מיהו בעל הבירה האמיתי במשנה שלי שלך ושלך שלך
מסכת אבות, פרק ה', משנה י':"ארבע מידות באדם: האומר שלי שלי, ושלך שלך - זו מידה בינונית; ויש אומרין, זו מידת סדום. שלי שלך, ושלך שלי - עם הארץ. שלי שלך, ושלך שלך - חסיד. שלך שלי, ושלי שלי - רשע."
על דרך הפשט עוסקת משנה זו במושג "הבעלות" וביחסו של האדם לרכוש ולקניין. היהדות מבקשת מן האדם שלא ישכח למי שייך באמת, לא רק בהיבט המשפטי הפורמלי, הרכוש הפרטי. עליו לזכור תמיד מיהו "בעל הבירה" ואדון הכל, ולשם מה נתן את הרכוש בידו.
ברובד העמוק יותר מציגה המשנה ארבע גישות שבאמצעותן מנהל האדם את יחסיו עם זולתו, עם האחר:
גישה 1: שלי שלי ושלך שלך -המשנה בוחרת לתאר אותה כמידה הממוצעת שלכאורה מתנהל בה עולמנו. זוהי מידתו של בעל ההיגיון הבריא. זוהי מידת הנורמליות. המשנה בוחרת להצמידה דווקא אל תיאור הדרך הממוצעת, הנורמטיווית. בכך היא מעודדת אותנו להסתכל מעבר לפשט הדברים. למרות שניתן לסדר את ארבע המידות ברצף שראשיתו ברשע וסופו הטוב בצדיק, מפנה המשנה את תשומת לבנו לכך שהמידה הראשונה נבדלת משלוש אחיותיה בעניין מהותי: האופן שבו מתייצב האדם מול זולתו. זוהי המידה היחידה שהגדרתה מקימה חיץ ברור בין האדם לבין זולתו. הגם שהיא קובעת כי זוהי דרכו של עולם, מדגישה המשנה כי בהקמתה של גדר ההפרדה האנושית הזאת טמון זרע של פורענות, שהמידה הזאת דווקא עלולה לדרדר אותנו אל מידותיה של העיר סדום. חוסר תשומת לב, היעדר רגישות ואכפתיות עלולים להפוך את המידה הבינונית, את ההתנהגות הסבירה, למלכודת רשע.
האומר שלי שלי ושלך שלך - זה המפריד איש מאיש, רכושו מרכוש אחרים, המקפיד על הבדלה וחציצה בין חלקו שלו לחלקו של האחר - מקיים בינוניות, ויש האומרין - את המוסר שהיה נהוג בסדום.
בחירתם של חכמי המשנה בעיר סדום לא היתה מקרית. סדום, העיר העשירה, הפורה והמשגשגת, הייתה, לשיטת הנביאים וחז"ל, בירת ה"שלי שלי - שלך שלך". עיר שבה גדר ההפרדה בין אדם לאדם הוקמה בכוח החוק; עיר שבה נאסרה הצדקה ועל מעשה של גמילות חסדים הוטל עונש מוות.
המדרש מספר כי דינה של העיר נגזר כאשר האל שמע את צעקתה של נערה תושבת העיר, אשר הוצאה לשריפה לאחר שנתפשה מעבירה מזון לחברתה הרעבה. סדום, כידוע, חרבה במטר של אש וגופרית בשל חטאיה הרבים. לא יכול היה ה', ארוך-אפיים, רב-חסד, רחום וחנון ככל שהוא, שתתקיים לפניו בחטאיה. אם כן, מחברי המשנה מקשרים בין אי-התערבות כתכונה באדם - לבין חטאים כבדים וחורבן.
לדעת המאירי, אין מחלוקת במשנה שלפנינו, משום שלעתים אדם שאינו מהנה אחרים משלו נוהג מידת סדום ועתים אין הדבר עולה לכדי מידת סדום, ויש במעשיו משום מידה בינונית בלבד. לפי דבריו, מי שנמנע מלהנות את חברו מרכושו הפרטי, אף על פי שאינו חסר משום כך מאומה, נוהג מידת סדום.
לאדם הממוצע, שהוא הטיפוס הנפוץ ביותר, ישנה גישה בדלנית במהותה: "מה ששלי, שלי ומה ששלך, שלך". הוא לא רוצה לקחת משהו ששייך לאחרים, אבל הוא גם לא מעונין לחלוק דבר עם אחרים.
תהיה זו טעות לחשוב, שגישתו לחיים של בעל גישה זו- תקפה ולגיטימית, רק מכיוון שאינו גונב מאחרים, ההפך הוא הנכון - חוסר היכולת להתחשב באחרים, עלול להיות הרסני כלפי האדם עצמו ולהוביל בסופו של דבר להתמוטטות החברה, ממש כפי שסדום התמוטטה. אם ביתו של השכן שלך נשרף והגישה שלך, "זה לא ענייני, שהוא ישבור את הראש לבד" – אתה מסכן את ביתך, כיוון שהאש עלולה להתפשט גם לביתך.
אף אחד מאתנו אינו מוגן הרמטית או מחוסן מפני השפעות סביבתיות. המשנה מציינת את העובדה המצערת, שרוב האנשים אינם מזהים או מבינים את התלות ההדדית הזאת, ומאמינים, שהם יכולים להיות בטוחים ב"בועה" שלהם, אולם זוהי אשליה. אם לא נעזור זה לזה, סופנו יהיה רע ומר.
גישה 2:"שלי שלך ושלך שלי" - עם הארץ. מבטאת דחייה מובהקת של הגישה הסוציאליסטית-קומוניסטית.
לפי רש"י, "עם הארץ" שנזכר כאן הוא כינוי גנאי לאדם חסר תרבות, שאינו מבחין בין שלו לשל חברו. חז"ל סבורים שביטול הבעלות הפרטית מנוגד לטבע האנושי. לכן אינם מנסים לבטל את היצר הרע אלא מגמתם לחינוך, התעלות והתקדשות.יתרה מזאת, הם סוברים שבעלות פרטית משמעה אחריות, הכוללת חובות וזכויות, שאין לה קיום במסגרת קולקטיבית. מציאות מעין זו פגומה היא בעיני חז"ל.
המושג של רכוש פרטי אינו רלוונטי – גישה המעידה על בורות. למעשה, זהו המסר הבסיסי של הקומוניזם, שנראה לרבים כאידיאל נשגב, אך התגלה ככישלון צורב. אמנם אנו יכולים לצפות מאדם להיות נדיב ולחלוק עם אחרים, אולם הטבע האנושי הוא כזה, שביטול כל רכוש פרטי חייב להתגלות כבומרנג. הספר "חוות החיות" מתאר את ההונאה הטמונה בקומוניזם, שגורמת לא רק לעליית קבוצה אליטיסטית, אלא הופכת אותה גם לרודנית ואכזרית. הניסוי הסובייטי ממחיש זאת בבירור. כמו כן ראינו את התהליך שקורה בקיבוצים.ההפרטה באה ללמדך על טבע האדם.
גישה 3:"שלי שלך ושלך שלך" – חסיד. אינה מכוונת לנטישת הרכוש הפרטי ,אלא לוויתור על טענות כלפי אחרים, אף שמבחינה משפטית אין חיוב לכך, שביטויו המעשי בכלל : "זה נהנה וזה אינו חסר".ניתן לראות את שורשה של מידה זו בעקרון "ועשית הישר והטוב" .
האדם אינו חייב למסור את כל רכושו. חוקי היהדות מגבילים את מתן הצדקה ל-20% ממה שהאדם מרוויח. התורה אינה מעודדת חריגה מעבר לאחוז זה, כיוון שאז האדם עלול להיהפך לעני בעצמו ולהיות תלוי באחרים לצורך הישרדות.
גישה 4:"שלך שלי ושלי שלי "- רשע. זוהי החמדנות של הרשע ומעשיו, שנועדו לקחת הכול לעצמו. לרוע המזל, אנו מודעים לחלוטין להתנהגות פושעת זו בימינו, בין אם מדובר בהתנהגות של אדם בודד או של מדינה שלמה...
אסתי-הילינג אנרגטי,מאסטר רייקי מדריכה ומטפלת,תקשור. מוסמכת לפרחי באך ומלחי שוסלר קוראת בקלפי טארוט,אושו,קבלה ועודesterrevka8@walla.co.il http://esterrevka84.cafe.themarker.com/> מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
