החסד בתורה - פרשת פנחס 

קנאות אמיתית

 

פרשת פנחס היא המשך ישיר לפרשה הקודמת. למרות זאת התורה הפרידה בינה לבין פרשת פנחס כדי ללמד אותנו שיעור בקנאות אמיתית לשמה.

הפרשה הקודמת הסתיימה לכאורה באופן תמוה בפסוק: "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף". ניסינו למצוא את הצד החיובי בפסוק זה אך רק בדוחק נאלצנו לראות את הרע במיעוטו, שהוא לכאורה "הצד הטוב".

הפרשה פותחת בהכרזה: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל... לכן הנני נותן לו את בריתי שלום..." וכו'. לכאורה פנחס, שהוא מזרע אהרן הכהן, שעליו נאמר: "אוהב שלום ורודף שלום", פועל כבית דין שדה וללא משפט הורג את הישראלי עם המדיינית. האם זהו ה"שלום"?!

מעשה זה של זמרי בן סלוא גרם נזק אדיר לעם ישראל ואלמלא קנאותו של פנחס, מי יודע, מה היה גורלם של בני ישראל באותה עת. במעשהו הצליח לעצור מגפה נוראה, שבה מתו 24,000 איש (!). אי אפשר להבין זאת מתוך ההיגיון הפשוט.

ע"פ ההלכה כהן שהרג את הנפש פסול לעבודה בבית המקדש ואף אינו יכול לישא את כפיו. קללה רובצת עליו משום שנאמר: "ידיכם דמים מלאו". אם בשוגג אמרו, במזיד קל וחומר. דווקא על פנחס צריך היה הכתוב להדגיש: "הנני נותן לו את בריתי שלום". הקנאות של פנחס הייתה קנאות אמיתית; קנאות לשמה. פנחס לא חשב רעה על כלל ישראל אלא הבין היטב, שיש כאן שבר עמוק ולפעמים כדי להציל את הגוף מהתפשטות הנגע, יש "לחתוך בבשר החי" ולפגוע באיבר הממאיר. כך היה מעשהו בהריגת זמרי בן סלוא וכזבי בת צור. פנחס לא חשב באותו רגע על עתידו אלא על עתיד בני ישראל. תמורת זאת זכה פנחס לא רק להכרה "דה-פקטו" במעשהו אלא גם בהכרה "דה-יורו".

הקב"ה צריך היה לחזק את פנחס מטעם נוסף: כאשר אדם מבצע מעשה כה אכזרי של הריגת נפש מישראל, עלול להידבק בו משהו ממידת האכזריות. המעשה אולי בוצע כדין אבל ההשפעה שלו עלולה להיות שלא כדין. לפנחס לא הייתה ברירה אלא לעשות את מה שעשה כדי להציל את בני ישראל מגזירה קשה הרבה יותר. משום כך צריך היה הקב"ה להעניק לו "ברית שלום" ולהמשיך את כהונתו עד עולם.,

במעשהו זה חידש פנחס הלכה: "הבועל ארמית, קנאין פוגעין בו". לכאורה היה לנו ללמוד ממעשה זה קנאות אמיתית, מה היא, אך אף על פי כן הורונו חז"ל: "הלכה ואין מורין כן". פנחס היה יחיד בכל הדורות. רק הוא זכה בהכרה על מעשה זה. לאורך הדורות רבים ניסו ללכת בדרכו של פנחס באופן זה או אחר. הבולט ביניהם הוא אליהו הנביא. מה עלתה לו? אליהו הנביא קינא לעם ישראל, שהלכו אחרי הבעלים ועבדו עבודה זרה, וסירב לבכיר בעם ישראל באופן זה. התוצאה: הקב"ה הדיח אותו מנבואתו והעביר אותה לאלישע תחתיו. מדוע? כי אלה הנביא לא קם "מתוך העדה". הוא לא דאג לטובתם של בני ישראל אלא לטובתו של הקב"ה. ההבדל בינו לבין פנחס היה, שפנחס לא קטרג על עם ישראל אלא עשה את שעשה דווקא מתוך ראיית הטובה של העם. אליהו הנביא לעומתו לא היה מוכן לקבל את העם במתכונתו הקיימת והתריס כלפיו בפני הקב"ה. כיוון שעם ישראל הם בניו של הקב"ה לא היה מוכן הקב"ה לקבל את דברי הזעם של אליהו ולכן הדיח אותו מכהונתו.אומנם אליהו אמר את האמת. מצבו של עם ישראל היה קשה מאוד באותה עת. אף על פי כן היה לו ללמד זכות עליו. על אף שהקנאה הייתה מוצדקת לכאורה לא זכה אליהו ל"ברית שלום" אלא לעתיד לבוא לעומת פנחס, שזכה לברית זאת מיד לאחר המעשה ולכל הדורות.

מסר חשוב עולה מההשוואה בין שני הקנאים. בכל דור ודור לא חסרים קנאים. כולם מתכוונים לשם שמים. רק ההשוואה בין פנחס לבין אליהו מלמדת אותנו קנאה אמיתית מה היא. למרות המצב הקשה של עם ישראל גם בימי פנחס הבין פנחס, שהחוטא המרכזי הוא זמרי בן סלוא והוא היסוד והשורש למצב הרוחני הירוד של העם. במעשה זה הוכיח פנחס, שהוא לא היה נגד העם, אלא דווקא בעד. הוא דאג לשלמות העם ולהשראת השכינה בקרבו. לצורך כך לא יכול היה להימנע מלעקור את שורש הרע. אי אפשר לשלול ציבור שלם, גם אם איננו עובד את ה' כפי שצריך. פנחס לא ראה בתפקידו אינטרס אישי להוכיח את גדלותו מעל העם ולבדוק, מי עובד את ה' טוב יותר ומי פחות. תפקידו של פנחס היה לקרב, כי כך נאמר על אהרן הכהן: "הווי מתלמידיו של אהרן – אוהב שלום ורודף שלום; אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". פנחס מתגלה כקנא אבל רק לצורך החיבור ולא לצורך הניתוק. גם אם לא כולם חושבים כמותו, עדיין אין זו סיבה להרחיק אותם אלא דווקא לקרב. זאת אהבה אמיתית. פנחס ידע, שרק באהבת עם ישראל יוכל לממש את קנאותו. כאשר עם ישראל מאוחד, ניתן להפיק ממנו הרבה יותר. זהו החסד האמיתי – לראות בכל אחד את הצד הטוב והחיובי בלבד ומתוך זה להשיג גם המטרה המקודשת של החיבור להקב"ה.

 

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר     הדפס את המאמר     שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי