היכן עובר הגבול בין הבעיות שלכם לבין הבעיות של ההורים שלכם? 

האם זה שלי, האם זה שלהם?

ילדים רבים מנסים כל החיים לרצות את ההורים שלהם. הם מרגישים תחושה של אשמה ובושה. הם אינם רוצים לאכזב את ההורים והם משתדלים לעשות את מה שההורים משדרים להם שעליהם לעשות.

אלא שגישה מעין זאת היא גישה מסוכנת ובעייתית, משום שבדרך כלל, הביקורת של ההורים כלפי הילדים, הציפיות שלהם מהילדים ותחושת חוסר הנחת מהילדים אינה קשורה כלל לילדים - אלא דווקא להורים עצמם.

האכזבות והציפיות שלהם - הם שלהם, לא שלנו

הורים הם אנשים, ויש להם חשבונות עם עצמם. יש להם בעיות של עצמם. יש להם תקוות לא ממומשות מול עצמם. יש להם ביקורת עצמית והם אינם מרוצים מעצמם פעמים רבות.

הציפיות של ההורים, האכזבות של ההורים מהחיים - אינם בהכרח מהילדים שלהם, אלא מעצמם, מהחיים, מהדרך שבה הם בחרו, מהטעויות שהם ביצעו לאורך הדרך.

כל אחד והדרך שלו

משום מה, רוב הילדים נוטלים על עצמם את הצרות של ההורים שלהם. הם מאמינים שאם הם יעשו את מה שההורים שלהם מצפים מהם - ההורים יהיו מאושרים.

אבל למרבה הצער, האושר של ההורים נובע קודם כל מהדרך שלהם, מהחיים שלהם, מההצלחות והכישלונות שלהם, מהמימוש או חוסר המימוש העצמי שלהם. המקום של הילדים באושר האישי של ההורים קיים, אך הוא שולי הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב.

אל תקחו על עצמכם את הבעיות של ההורים שלכם, עבדו על הציפיות והבעיות שלכם בלבד

ילדים שלוקחים על עצמם את האשמה, את הכעס או את האכזבה מהחיים של ההורים שלהם ומפנים אצבע מאשימה כלפי עצמם - מבצעים טעות גדולה והטעייה עצמית ענקית.

ילדים אינם המקור לבעיות של ההורים - ולכן גם לא המקור לפתרונות של ההורים. לכל אדם שנולד יש את הדרך האישית שלו. היא אינה קשורה לאף אחד אחר אלא רק לאדם עצמו. אם אדם הולך בדרכו ומצליח - הוא מאושר. ואם הוא סוטה מדרכו, נכשל, נופל ומשקר לעצמו - הוא מאוכזב. זה לא משנה אם את האכזבה הזאת הוא ישליך על הילדים שלו, וזה לא משנה אם הילדים שלו יקחו על עצמם את האכזבה הזאת - האכזבה אינה שלהם, אלא שלו, והיא יכולה להיפתר רק על ידו. 

וטיפ לסיום: הורים נוטים להשליך על הילדים שלהם את התסביכים שלהם, הקומפלקסים שלהם, האכזבות שלהם מהחיים והתסכולים שלהם מעצמם. הילדים נוטים לקחת על עצמם את האשמה הזאת, את המשא הזה, כאילו המקור לבעיה של ההורים תלוי בהם - אבל זהו שקר. האמת היא שכל אחד אחראי לאושר שלו. הילדים אינם אחראים לאושר של ההורים שלהם - ולהיפך.