הנהגת החכמים היא שהביאה לחורבן בית המקדש
קמצא ובר קמצא הוא סיפור ידוע מתקופת בית שני, שנות ה-60 לספירה ,המתאר את ימיה האחרונים של ירושלים החוגגת לפני חורבנה בידי נירון קיסר רומא. היחסים הרעועים בקרב היהודים בירושלים, מחלוקות ופלגנות אשר נבעו משנאת חינם בלתי מוסברת בין היהודים לבין עצמם, ובשיא ההתדרדרות החברתית הם ההלשנות זה על זה בפני הקיסר הרומי,הם שהובילו לחורבן בית המקדש.
עיון באגדות האלה מגלה שלושה סיבות כגורמי החורבן:
- א. סידרה של אי-הבנות זעירות בין היהודים לבין הרומאים, אי-הבנות הנטועות בפער התרבותי שבין שני העמים.
-ב. ענוותנותם של חכמי ישראל, שהיה להם לכלכל את הנהגתם בדרך שיוכלו לעמוד בפרץ בשעות הגורליות של עם ישראל.
-ג. כבכל חורבן, ההסבר האמיתי חייב גם לאתר את החטאים שהכריעו את הכף עד שגברה מידת הדין. עלבונות קלים לכאורה ושאר דברים הנעשים בהיסח הדעת. בשעה שמצטרפים יחד כל הגורמים הללו, ומידת הדין כבר נמתחת עד חוט השערה, עשויה ההכרעה לבוא אפילו על קשיות לב של כל יום ויום, כעין מעשה קמצא ובר קמצא, שבגללו בסופו של תהליך חרבה ירושלים.
סיפור קמצא ובר קמצא פותח קובץ ארוך של אגרות החורבן. שלושת חלקיו של הקובץ רמוזים במימרת ר' יוחנן :"אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דדיספק חרוב ביתר".
סיפור ראשון:
הסיפור על קמצא ובר קמצא הוא של עלבון ונקמה, של גאווה ושנאה, של חורבן והרס עצמי, והרבה דמויות שליליות ומידות מושחתות מרכיבות אותו. הסיפור עצמו מובא כציטוט מפורסם מאימרא של רבי יוחנן במסכת גיטין: "אמר רבי יוחנן: מהו שנאמר: 'אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה' (משלי, כ"ח, יד) - על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים".
שנים ספורות לפני חורבן בית-המקדש, ערך עשיר אחד מסיבה מפוארת לכל אוהביו. בין היתר, הוא הזמין ידיד קרוב בשם "קמצא". טעות מביכה של המשרת, שנשלח להזמין את כל המוזמנים באופן אישי, גרמה לכך שאדם בשם בר-קמצא, אותו שנא העשיר בכל לבו, קיבל הזמנה אישית לבוא ולהשתתף במסיבה. בר-קמצא האמין כי העשיר מחפש הזדמנות להתפייס עמו. הוא קפץ על המציאה והגיע אל המשתה ביום המיועד.העשיר ציוה עליו להסתלק וביישו מול כול אורחיו.
בר-קמצא נבוך מפרץ השנאה של העשיר, חיפש דרך להשקיט את זעמו: "הינך צודק; אך אם כבר באתי לכאן, אל תגרש אותי. אשלם לך במיטב כספי עבור האוכל שאוכל והמשקה שאשתה".
העשיר התעקש שיסתלק מהמקום,למרות תחנוניו.
בר-קמצא יצא פגוע עד עמקי נשמתו. פגעה בו במיוחד העובדה כי במשתה ישבו כמה וכמה חכמים, ואיש לא מצא לנכון להגן על כבודו. אלך ואתנקם בהם, חשב לעצמו. אמר ועשה: הוא יצא אל הקיסר ברומא, שם הלשין כי היהודים מרדו במלך.
"אם אינך מאמין לי" הטעים בר-קמצא, "הבה ונערוך ניסוי: שלח עמי בהמה, כדי שיקריבו אותה בבית-המקדש. אם הם יסרבו להקריב את הקורבן, תדע שהם מרדו בך".המלך הסכים לערוך את הניסוי הפשוט, ובר-קמצא הערמומי מיהר להטיל מום בבהמה. היה זה מום קל; אך על-פי חוקי ההלכה, לא ניתן להקריב בהמה בעלת-מום על-גבי המזבח. החכמים שנתקלו בבהמה רצו לרצות את המלך. "הבה ונקריב את הבהמה" אמרו זה לזה.
היה שם חכם אחד בשם רבי זכריה בן אבקילס. "אם תעשו זאת, יחשבו כולם כי מותר להקריב בהמה בעלת-מום על המזבח"."אם-כן, נהרוג את בר-קמצא כדי שלא יוכל לשוב ולהלשין למלך".אך שוב מנע אותם רבי זכריה. "אם תעשו זאת, יאמרו שמי שהטיל מום בקורבן יהרג".
חזר בר-קמצא וסיפר למלך על התוצאות, והשאר היסטוריה. אמר רבי יוחנן: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
סיפור שני:
הפתגם השני קושר את החורבן בזכריה בן אבקולס וענוותנותו,שהיה מראשי הקנאים בזמן המרד ברומאים. ואפשר שגם עליו שרד פתגם עממי המקשר את שמו באירועי ערב החורבן. אולם, השימוש הראשון של הפתגם הזה בדברי חז"ל מופיע בהקשר הלכתי מובהק.
היתה מחלוקת בין בית הלל ובית שמאי כיצד להסיר עצמות וקליפות מן השולחן בשבת, אם להגביהם מן השולחן, או לנער את השולחן כולו. זכריה בן אבקולס היה מסתלק מן הספק, ולא הניח את העצמות והקליפות על השולחן כלל, אלא תוך כדי אכילה היה משליך אותם, ועל ידי כך הבריח את עצמו מהכרעה הלכתית.
ר' יוסי השמיע ביקורת על כך באמצעות הפתגם הנ"ל המדבר על ענוותנותו של זכריה בן אבקולס. זה לשון התוספתא:
בית הלל אומ' מגביהין מעל השולחן עצמות וקלפין; בית שמיי או' מסלק את הטבלה כולה ומנערה. זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמיי ולא כדברי בית הלל, אלא נוטל ומשליך לאחר המטה. אמ' ר' יוסה ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס היא שרפה את ההיכל.
הפתגם על זכריה משובץ כבר בסיפור החורבן באחת הצורות המפותחות של אגדת הסעודה במדרש איכה רבה. שם מוזכר זכריה בחלק הראשון של הסיפור דווקא, והוא זה אותו חכם שהיה נוכח בסעודה ולא מחה, אף על פי שהיה סיפק בידו לעשות כן. לבסוף בסיפור הבבלי הוזכרה ענוותנותו זו בחלק השני, לגבי הדיון ההלכתי בבירור מה לעשות במוסד ובקרבן. בסוף התהליך יוחס לזכריה חלק במעשה דחיית הקרבן, הוא המעשה שהכריע את הכף בגרימת החורבן לפי המסורת. דבר זה מצטרף לביקורת המושמעת על הנהגת החכמים גם בחלקים הבאים של קובץ אגדות החורבן.
ולסיכום דברי הרב יוסף ויצמן:
"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב", אמרו חז"ל. אך אולי דווקא היום הזה, יום החורבן, עשוי להיות זמן של חשבון נפש והתחלה חדשה. קודם כל, כל אחד בעצמו ובמעגלים הקרובים אליו, וכולנו יחד במהלך כללי שיוביל את כולנו לחדש ימינו כקדם ולראות בבניין בית המקדש, במהרה בימינו. אמן".
אסתי-הילינג אנרגטי,מאסטר רייקי מדריכה ומטפלת,תקשור. מוסמכת לפרחי באך ומלחי שוסלר קוראת בקלפי טארוט,אושו,קבלה ועודesterrevka8@walla.co.il http://esterrevka84.cafe.themarker.com/> מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
