הורים מיותרים 

בס"ד

הם למדו, עבדו, הקימו בית, ילדו, גידלו ילדים, חיתנו, בישלו, ניקו וטיפחו. אבל עבר זמנם. הם מיותרים.

בית אבות סיעודי זה מקום שלא רבים מסוגלים להגיע ולהתייחס ברצינות למבוגרים ששוהים שם.

וזה לא שהם נולדו ככה. אלו אבות ואמהות רגילים לילדים נפלאים ומוצלחים כמו כל אחד מאתנו.

אלו אבות ואמהות שחיבקו, ליטפו, הוכיחו, עשו דברים בחיים. הגשימו חלומות ולפעמים לא...אבל הם הזדקנו ונחלשו.

עכשיו הם חסרי אונים. במחלקה הם יושבים על כסא גלגלים. ה"בריאים" יותר יושבים בכיסא רגיל, אבל עם משענת. הם קמים לאט לאט, נשענים על הליכון. אף אחד כמעט לא מדבר איתם.

רק מי שמגיע יום יום, אומר בוקר טוב בקול. מחייך, מכין תה לזקנה מימין. מביא מפית נייר לקשישה משמאל, משוחח עם הקשישה היפה עם ההליכון, זאת שתמיד שמור אצלה חיוך ומבט טוב, בלי קשר להרגשתה הפנימית. מי שמבקר את אביו החלוש, את אימו הקשישה החולה, חש את סוף החיים של האנשים האלה.

האנשים שכל יום עבורם הוא נס. כאלה שחייהם נמשכים בכוח תרופות וטיפולים משתנים מידי פעם כדי לזכות אותם בעוד יום של בוקר טוב, בעוד יום של שמש חמימה וזוהרת, בעוד יום של גשמי עוז סוערים מול צלחת מרק חם, מול כוס תה, וגם בעוד יום של כאבים קשים, של בדידות, של שתיקות, של אולי גערות ממטפלת עצבנית ועייפה.

רובם שקטים וצייתנים. הם רק רוצים לקבל אוכל בזמן וכדורים.

הם גם רוצים שלווה. יחס טוב וחיבה מגוננת. שיחה זה מותרות. רובם אפילו לא מעוניינים.

אבל יש מיעוט שכן. אבל אין מי שיספק. הכל ממהרים. רוצים להספיק דברים. חצאי מילים, חצאי משפט. והם מלקטים מילים וחיוכים כדי לאסוף כוח לרצות להמשיך את היום הלא קל שלהם. יום של ניזקקות לעזרת האחר, יום של כאבים וחוסר אונים.

הם אנשים של ממש. רק מבוגרים מאוד. רק חולים. רק רוצים מבט טוב, הם רוצים מילה או חיוך. או סתם: "בוקרטוב" או "מה נשמע" . לנו זה קל.

להם זה מקל.

הורים זקנים שתששו. הורים שגידלו ילדים לתפארת העסוקים בעבודות מעניינות או מכניסות. ועכשיו הם מאוד עסוקים בהם... וההורים מחכים ומחכים. אותם הורים שעמלו, כיוונו וחינכו.

אולי עכשיו הם עושים חשבון נפש לעצמם. מסיקים מסקנות. אבל אין מי שילמד. אי מי שישאל.

אז הם ממשיכים להזדקן. כמה שכבר נשאר...