שרה אהרנסון המכונה שרה גיבורת ניל"י
שרה אהרנסון אשר זכתה לכינוי "שרה גיבורת ניל"י [נצח ישראל לא ישקר]" נולדה ב-1890 במושבה זכרון יעקב למשפחת איכרים ,בני העלייה הראשונה. אחיה האגרונום, אהרון אהרונסון, הקים וניהל תחנת ניסיונות חקלאית בזכרון יעקב .למדה בבית-הספר במושבה, ובהמשך למדה בעצמה צרפתית וגרמנית.
שרה התחתנה עם סוחר יהודי אמיד ממוצא תורכי, שעימו חייתה זמן קצר בקושטא. בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפרדה מבעלה ושבה לביתה בזכרון יעקב כדי לעזור למשפחתה בזיכרון שנמצאה במצב קשה בארץ. המכתבים שקבלה ממכריה בארץ הגבירו את געגועיה וזרזו את החלטתה לשוב לארץ.
באותה עת ,הצבא העות'מאני הכביד ידו כלפי היישוב. במסעה בחזרה לארץ ישראל חזתה במעשי רצח העם שביצעו הטורקים נגד הארמנים, והחלה להזדהות עם אויביהם של העות'מאנים.
תנועת ניל"י קמה ב-1916 בעת שלטון הטורקים בארץ. ניל"י הייתה תנועת ריגול יהודית פרו-בריטית. בראש הארגון עמדו אהרון אהרונסון, אחותו שרה אהרונסון ואבשלום פיינברג. רבים מתושבי המושבה זכרון יעקב,התנגדו למעשה הריגול וחששו לגורל המושבה.
מטרת הארגון הייתה לסייע לבריטים בריגול נגד התורכים וכן ,לקדם את הקמתה של ריבונות יהודית עצמאית בארץ ישראל. ארגון ניל"י העביר ידיעות לבריטים באמצעות יוני דואר וכן בעזרת האוניה הבריטית "מנגהם" שפקדה בקביעות את נמל עתלית. מנהיגי הארגון קיוו כי פעילותם תשמש רקע לתביעה עתידית מהבריטים לתת זכויות לאומיות ליהודים בארץ ישראל.
באמצעות שרה וחבריה, קטן מספר הנפגעים בקרב הצבא הבריטי והוחש סיום המלחמה באזור כולו.
בד בבד הועברו ידיעות עדכניות לעולם החופשי על המצב החמור של היישוב היהודי, ואפשרו גם העברת כספים ותרופות ליישוב היהודי כדי שיוכל לשרוד ולהחזיק מעמד עד תום השלטון התורכי העותומאני.
שרה ערכה מידי פעם ,מסעות נרחבים בשטחי הממלכה התורכית העותומאנית, והביאה את המידע שאספה ישירות אל הבריטים. וכך זכתה בכינוי "שרה - גיבורת ניל"י"
בספטמבר 1917, בזמן שאהרון אהרונסון ניהל את פעילותו ממצרים, נתפסה יונת דואר של ניל"י על ידי התורכים, מה שהביא לידיעתם את דבר קיומה של רשת הריגול היהודית. באותה תקופה יצאו אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי דרך המדבר כדי לפגוש את הבריטים במצרים. הם נתקלו במארב של בדווים, פיינברג נהרג ולישנסקי ניצל והגיע למצרים אך נפל בידי השלטונות התורכים ואלה הוציאו ממנו בערמה את שמות חברי המחתרת.
באוקטובר 1917,נעצרו רוב חברי ניל"י על ידי התורכים בזכרון יעקב ושרה ביניהם. העצורים, ובכללם כמה מבני משפחתה של שרה, עברו עינויים קשים בידי העריץ התורכי - הד"ר חסן בק, במטרה לגלות את מקום הימצאו של יוסף לישנסקי. אחרי ארבעה ימים של עינויים בהם לא הסגירה דבר לחוקריה, הגיעה אל שרה השמועה כי היא עומדת להישלח לבית הדין הצבאי בדמשק. היא ירתה בעצמה באקדח קטן אך לא מתה מהירייה. היא הועברה לטיפולו של ד"ר הלל יפה בביתה בזכרון יעקב, וכדי להימנע ממסירת מידע ופרטים על פעולות ניל"י, בעודה בהכרה, ביקשה אהרונסון מהלל יפה שיזרז את מותה.
זהו מכתבה האחרון של שרה אהרנסון (מן ה-5 באוקטובר 1917) אל דוד שטרנברג, קרוב משפחתה. לאחר שכתבה אותו התאבדה (אם כי, ראוי להדגיש, זה איננו מכתב התאבדות. כשכתבה אותו עדיין לא הייתה בטוחה שתתאבד):
מתוך מכתבה האחרון:
"פשוט מסרו עלינו, אנחנו במצב רע מאוד, אני עוד יותר מכלם כי כל האשמה מוטלת עלי אני קיבלתי מכות רצח ואסרוני בחבלים. זכור אתה לספר את כל צרותינו לאלה שיבואו אחרינו. אני לא מאמינה שנחיה עוד אחרי שמסרו והגידו בודאי את כל האמת.
הלא סוף סוף בקרוב תהיינה ידיעות מי ומי נצח ואת אחי תתראה תספר להם את ענויינו, ומסור להם ששרה בקשה שמכל טיפת דם שלה ינקומו כיאות הן נקמה ביהודינו ובפרט בממשלה שאנו גרים. לא לרחם כמו שלא רחמו עלינו. האמן לי שאין לי כבר כח לסבול וטוב היה לי אתי להמית את עצמי מאשר עוד להענות על ידיהם המגועלים.
הם אומרים שישלחוני לדמשק שם בודאי יתלו אותי אני אסתדר שיהיה אתי איזה נשק קטן או סם. אני לא רוצה שהם יעלעלו בגופי..."
שרה אהרונסון נפטרה אחרי שלושה ימים בבוקר של ה9- באוקטובר 1917. היא נקברה בבית הקברות בזכרון יעקב בחלקה מגודרת, בצמוד לקבר אמה, מלכה. על מצבתה מופיע שמה הפרטי, שרה, ללא תאור נוסף.
שרה אהרנסון הונצחה בבית בו גרה והתאבדה, בזיכרון יעקב, שם ישנו מוזיאון המספר את תולדותיה ותולדות ניל"י.
השיר על שרה אהרונסון /מילים: יעקב שבתאי
זה היה סוף הסתיו בזיכרון יעקב
סוף הסתיו, שרתי,
עורך הצח, שרתי.
ושלוש יממות הם חקרו וחקרו
ושלוש יממות היא שותקת,
ושלוש יממות הם היכו והיכו
ותצעק כחיה מרודפת.
ושלוש יממות אין יוצא לשדות
ושומם הרחוב כמו קבר,
כי ברחו מקולה והגיפו דלתות
ויבואו הם חדר בחדר.
זה היה סוף הסתיו...
ושלוש יממות בזיכרון יעקב
שקולה מתפרץ מן הבית,
ומכה בתריסים וצועק ברחוב
ומרחף מעליה כעיט.
ושלוש יממות וביום הרביעי
והקול הצועק תם לגווע,
והיתה דומיה כי ביום הרביעי
היא ירתה בעצמה באקדוח...
זה היה סוף הסתיו...
מוילון אז תפרו תכריכים לגופה
ועטפו את גופה, את פניה,
בת עשרים ושבעה חורפים, ויפה,
והחורף כיסה את עיניה.
ברחוב הראשי בין בתי מושבה
היא נישאה לאיטה על כפיים,
והארץ היתה רחבה וקרובה
אך קרובים עוד יותר השמיים...
זה היה סוף הסתיו...
אז חפרו איכרים בידיים קרות
את קברה שאליו היא הולכת,
וכולם דומיה ושרועים במדרון
והיא, ביניהם היא מוטלת.
כששכבה בעפר התחוח
בארץ החושך לישון,
אז חדלו הקולות והרוח
וירד גשם ראשון.
אסתי-הילינג אנרגטי,מאסטר רייקי מדריכה ומטפלת,תקשור. מוסמכת לפרחי באך ומלחי שוסלר קוראת בקלפי טארוט,אושו,קבלה ועודesterrevka8@walla.co.il http://esterrevka84.cafe.themarker.com/> מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
