פדיון שבויים כמצווה המתבקשת להשבת גלעד שליט 

פדיון שבויים כמצווה המתבקשת להשבת גלעד שליט

ההלכה קובעת את מצוות פדיון שבויים כחלק מחובות הצדקה במסורת היהודית .ועדיין עולות השאלות:האם מוצדק לשחרר מספר רב של מחבלים תמורת כמה חיילים שבויים, או במקרה שלנו חייל יחיד,גלעד שליט? האם המחיר ששילמו ממשלות ישראל בעסקות מסוג זה לא עודד חטיפות חיילים, ובכך הגביר בעצם את הסיכון לחייהם ולחיי אזרחי המדינה? האם מוצדק לצאת למבצע צבאי לשחרור שבויים או בני ערובה - ולסכן חיי חיילים?

שבייתם של אנשים כדי למכור אותם לעבדים ,היא תופעה עתיקה בהיסטוריה האנושית, ובכלל זה  - בתולדות עם ישראל ובתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל.

 חז"ל העניקו עדיפות גבוהה לפדיון שבויים על פני מעשי צדקה אחרים, וקבעו כי לצורך פדיון שבויים מותר להשתמש בכספים שנועדו לבניית בית כנסת או לכל צורך אחר, וכי פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולרווחתם. מצוות פדיון שבויים הינה מצווה בעלת חשיבות רבה על פי ההלכה היהודית. מטרתה של מצווה זו שהיא חלק ממצוות הצדקה והמובחרת שבה, היא הבאה לשחרורם של בני עם ישראל הנתונים בשבי הגויים. למצווה זו ערך הומאני רב, במסגרת חיי קהילה תקינים.

על פי ד"ר מיכאל ויגודה המאורע של יציאת מצרים הינו אירוע מכונן שבו הקב"ה פודה את כל עם ישראל שהיו שבויים בידיהם של המצרים. "כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד" (ויקרא).  האירוע ההמוני של פדיית עם ישראל מן השעבוד - "ומבית עבדים פדיתנו"  - היה "גורם מעצב באתוס היהודי" בכל הקשור למצוות פדיון שבויים בעם ישראל לדורותיו - עד ימינו אלה במדינת ישראל. 

על פי המקרא,לקיחת שבויים מהווה עילה למלחמה. בחומש בראשית מסופר על אברהם אשר סיכן את חייו ויצא למלחמה כנגד ארבעת המלכים ששבו את אחיינו לוט והצליח לשחררו. בבמדבר מסופר כי הכנעני מלך ערד מצליח לשבות שבויים מישראל, בני ישראל יוצאים למלחמה נגדו ומחרימים את עריו . בעת פשיטת עמלק על עירו של דוד צקלג ולקיחת כל האנשים שהיו שם כשבויים, דוד ואנשיו פושטים על העמלקים ומחזירים את השבויים (שמואל א')

בתקופת התלמוד היה פדיון שבויים אחד ממוסדות הצדקה בחברה היהודית. לאורך ההיסטוריה היהודית התגייסו קהילות לפדיונם של יהודים שנפלו בשבי, ומסורת זו נמשכת גם בימינו: מדינת ישראל משקיעה מאמצים רבים להחזרת כל חייל שבוי או נעדר. כבר בתקופת חז"ל נקבעו כללים - וגם סייגים - למצווה זו, והדיון במחיר הנדרש לשחרורם של חיילים מן השבי נמשך גם בכתביהם של פוסקים במדינת ישראל.

חכמי המשפט קבעו כללים, תקנות וסייגים למצוות פדיון שבויים במטרה למנוע חטיפת יהודים לצורך סחיטה וכדי להרתיע יהודים ממכירת עצמם לעבדים ,בידיעה שידאגו לפדותם בכל מחיר.  ולכן קבעה המשנה את הסייג: "אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן (=יותר מכפי שוויים)."  אין לחייב את הקהילה בתשלומים כבדים העלולים לרושש אותה, אך היחיד רשאי לשלם מכספו גם סכום מופרז. אחרים סבורים שמדובר בנימוק  ביטחוני - כדי שיהודים לא יהיו מטרה מועדפת לחטיפות, ויעמידו גם אחרים בסכנת חטיפה. זאת ועוד: יש הסבורים כי תקנה מסייגת זו נוגעת רק לשבויים שחייהם אינם בסכנה, אך כאשר חיי השבוי בסכנה - מצווה לפדותו בכל מחיר.

 מחלוקת זו נובעת מן הבסיס לנימוק: אם מדובר בנימוק כלכלי (התרוששות הקהילה) - כמובן שחיי אדם קודמים, ויש לפדות את השבוי בכל מחיר. אך אם הנימוק הוא ביטחוני - הסכנה לחייו של השבוי אינה מצדיקה סיכון אחרים מבני הקהילה, שהרי היענות לתביעת החוטפים עלולה להמריצם לחטוף שבויים נוספים, לערער את המצב הביטחוני ולסכן את חירותם ואת חייהם של אחרים.

 פוסקים רבים, ובהם רמב"ם, מבססים את הסייג על הנימוק של ביטחון הציבור: "שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם.

החיילים שהם בנינו,יוצאים להילחם בשליחות המדינה ובידיעה שאם יפלו בשבי, תעשה מדינת ישראל הכול כדי לשחררם; ואלמלא כן - ייפגע מורל החיילים ותיפגע לחימתם, וממילא יתערער ביטחון המדינה.

אחד הפוסקים החשובים במדינת ישראל, הרב שאול ישראלי, קבע בפסיקתו: "כיוון שאלה (=החיילים) יצאו למלחמה בשליחות המדינה ומטעמה, להגנת העם היושב בציון, הרי קיימת התחייבות בלתי כתובה, אבל מובנת מאליה" של המדינה כלפי חייליה, ועליה לגייס את כל האמצעים (מבלי לפגוע בביטחונה הכללי) כדי לשחרר את השבויים. ומבחינתו - "שום מחיר לשחרור חיילים שבויים אינו מופרז".

ואני מוסיפה תפילה ובקשה לבורא עולם ,שיחזק את ידי כולנו המתבוננים והמחליטים- לשחרר את הילד אל הוריו לרווחתם ולרווחת כל ההורים שילדיהם משרתים או ישרתו ..ותשקוט הארץ ....

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר     הדפס את המאמר     שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי