על העדר נורמה של הליך נאות למינויים במערכת המשפט 

התנועה לאיכות השלטון פנתה אל נשיאת בית המשפט העליון, שר המשפטים, נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב ומנהל בתי המשפט בבקשה כי הליך האיתור והמינוי של השופטים למחלקה  הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב יכלול הקמת ועדה מייעצת וקביעת אמות מידה. ויעמוד בקנה אחד עם עקרונות המינוי והאיתור הנהוגים בשירות הציבורי  בכלל ובמערכת המשפטית ביחס לתפקידי שיפוט בכירים בפרט ( קישור לפניה ).

ראשית יש לברך על פנית התנועה לאיכות השלטון על פניה שבה היא פורשת

את התהליך הנאות למינוי של שופטים למחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב. ההליך מתחיל במינוי ועדת איתור מועמדים וממשיך בנסוח קריטריונים לבחירה. בין היתר מוצע לבחון את כישורי המועמדים והתאמתם לתפקיד.

ציפית הציבור היא שמערכת המשפט תהיה מערכת לדוגמא בהתנהלותה הציבורית, ומשלא מתממשות ציפיות הציבור יורדת רמת האימון שלו במערכת זאת. פנית התנועה לאיכות השלטון נובעת מכך שרעיונות אלמנטרים של מינהל תקין אינם מקובלים במערכת המשפט ומכאן הצורך להסב את תשומת מערכת המשפט לצורך בהטמעה של נושאים אלה. הדוגמא הבולטת ביותר להעדר כל מרכיב של מינהל תקין במערכת המשפט היא מינוי נשיא בית המשפט העליון, ודוגמא פחות בולטת היא מינוי מנהל בתי המשפט.

מערכת המשפט היא מערכת ארגונית שכוללת בערך כ- 2000 אנשים שמהם כ- 600 הם שופטים. מערכת זאת אמורה לתת שירותים לקהל הלקוחות שלה

( המדינה באמצעות גופים כגון המשטרה והפרקליטות, עורכי הדין, בעלי הדין והציבור הרחב ) ממש כמו כל משרד ממשלתי. השירותים הם ניהול משפטים בהגינות וביעילות והפקת פסקי דין. בראש המערכת עומד נשיא בית המשפט העליון שאמור לוודא שהמערכת עובדת כראוי.

הליך הבחירה של נשיא בית המשפט העליון אינו כולל ועדת איתור, אינו כולל לימוד של כישורי המועמד והקריטריון ל"בחירה" הוא הותק בשיפוט בבית המשפט העליון. הליך כזה די מתאים לימי הביניים כאשר מלכים מונו על פי ייחוסם ולא על פי כישוריהם ומענין שהמנהיגות הציבורית די סובלנית לגבי הליך בלתי ראוי כזה במאה ה-21.

את התוצאות של מינוי כזה ניתן להעריך כיום כאשר מנסים למשל לעשות מאזן ציבורי של כהונתו של הפרופ' ברק כנשיא. אין כוונה כאן להתיחס לענינים משפטים, כיוון שתפקיד הנשיא הוא לדאוג שמערכת המשפט תתפקד כראוי והישגים משפטיים אפשר להשיג גם בכהונה כשופט ללא התואר נשיא.

לא מכבר התפרסם דוח מבקר המדינה 60 ב' ובו בקורת על פרויקט מערכת המיחשוב של בתי המשפט שיצא לדרך תחת הנהלתו של הפרופ' ברק. עד 2008 עלות הפרויקט היתה כ-340 מליון שקל ואפילו בשנת 2010 הוא עדיין לא הסתיים. הפרויקט נוהל בצורה חובבנית תוך בזבוז גדול של כספי צבור. הפרויקט יצא לדרך ללא אפיון ( מתכון בטוח לבזבוז כספים ) והאחראי הראשי לכשל הגדול הזה הוא נשיא בית המשפט העליון.

בגמר כהונתו הוריש הפרופ' ברק ירושה של פגור שמגיע גם ליותר מ-10 שנים במתן פסקי דין באלפי תיקים, כאשר הפקת פסקי דין היא המוצר העיקרי של מערכת השפיטה.

כך נראית בעליבותה מערכת ציבורית חשובה שאמורה להיות דוגמא ציבורית להתנהלות, אבל בפועל מתנהלת בצורה גרועה. הבעיה העיקרית שלה היא שנשיא בית המשפט העליון רואה עצמו כשופט ולא כמנהל מערכת שאמור לוודא שמערכת המשפט מתנהלת כראוי. היכן נשמע שמישהו הוא האחראי להתנהלות מערכת ארגונית גדולה אבל עוסק בענינים אחרים ברוב זמנו?

המחשבה הזאת עדיין לא נקלטה במערכת המשפט. אולי קריאת התנועה לאיכות השלטון תעזור בהנחלת כמה מושגי יסוד בהתנהלות ציבורית למערכת המשפט. הקריאה של התנועה לאיכות השלטון מזכירה את הענין החשוב של התמקצעות, ואולי צמרת מערכת המשפט תסיק שגם העומד בראש צריך להתמקצע – כמנהל ולא כשופט ( מושג שקיים כבר כמה עשרות שנים בארץ ובעולם לגבי כל ארגון שרוצה להצליח ולרצות את לקוחותיו – אבל עדיין לא הגיע למודעות של מערכת המשפט ).

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר     הדפס את המאמר     שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי