העסקת שוהה בלתי חוקי- פרשנות הענישה. נקודה למחשבה. 

במאמר זה אדון בשאלה: האם הפרשנות אשר ניתנת בפרקטיקה לענישת עובר עבירה של העסקה ו/או הסע ו/או הלנה של  שוהה בלתי חוקי (שב"ח), הנה פרשנות ראויה?

חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 קובע בסעיף 12 א. (א) כי חל איסור להלין ו/או להעסיק ו/או להסיע אדם השוהה בגבולות ישראל שלא כדין, ומי שמקיים הנ"ל בידיעה הרי שדינו הנו שנתיים מאסר או קנס.

לשם הנוחות אציג הסעיף במלואו:

12א. הלנה העסקה והסעה שלא כדין

(א)   מי שהעמיד, בתמורה או שלא בתמורה, מקום לינה לרשותו של תושב זר שנכנס לישראל שלא כדין או שיושב בה שלא כדין, או סייע, בתמורה או שלא בתמורה, לתושב זר כאמור להשיג מקום לינה, דינו, על אף האמור בכל חיקוק - מאסר שנתיים או הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין).

על פניו, עד כה הכל נראה בסדר.

היכן מתחילה הבעיה?

הפסיקה הענפה בארץ קובעת ענישה שכוללת בה לרוב, מספר עונשים של מאסר (אם מאסר בפועל ואם מאסר אשר מרוצה על ידי עבודות שירות), קנס ועונשים נוספים ומגוונים.

השאלה הנשאלת כעת היא: האם אנו חוטאים בפירוש הענישה שיש להטיל על המורשע בפלילים בעבירות המפורטות בסעיף 12א.(א) לעיל.

אם נביט על הסייפא של סעיף 12 א.(א) ניווכח כי הענישה אשר נקבעה בחוק לעוברים עבירה כנ"ל הנה מאסר שנתיים או הקנס.

כך כאמור נאמר בסייפא של הסעיף לעיל:

"... על אף האמור בכל חיקוק - מאסר שנתיים או הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין)."

כאמור, עיננו הרואות, המחוקק קובע במפורש כי העונש יעמוד על מאסר שנתיים או קנס.

האם קיימת טעות בפרשנות הפרקטית של סעיף חוק זה, בה העונש המוטל על מורשעים בדין בסעיף 12 א(א) לחוק הכניסה לישראל, הנו מאסר וגם קנס ביחד  במקום הטלת ענישה של  מאסר או קנס, כפי שהחוק קובע?

יש אשר שיטענו, כי סעיף 36 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, קובע מפורשות כי באם נקבע בחוק כי הענישה תהיה מאסר או קנס, רשאי בית המשפט, למרות מילת הברירה "או" להטיל גם מאסר וגם קנס- ביחד.

אז מה הבעיה כעת, ודאי תשאלו, היכן ההתנגשות?

אם נשים ליבנו שוב לסעיף 12א. (א) לחוק הכניסה לישראל הנ"ל, הרי נגלה כי ככל שהגענו לסייפא הדנה כאמור בענישה, הרי שהיא מתחילה במילים "על אף האמור בכל חיקוק..."- האין הדבר אומר למעשה כי האמור בסעיף זה גובר על סעיף 36 לחוק העונשין, ויש להטיל קנס או מאסר, ולא ניתן להטיל גם קנס  וגם מאסר ביחד?

ככלל, ידוע כי יש לפרש חוקים הדנים בפליליים ובעונשין בפרשנות מצומצמת ובפרשנות אשר מקלה עם הנאשם.

המקל בעניינו היא ענישה של קנס או מאסר, ולא שניהם יחדיו.

למרות שאין להרחיב בדבר, נאמר, כי כבר בסעיף הראשון בחוק העונשין ניתן למצוא ביטוי לדבר , לשון הסעיף:

"אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו."

מסעיף זה אפשר להבין כי לא ניתן להטיל קנס וגם עונש מאסר על העובר את סעיף 12א(א) לחוק הכניסה לישראל, וזאת משום שחוק הכניסה לישראל אומר בפירוש שניתן להטיל או מאסר או קנס ולא שניהם ביחד וסעיף 1 לחוק העונשין כאמור לעיל אינו מאפשר להטיל עונש אשר לא נקבע בחוק. 

כמו כן,  בסעיף 34כא. לחוק נקבע כי-

"ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין."

הפירוש המקל בעניינו הוא הטלת מאסר  או קנס ולא שניהם ביחד.

בנוסף ולחיזוק נוסיף, כי ידוע גם הכלל לפיו חקיקה ספציפית, שבעניינו היא חוק הכניסה לישראל,  גוברת על החקיקה הכללית- שהיא חוק העונשין.

מכל האמור, לטעמי, לא תהיה זו טעות לפרש את סעיף 12א.(א) סייפא לחוק הכניסה לישראל כמאפשר הטלת עונש של מאסר או קנס (ולא שניהם יחד), וליישמה כפירוש המקל על הנושא באחריות הפלילית.

הייתכן כי ענישה של קנסות ומאסרים אשר הוטלו כנגד הנושאים באחריות פלילית, נעשתה שלא כדין? הייתכן כי המדינה "התעשרה" על חשבון נאשמים, שלא כדין?

כאן המקום לציין כי אמנם הדיון בעניינו ניסוב סביב סעיף 12א.(א) לחוק הכניסה לישראל, אך גם סעיפים קטנים באותו הסעיף, נגועים ,לטעמי, בבעייתיות דומה.

נראה כי,  ראוי שסעיף 12א.(א) לחוק הכניסה לישראל יתוקן, ועד שלא יתוקן, יש לפרשו על דרך הצמצום, ובמקרים בהם מורשע אדם בעבירה כנ"ל- להטיל עליו מאסר או קנס, ולא שניהם יחדיו.

נקודה למחשבה.