היכן שיש אהבה - יש חיים 

ט"ו באב, חג האהבה, קרב ובא ולכבודו אני אספר לכם דברים יפיפיים שלמדתי מאישה מדהימה, מוארת, מיוחדת במינה, הדי שלייפר, שהשפיעה רבות על חיי האישיים והמקצועיים.

הדי, אמריקאית יהודיה, פסיכולוגית במקצועה, יצאה מגישת האימאגו, (שפותחה ע"י ד"ר הנדריקס עבור זוגות ומטרתה לבנות אהבה מודעת ובשלה) ולקחה אותה למחוזות חדשים של איך להיות בתוך קשר זוגי (וביחסים בכלל) ואיך להפוך אותו ליחסים של אהבה בטוחה, מלאים בתשוקה, קרבה ואינטימיות.

הדי מציינת שלושה דברים מקשרים ובלתי נראים, בין בני הזוג, ובין אנשים בכלל:  מרחב, גשר ומפגש. אלו דברים שכולנו מכירים וחיים אותם, אך לרוב, לא יודעים עליהם.

המרחב - הקשר הזוגי חי בתוך המרחב שבין בני הזוג.

מרטין בובר אמר שהיחסים חיים בתוך המרחב שבינינו. לא אצלי ולא אצלך ולא בדיאלוג שבינינו אלא הוא חי במרחב שבו אנו חיים שנינו וזהו מרחב מקודש.

אם אנחנו לא יודעים על המרחב, אנחנו לא יכולים לקחת אחריות עליו ואז אנחנו יכולים, באופן לא מודע, לזהם אותו בקלות. אנחנו שמים את רגשותינו בינינו לבין השני. כשאנחנו לא יודעים על המרחב, אנחנו מזהמים אותו באופן אוטומטי ע"י מילה, מבט, תנועת גוף, תגובה, שאנחנו שמים לא בכוונה במרחב, ואז המרחב מתחיל להיות לא נוח.

כשהמרחב לא נוח, אנחנו מגיבים לאי נוחות וכך הוא נעשה עוד יותר לא נוח ולא בטוח. כשהמרחב לא נוח ולא נקי הוא נעשה מסוכן. כל אחד עושה משהו כשהוא בסכנה. בטעות, רבים חושבים שהתגובה היא כלפינו, אבל, למעשה, התגובה היא לסכנה שבמרחב. כשפועלים בתגובתיות לסכנה, המרחב נעשה עוד יותר מסוכן.

חלק מאיתנו, מגיב לסכנה ע"י התפוצצות של אנרגיה כלפי חוץ, צעקות, תלונות, האשמות, ביקורת וכד' וחלק, מתכנס פנימה בתוך עצמו ומסתגר. עכשיו מגיבים ביחד לזיהום שבמרחב בלי לקחת אחריות על המרחב.

בני האדם לא רוצים להיות במרחב מסוכן ולכן, הם לא רוצים להישאר בו. למעשה, לא עוזבים אחד את השני אלא עוזבים את המרחב המסוכן.

אז איך לוקחים אחריות על המרחב?

הגשר -  לקיחת האחריות היא ע"י מעבר על הגשר הקסום הנמצא בין בני הזוג אל העולם של הצד השני. זהו גשר כי כל אחד הוא עם עולם אחר משל עצמו. זו תרבות אחרת, שפה שונה, מוסיקה וקצב אחרים, עולם ומלואו - אחר.

איך עושים את זה?

יושבים זה מול זה, לוקחים נשימה עמוקה, שמים היטב את הרגליים על הקרקע, נושמים עמוק את הרגע, נושמים ומתרכזים ב"כאן ועכשיו", להרגיש את החיים ולהכיר תודה על כך. זוהי התחלה חשובה למסע של מעבר על הגשר.

הגשר חשוב כי עד שלא מבקרים אצל השני, בעצם לא יודעים מי הוא. חושבים שיודעים, אבל בעצם לא יודעים.

לעזוב את העולם שלך ואת כל מה שאתה מכיר ולהיות בשטח לא מוכר בשרות הקשר כדי להכיר את השני זו גדולה ואומץ רבים. המעבר על הגשר זה לתת לשני את התחושה שבאתי להכיר אותך. במודע ובמכוונות עולים על הגשר ושמים בצד את כל מי שאנחנו חושבים שאנחנו, רגשות, אמונות, זהות, סיפורי חיים ובאים כמו מיכל ריק. אי אפשר להביא שום דבר מעצמנו כשעוברים את הגשר לביקור אצל השני.

כשנוחתים בעולמו של השני, פשוט שומעים עם לב פתוח ועם עיניים חדשות וסקרניות. הרפתקת החיים היא לראות את הדברים הישנים עם עיניים חדשות. מקשיבים כאילו שומעים שפה ומוסיקה חדשות. שומעים ע"י חזרה על הדברים (שיקוף) ואז קורה משהו בצד השני.

המפגש -

מה שקורה הוא מפגש בין שתי מהויות אנושיות. מבחינה ביולוגית, שתי מערכות לימביות (המערכת הלימבית במוח אחראית על הרגשות) מחוברות ביחד. כשיש מיזוג וחיבור של שני המוחות, מערכת העצבים המרכזית נרגעת.

להיות בקשר כזה נותן לנו את היכולת להיות עם אמפטיה, חמלה והבנה עמוקה לאחר. זה מפגש של שתי נשמות, שתי מהויות אנושיות מלאות עם כל כוח החיים שלהן.

מאחר והחיים מלמדים אותנו כבר בילדותנו, להגן על עצמנו מפני כאב וסכנות, אנחנו בונים סביב המהות הגרעינית שלנו חליפת הישרדות ובטעות, אנחנו חושבים שזה אנחנו.

בתוך חליפת ההישרדות נמצאת המהות הטובה האנושית שלנו והיא מתגלה במפגש.

את המפגש לא רואים אלא מרגישים את האנרגיה הלא מילולית במרחב. שם יש תחושה של קרבה, אינטימיות, חמלה, חופש, קבלה והבנה עמוקה.

זו האהבה המודעת, האמיתית שכולנו כל כך כמהים אליה. ומהאטמה גנדי אמר כבר "היכן שיש אהבה - יש חיים".

מי ייתן וליבכם יהיה מלא באהבה.