מדוע נכון להגביר עכשיו את הבקורת על מערכת בתי המשפט 

מערכת משפט חזקה היא תנאי הכרחי לקיומה של מדינה. מערכת משפט בלתי מרוסנת היא סכנה לקיומה של מדינה. היכן שיווי המשקל הראוי?

מאמר זה נכתב מנקודת מבט של מי שחווה את מלחמת יום כפור, ומנסה להפיק לקחים ממנה.

 

בתקופה האחרונה נערכת מתקפה הולכת וגוברת על מערכת בתי המשפט

( וגם על הפרקליטות ). במצב זה נשאלות השאלות האם תהליך כזה הוא מוצדק? האם הוא מועיל? כדי לקבל פרספקטיבה למענה על שאלות אלה נחזור לתקופת מלחמת יום כפור. עד למלחמה זאת היה צהל פרה מקודשת שאסור לבקר אותה. במשך שנים קודם למלחמה חלו בצהל תהליכים לא טובים שלא היו סודיים, והובילו לחולשתו ( שמצאה את ביטויה במלחמה ), אבל בשעתו הצבור לא נתן לגיטימציה לשום בקורת על צהל – הרי בזכות צהל המדינה בכלל קימת. לאחר המלחמה התפתחה בציבור התודעה שאסור שצהל יהיה חסין מבקורת ציבורית, וזאת כדי שהמדינה תוכל לשרוד. מדוגמא זאת ניתן ללמוד שבקורת ציבורית על מערכת אירגונית ציבורית אינה סותרת את העובדה שהגוף המבוקר הוא חיוני למדינה. יתר על כן בקורת כזאת היא חיונית למדינה.

בקורת ציבורית מתיחסת למעשים ותהליכים בלתי רצויים למדינה. לעתים קרובות התהליכים האלה הם רב שנתיים, והציבור אינו מצפה שכל הבעיות יפתרו בן רגע, אבל הוא מצפה שבעקבות הבקורת יחולו בגוף המבוקר שינויים, שיביאו לתיקון המצב.

 

האמור לעיל מתיחס רק לענין החיוניות של קיום הגוף המבוקר למדינה, אבל בנוסף יש לציבור גם ציפיות ערכיות מגופים ציבוריים: שהגוף המבוקר יקשיב לביקורת, יציג לציבור תכנית לשיפור המצב, יתנהל בשקיפות, בהגינות ובצורה ציבורית נאותה. למשל סביר להניח שעל פי סטנדרד ההתנהגות הנהוג היום, משה דיין לא היה יכול כיום לחפור חפירות ארכיאולוגיות בעצמו ולקחת לעצמו מימצאים, ולא משנה כמה תרומתו לבטחון המדינה.

 

כעת למערכת המשפט:

במערכת המשפט יש כשלים התנהלותיים של עשרות שנים והם נשארו בלתי מטופלים בגלל העדר בקורת ציבורית. בשנים האחרונות בגץ גם איבד את הצפון והחל עוסק בנושאים שאינם בסמכותו, וזאת מכיוון שאין עליו שום מגבלות ושום פקוח ציבורי. דוגמא טובה לכך היא העתירה למיגון בתי הספר בשדרות. מערכת הבטחון הציגה קונספט מיגון אחד ובית המשפט קבע שיש למגן את בתי הספר לפי קונספט אחר. אין זה מתפקידו של בית משפט לנהל ענינים ( וגם אין אין לו כלים לעשות זאת ). זה תפקידה של הרשות המבצעת. גם היא צריכה לעמוד למשפט הציבור ולקבל ביקורת לא רק ממבקר המדינה אלא גם מהציבור – וזאת כדי להשתפר. בית המשפט אינו מוסמך ואינו ערוך לטפל בהחלטות מימשליות ( כגון עדיפויות להוצאת כספים ), ובהתערבותו בהחלטות ממשלה בצורה גוברת אנו מתקרבים למצב שבו הוא מפריע בצורה ממשית לממשלה לנהל את עניני המדינה. גם ממשלה היא מוסד חיוני למדינה שבלעדיו אינה יכולה לשרוד, ויש לאפשר לה לשלוט. במדינה מתוקנת נהוגה הפרדת רשויות, ובית המשפט אינו רשאי לקחת לעצמו סמכויות שלא ניתנו לו

( ראה למשל: בעקבות פרשת ההורים מעמנואל:          בגץ ירד מהפסים – בעל הבית השתגע   http://www.articles.co.il/article/71984 ).

 

בנוסף לענינים קיומיים יש גם נושאים ערכיים שהציבור מצפה שיטופלו ומערכת המשפט אינה עונה לציפיות הציבור. נושאים אלה נוגעים בטוהר המידות. נציין כאן שתי דוגמאות:

1. מינויים בשכר מטעם בית המשפט ( אפוטרופסים, כונסי נכסים, עדים מומחים וכו' ) אינם נעשים על פי קריטריונים כתובים וכל שופט מקבל החלטות לפי הבנתו ( ואפילו שלוש שנים אחרי התפוצצות פרשת השופטת לשעבר הורנצ'יק על רקע ענין זה עדיין אין קריטריונים )

2. שופטים מקבלים להתמחות אצלם מתמחים בני שופטים במספר שחורג מעל ומעבר מהפרופורציות של אוכלוסיה זאת בציבור. התנהלות כזאת היא שוות ערך למתן טובת הנאה כספית אישית על חשבון הציבור ללא קריטריונים וגובלת בשחיתות, והיא נמשכת עשרות שנים.

 

הבעיה העיקרית במערכת המשפט היא שלא קימת עליה ביקורת ציבורית ממוסדת ולכן אינה משתפרת. כל עוד מערכת המשפט אינה מקבלת את הכלל שהיא צריכה להיות חשופה לבקורת ציבורית, וקשובה לבקורת, יש להגביר את הלחץ עליה. מצב זה מתבטא בירידת אימון הולכת וגוברת במערכת. נציב קבילות השופטים בדוח השנתי שלו לשנת 2009 הרגיש בצורך הזה והציע הצעות להרחיב את תחום סמכותו לפעול, וזאת כדי לשפר את המערכת.

 

אנשים שמזהירים כי שלטון החוק יפגע בגלל בקורת ( צודקת ) על מערכות שלטון החוק טועים ומטעים. בסקר דעת קהל שנערך בשנת 2008 ע"י חברת גיאוקרטוגרפיה נמצא שרוב מכריע של הציבור סבור כי כל הגופים האמונים על שמירת החוק גם פוגעים בעצמם בשלטון החוק ומכאן הירידה באימון הציבור כלפי המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי, מערכת בתי המשפט, ושר המשפטים. אי אפשר לתת אימון ציבורי במערכת שאינה משתפרת.

 

מבקר המדינה הדיר את רגליו ממערכת בתי המשפט ורק לאחרונה נכנס לבדוק מה קורה בפרקליטות ( אבל עדיין אינו מבקר את היועץ המשפטי לממשלה ).

יש לדאוג לבקורת צבורית ממוסדת גם על היועץ המשפטי לממשלה וגם על נשיא בית המשפט העליון, ואז לא יהיה צורך בהתבטאויות ציבוריות חריפות נגד האישים והמוסדות שצוינו כאן. הצעה מסודרת לכך הועלתה לא מכבר

 ( מועצה צבורית מלווה לנגיד בנק ישראל,ליועץ המשפטי לממשלה ולנשיא בית המשפט העליון   http://www.articles.co.il/article/63380 ).

 

נשיאי בית המשפט העליון שקדמו לאהרון ברק נהגו במדיניות של ריסון של התערבות בגץ בעניני מימשל, ובגלל זה לא הורגש צורך דחוף בהגדרה ממוסדת של סמכויותיו של בגץ. מאז הרחיב ברק את סמכויות בגץ ( בצורה חד צדדית ובלא כל דיון ציבורי ) נוצרו קונפליקטים בין בגץ לבין הממשלה לגבי סמכויות, ולכן שר המשפטים הקודם הפרופ' דניאל פרידמן ניסה לנסח חוק המגדיר את גבולות הסמכות של בגץ. מדינה, שאין שום מגבלה על סמכות בתי המשפט שלה, איננה מדינה דמוקרטית, אלא מדינה בתחפושת דמוקרטית, כאשר בית המשפט הוא שווה ערך למלך שמלך במדינה שלפני מאות שנים, אין עליו כל מגבלה וכולם חיבים לציית למה שהוא אומר.

 

בקורת ציבורית על מערכת המשפט, ככל שתהיה קשה, תגרום למערכת להשתפר וגם לקבל אימון רב יותר מהציבור.

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר     הדפס את המאמר     שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי