מצד אחד, התחושה היא שהוא רוצה שנחשוב שהוא כותב חופשי מה שבא לו, בכתיבה אמיתית שלא עושה חשבון ושמטיחה לנו את האמת בפרצוף, תוך שרבוב מילים של סלנג:
- "יאללה יאללה. עוד מעט, כל אמא שהתינוק שלה לא התקבל לפעוטון מסוים, תפנה לבג"ץ. מה זה פה?";
- "זו תהיה די פאדיחה לא לקבל את הפרס".
- "הלך עלי".
- "יעני בשביל להראות לצופים הישראלים"
מצד שני, בנשימה אחת מורגשת בבירור עריכה לשונית קפדנית שעוזרת לו לקלקל את הרושם הזה והופכת את הבלוג, שמתיימר להיות חצוף, רענן וקליל למייגע וארכאי. אני לא מתכוונת רק לפסיקים המיותרים ["יאללה יאללה. עוד מעט (פסיק) כל אמא שהתינוק שלה לא התקבל לפעוטון מסוים (פסיק) תפנה לבג"ץ"], אלא גם ל:
- "כמובן, שבברלין קראתי על כך באתר האינטרנט של הארץ";
- "כמובן, שכל אלה חלומות באספמיה":
נראה שהעורך לא שמע על כך שאין חובה לשים פסיק אחרי מילות הסגר. וגם אילו הייתה חובה כזו, הפסיק כאן עוצר את שטף הקריאה, ואם כבר מקפידים, לא כותבים "כמובן" + פסיק + "ש". יש לכתוב: "כמובן, כל אלה..."; או: "מובן שכל אלה..."
והאיני הזה:
- "ואיני רוצה להיכנס לזה עכשיו";
- "איני טוען שכל ההומואים בארץ הם קונפורמיסטים";
- "אבל איני מסכים";
- "שבסך הכל איני מבייש אותם, לא כן?"
יאללה יאללה. די עם ה"איני" הזה. זה כל כך מנותק וכל כך לא מתאים לבלוג כזה שמתיימר להיות משהו קצת שונה. מצד אחד ציפר רוצה להיות ייחודי, הן בכתיבה, הן בדעות, וכותב
"אני לא אומר בכך חס וחלילה שאני חושב שהוא לא סופר טוב (הסופר הפורטוגלי ז'וזה סאראמגו). להפך. אני בטוח שהוא סופר טוב, אבל אני אישית לא יכול לסבול את העובדה שלאנשים אין טעם אישי בקריאה ושהם נסחפים אחרי מה שכולם אומרים שהוא טוב"
מצד שני, כמו כולם ציפר לא יכול להימנע מ"אני אישית". יש תופעה כזאת במדינה, שבכל פעם שמישהו רוצה להדגיש את ההבדל בינו לבין אחרים ולהראות עד כמה הוא רגיש וייחודי, הוא חייב להשתמש ב"אני אישית", "מבחינה אישית", "מבחינתי האישית" וכיוצ"ב.
ובכלל, ה"אני אישית" הזה הוא סתירה למה שהוא מכנה "עובדה". עובדה אמורה להיות משהו אובייקטיבי. האם אנשים חסרי טעם אישי בקריאה הנסחפים אחרי מה שכולם אומרים שהוא טוב הם בגדר עובדה?
כמובן (פסיק + ש) רק מבחינתו האישית של ציפר.
___________________________________
1) במאמר שפרסמו רות אלמגור-רמון וקרן דובנוב ("במה שוללין ובמה אין שוללין" - על שלילת הנשוא הבינוני הקודם לנושא", אקדם 39, תמוז תשס"ט) הן מתירות בהקשרים מסוימים את השלילה ב"לא" גם כשלילה לבינוני.
2) ייתכן שתמצאו את "איני" בכמה ממאמריי. זה היה בתקופה שבה היה לי צורך להוכיח שאני מתמצאת בכללים. מאז נגמלתי, ואיני משתמשת בזה. לעמוד
עריכה ספרותית
סוגיות נוספות בעריכה לשונית
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
