החסד בתורה - פרשת מטות 

                                                נקמה!

נקמה! מלה, שכולה אומרת חלחלה. האם מותר לנקום? התורה מצווה אותנו "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך". אף על פי כן ישנם מקרים חריגים, שבהם הנקמה לא רק מותרת אלא אף מצווה.

בפרשת השבוע מצווה התורה את משה רבנו: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים ואחר תיאסף אל עמך". משה רבנו יודע, שמותו תלוי בנקמת בני ישראל אבל אין הוא מתמהמה כלל אלא מיד נפנה לעשות רצונו של מקום.

מהי נקמת בני ישראל מאת המדיינים? התורה מנמקת זאת: "צרור את המדיינים והכיתם אותם, כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור..." דבר פעור מחזיר אותנו שתי פרשות לאחור. בפרשת "בלק" מצאנו, שלאחר שבלעם הרשע לא הצליח במזימתו לקלל את ישראל, באו עליהם בנות מואב במדיין והזנו את בני ישראל לעבוד את בעל פעור. עקב כך אירעה מגיפה בעם, שבה מתו 24,000 איש. בהמשך מופיע פנחס והורג את זמרי בן-סלוא הישראלי ואת כזבי בת צור המדיינית על שום שהעזו להתקרב זה לזאת לעיני בני ישראל ובשל כך זוכה ל"ברית שלום" מאת הקב"ה. עתה מבקש הקב"ה להשלים את המלאכה. חטאם של זמרי בן-סלוא וכזבי בת צור היה חטא של יחידים אבל עדיין לא בא על עונשו העם המדייני על שום הפשע הנורא של הזניית בני ישראל. עתה הגיעה העת להיפרע מהם.

נקמת היחיד היא דבר פסול מעיקרו אבל לשלטון יש רשות לעיתים לעשות מעשים, שאסורים על אזרח מן השורה. מלחמת מדיין הייתה מלחמת מצווה. המדיינים לא איימו על עם ישראל בחרב אלא בנשק הקטלני ביותר: נשק הרוחניות.

עדיין קיימת שאלה: מדוע ציוותה הצורה את שני הציווים "צרור את המדיינים" ו"נקום נקמת בני ישראל" בשני מקומות שונים? התשובה: הנקמה צריכה לבוא ממקום טהור. בפרשת פנחס לאחר מעשהו של פנחס הדם היה עוד חם והנקמה הייתה מתפרשת כנקמת דם ולא כנקמה לשמה. לכן צריכה הייתה התורה להמתין עם הנקמה עד שיירגעו בני ישראל מן האסון הנורא של איבוד 24,000 חללים במגפה ורק לאחר זמן, כאשר הרוחות אמורות היו להצטנן, אז ציוותה התורה על הנקמה, שהיא דבר נצחי של ביעור שורש הרע ולא הבזק של רגע, שבו הנוקם עלול שלא לשלוט במעשיו. זה ההבדל בין נקמה לשמה לבין נקמה, שעלולה להחטיא את מטרתה ולגרום לנזקים בלתי הפיכים.

והיכן החסד בפרשה?

בהמשך הפרשה מתארת התורה את נקמת מדיין, שבה הרגו בני ישראל לא רק כל זכר באנשי מדיין אלא גם את חמשת מלכיהם ולבסוף גם את בלעם בן בעור. מדוע הרגו את בלעם? הרי בסופו של דבר בירך את ישראל! התשובה: אומנם הוא בירך בעל כרחו (ועל כגון זה נאמר: לא מדובשך ולא מעוקצך) אבל משראה, שלא יכול היה להילחם עם ישראל בפיו, הביא אותם למעשה של בעל פעור והתוצאות ידועות. ומה עם הנשים? על זה יצא קצפו של משה: "החייתם כל נקבה?! הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור...".. לבסוף נשארו רק הילדים. עם שלם הוכחד וכל הרכוש נלקח כשלל.

לאחר פירוט נרחב של כמויות השלל, שנלקחו מהמלחמה הגיע העת לערוך מפקד. מלחמה כידוע גובה קרבנות. למרות זאת השיקול צריך להיות ענייני. אם אין ברירה והעם נמצא בסכנה, מוטב לסכן את חיי החיילים במלחמה מאשר לסכן את כל העם. זה כואב וזה לא פשוט. אף אמא לא רוצה לראות את הבן שלה חלל. מהי תוצאת המפקד? רק לאחר סיכום המלחמה וספירת השלל הרב שנלקח מציינת התורה בפסוק אחד: "ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא... ויאמרו אל משה: עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש". הפלא ופלא! מלחמה כזאת טרם הייתה וספק רב, אם תהיה אי פעם: צבא קטן, שאיננו מאורגן דיו, אף אין לו מדינה משלו, הורג אומה שלמה ואיננו חס גם על מלכיה ואף על בלעם, שהיה גדול נביאי הגוים, לא חס ואפילו הנשים מוצאות את מותם בעוון ההחטאה של בני ישראל. איך היה אומר על זה קריין החדשות היום? כל כחותנו שבו לשלום לבסיסם.

הקב"ה מלווה אותנו בכל עת ברחמיו וברוב חסדיו. לא תמיד אנו חשים בכך. ישנם מצבים קשים, המעוררים שאלות, אולם בכל אלה תמיד ניתן למצוא את מעט האור בקצה ה"מנהרה". פסוק אחד בלבד מבטא את הנס הגדול, שכולו חסד. מדוע רק פסוק אחד? כי לא ניתן לתאר את חסדי ה' במילים. הנביא ירמיהו אומר זאת במגילת "איכה": "חסדי ה' כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו". רק צריך לפקוח את העיניים ולהסתכל. 

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר     הדפס את המאמר     שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי