אופנה בלתי צפויה התפרצה באופן מפתיע ובעוצמה אל השיח התקשורתי בשבוע שעבר כאשר התבררה הפסיקה של בית המשפט העליון בנוגע לאפליית הבנות המזרחיות בבית הספר "בית יעקב" בעמנואל. עד לאותה נקודת זמן של פסיקת בג"צ (הפרשנים, דרך אגב, הרבו לכנות את הפסיקה וההפגנה שהתארגנה בעקבותיה "רגע מכונן") הדיווח התקשורתי על חרדים בעיתונות הכללית היה הומוגני וסטריאוטיפי והוא זה שיצר במידה רבה שיח אנטי חרדי בשני העשורים האחרונים.
לשיח האנטי חרדי היו גם דיווידנדים פוליטיים כי הוא שימש פלטפורמה נוחה להצמחת מפלגות הבזק (Splash Parties) חילוניות שבחלקן הצליחו יותר ובחלקן פחות, כאשר אלה שהצליחו עשו זאת בגדול. ביניהן ניתן למצוא את צומת, הדרך השלישית, מפלגת המרכז, שינוי וקדימה ואולי את מפלגתו של יאיר לפיד, לכשתקום. אך כאמור ביוני 2010 קול חדש שיבש לו פתאום את הטייס האוטומטי התקשורתי בכל הקשור לחרדים.
מאת ד"ר אורית גלילי צוקר
קצת צניעות
הראשון היה ירון לונדון שהקשה בתוכנית לונדון וקירשנבאום על מישאל חשין (לחצו לצפיה) תוך שהוא מתעקש בשאלותיו להגן על זכותם של חסידי סלונים לחיות את חייהם כפי הבנתם. גם אם לונדון לא השתמש במפורש במושגים פוליטיקת הזהות ורב תרבותיות, הרי היה ברור כי זה העוגן התפישתי שבו הוא נתלה כדי לאתגר את השופט בדימוס שתמיד נשמע בטוח ונחרץ.
בין אלה שגילו אחריו גישה אמפתית כלפי החרדים היו גדעון לוי הממונה הבלתי נלאה על תיק זכויות האדם בעיתונות הישראלית, נחום ברנע, אמנון אברמוביץ' ואילה חסון – שבדרך פחות אלגנטית פשוט שאלה ביומן של הערוץ הראשון מה לא בסדר בכך שהורים מסוימים מחסידות מסוימת בעלי הרגלים ומסורת מסוימים אינם רוצים שבנותיהם ילמדו עם ילדות שאמהותיהן מתנהגות בדרך שנראית להם זולה. ברקע, להמחשה, הופיעה תמונתה של אם כזו, לא מספיק צנועה.
משחק סכום אפס
אז מצד אחד ניתן לשמוח ולומר כי העיתונות הישראלית התבגרה ולא התנהלה באופן עדרי כהרגלה. במקום הומוגניות היא הציגה גישה ביקורתית. אך מצד שני, ההיתלות בקולב הרב תרבותיות ופוליטיקת הזהות, שהן התפתחויות מבורכות בעיני ומפורטות בהרחבה בשני הספרים שפרסמתי, קיבלה אצלנו טוויסט מאד מוזר. אחד העקרונות הכי חשובים בפוליטיקת הזהות הרב-תרבותית היא ההבנה שכל קבוצה שנאבקת להגדרה עצמית של תרבותה ולהכרה במאפייניה התרבותיים הייחודיים – עושה זאת לא כדי לשחק משחק סכום אפס, אלא כדי שהחברה כולה תרוויח מן המאבק ותשדרג את מצב זכויות האדם בה.
הקבוצות אמנם נאבקות כל אחת את המאבק הייחודי לה אבל המטרה המשותפת לכולן היא יצירת חברה צודקת יותר, שבה זכויות האדם מגיעות לביטוי ולמימוש מקסימלי. זה היה אופיים של המאבקים שניהלו נשים, שחורים, הומוסקסואלים ולסביות, מהגרים ומיעוטים אחרים מאז שלהי שנות השישים של המאה הקודמת.
מעבר לחומה בעמנואל
אז לפני שהאהדה לחסידות סלונים – שמקום מושבה אגב בשטחים, נשפכת מכיוונם של לונדון, לוי ושות', או מכיוונם של אלה שלא הפסיקו לפרכס את ההפגנה שהתארגנה לאחר פסיקת בג"צ כביטוי צרוף להתנהגות דמוקרטית אזרחית, כדאי אולי שנעצור ונחשוב יותר לעומק. האם ניתן למצוא נציג אחד בקרב המאה האלף שהגיעו להפגנה, או בקרב הרבנים שהורו עליה, שהיה או שיהיה מוכן לתמוך, או רק להזדהות עם מאבקה של מי מהקבוצות שהזכרתי: הפלשתינאים בשטחים, הפלשתינאים הישראלים, הנשים, השחורים, ההומוסקסואלים והלסביות, וסקטורים אחרים שמופלים על בסיס של חופש ושיוויון, או על בסיס של הכרה באחר ובשונה?
או אולי צריך לומר את האמת שדינה של כל אחת מהקבוצות האלה אצל החרדים הוא עוד הרבה יותר גרוע ממי שנמצא כיום מעבר לחומה בעמנואל.
המאמר פורסם לראשונה בבלוג של דר' אורית גלילי צוקר
ד"ר אורית גלילי - צוקר, מרצה, מתמחה בקשר בין פוליטיקה ומדיה
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
