לימדו, צחקו, השתובבו, ריקדו, קבעו יעדים ועשו להגשמתם.
זיכרו: הזמן יעבור בלאו הכי. אבל תמיד נוכל לחשוב איך עברנו אותו. האם אין זה אתגר אמיתי?
אברהם אלון מתמחה זה למעלה מחמש עשרה שנים בסוגיות איכות החיים בגיל המבוגר. משמש כמרצה באוניברסיטת תל אביב בקורס להכשרת מנהלים בבתי אבות ודיורים מוגנים.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
