המראה המטעה של ניצולי השואה
השואה הינה הטראומה הנוראית ביותר שיכול היה לחוות האדם. ניצוליה סבלו באופנים רבים ושונים, גופנית, נפשית ורוחנית. הניצולים נכנסו לתקופת השואה עם סגנונות התמודדות אישיים שונים, בעזרתם התמודדו גם בהמשך חייהם אחריה.
"אתם חייבים להתבונן בהם בזהירות. המראה שלהם מטעה... הם נראים כמו האחרים. הם אוכלים, הם צוחקים, הם אוהבים. הם מחפשים כסף, תהילה, אהבה, כמו האחרים. אבל זה לא אמיתי. כל מי שראה את מה שהם ראו אינו יכול להיות כמו האחרים, אינו יכול לצחוק, לאהוב, להתפלל, להתמקח, לסבול, להשתעשע או לשכוח כמו האחרים." /אלי וייזל
בעקבות חשיפת השמדת יהודי אירופה, באה תקופה של שתיקה מצד הניצולים על מה שעבר עליהם בשואה. הם אצרו את הידע והתחושות בלבם, חלק גדול מהם העדיף שלא לספר על העבר, אם מתוך ניסיון להשתקם ואם כשנוכחו להיווכח שגילוייהם לא עניינו את הרבים, לא בישראל ולא בארצות אחרות, וכי אלה ממילא לא ישנו את מהלך הדברים בחברה דבר שהשתנה לאחר כשני עשורים, בהתאם לשינוי תודעת השואה בישראל ובעולם.
במשך שנים רבות, נאלצו הניצולים וילדיהם להתמודד עם הכחשה מצד האוכלוסייה הישראלית, שלה היה קושי רב להתמודד עם סוגיית ניצולי השואה .החברה הישראלית בראשית דרכה, אימצה לעצמה בדרך כלל יחס של התנכרות כלפי ניצולי השואה. אפילו בקרב בעלי המקצועות הטיפוליים התגלתה רתיעה מהתמודדות עם שאלת ניצולי השואה. במשך זמן רב הצטיירו ניצולי השואה כאנשים שבאו מ "עולם אחר" שאין אפשרות להבינו ומתוך כך גם לא ניתן לטפל באדם שהגיע ממנו.
כתוצאה מכך פותחו מעט מאד שירותים לניצולים ולילדיהם ומרביתם של אלו פותחו במסגרות פסיכיאטריות בלבד. כך נותרו מרבית הניצולים וילדיהם במשך שנים רבות ללא כל שירות טיפולי שיותאם לצרכיהם ומאפייניהם המיוחדים.
אני מוסיפה את המילה וילדיהם כי למעשה הילדים הופקרו בבתי הוריהם להתמודדות לבד עם האנשים המרוסקים מבחינה רגשית.לא היו אז שירותי יעוץ בבתי הספר כמו שקיימים היום.לא היו שיחות עם היועצת.הילדים הופקרו לחוות ולהתמודד עם מה שהמבוגרים אנשי המקצוע פחדו להתמודד.חוסר יכולת ההכלה של השורדים,היה גם חוסר יכולת ההכלה של הדור השני לשואה ואי הגשת עזרה לילדים ה"זקנים" שגדלו בבתים אלו ונאלצו לגדל הורים אלו בד"כ ללא תמיכת המשפחה המורחבת שנכחדה בשואה.ילדים שהפכו לפסיכולוגים של הוריהם,שגדלו על פחדיהם,ייאושם ודמעותיהם.
היו הבדלים ניכרים בעצמת הפגיעה הטראומטית בקרב ניצולים שונים:
-השואה לא ביטלה את ההבדלים האישיותיים של הניצולים, והתמודדות אתה לא הייתה זהה. תהליך החלמתם של הניצולים היה קשה בכל מקום בו החליטו לגור.
- לחלקם הייתה פגיעה טראומטית חזקה במצבם הפיזי והנפשי, שבחלקה נמשכה כל ימי חייהם. היא התבטאה בין היתר בזעזוע רוחני גדול שעברו, בתחושה שהיו ב"פלנטה אחרת" שאין באפשרותם לשתף אחרים בכך, שלא הצליחו לעבד תהליכי אבלות על יקיריהם שנרצחו מכיוון שהיו עסוקים באותו זמן בהישרדות, וגם בתחושה שהם זכו בחייהם על חשבון אחרים (בשאלה ששאלו את עצמם: "למה דווקא אני שרדתי ואחרים לא?").
תקופה נוראה זו חרתה בחלק מהניצולים צלקות גופניות, נפשיות ורוחניות, שאופיינו בתסמונת מחנות הריכוז.
מנגד, רבים מהניצולים גילו כוחות התמודדות טובים בהמשך חייהם, שיקמו את חייהם, עברו למקום חדש, הקימו משפחה ופיתחו קריירות מצליחות.
והנה קטע מחוויה שעבר שורד:
כשהם הורו לנו לכסות את עינינו בידינו, הבנתי שהם עומדים לירות בנו. ואני זוכר, כאילו שזה היה עכשיו: כששמתי את אצבעותיי על עיני, ראיתי ציפורים מנפנפות כנפיים... מעולם לא ראיתי ציפורים עפות כל-כך לאט. הייתה לי הנאה אסתטית גדולה לראות את התנועה האיטית-איטית של כנפיהן בין אצבעותי. [מתוך: ראיון של בנימין הרשב עם אברהם סוצקובר, מתוך: אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים]
אסתי-הילינג אנרגטי,מאסטר רייקי מדריכה ומטפלת,תקשור. מוסמכת לפרחי באך ומלחי שוסלר קוראת בקלפי טארוט,אושו,קבלה ועודesterrevka8@walla.co.il http://esterrevka84.cafe.themarker.com/> מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
