ספר חדש: "2048" מאת העתידן פרופסור דוד פסיג / נמרוד נוי
25/6/2010
מדהים. מרתק. ספקולטיבי. מעורר פחדים קמאיים מרבצם. מאתגר חשיבתית ואינטלקטואלית. ובעיקר, מחדד שאלות גדולות ונוקבות באשר לעתידנו כאן. זו החוויה היוצאת דופן אליה נחשפתי בקוראי את ספרו החדש של העתידן פרופסור דוד פסיג "2048". הספר מאוד מומלץ לסקרנים שבינינו ולעוסקים ומתעניינים בחשיבה אסטרטגית. לב חזק וכליות איתנות הם תנאי הכרחי כדי לצלוח את ים האש הזה. זהו ספר חובה אשר עליו לשכון בארון הספרים של מנהיגנו הפוליטיקאים וכלל הדרג המקצועי הבכיר בגופי השלטון למיניהם.
ב- 2008 יצא לאור ספרו הקודם של דוד פסיג "צופן העתיד: מבחן העתיד של ישראל". מטרת הספר, כדברי המחבר, היתה להציג את הדיסיפלינות של חקר העתיד לקורא הישראלי, לתאר את הרציונאל הפילוסופי של התחום, וכן להדגים בעזרת שיטות מחקר שונות כיצד אפשר לזהות מגמות עתידיות גלובליות, וכיצד ישתקפו אלה בחברה הישראלית. הספר זכה לתגובות נלהבות של קוראים רבים שאף חלקם פנו למחבר שיקדיש ספר מיוחד אשר יתמקד בעתידה הגיאופוליטי של מדינת ישראל.
בספרו החדש קורא המחבר תיגר על החשיבה קצרת הטווח שכולנו התרגלנו בה, שעלולה להובילנו למעשים שידרדרו אותנו אל עברי פי פחת. לדברי המחבר גם חשיבה ארוכת טווח חשופה לכשלונות, אך אין זה פוטר אותנו מלשאוף להבין את התהליכים שאנו משתתפים בהם, ולבחון את כיוון התפתחותם ארוך הטווח, בתקווה שהבנה ובחינה אלה ימנעו מאיתנו ליפול למהמורות בלתי רצויות, או בתקווה לזהות הזדמנויות בלתי חוזרות. שוב ושוב חוזר המחבר ומדגיש כי אינו בא לספר לנו כיצד יראה העתיד, ועיקר יעדו של הספר הוא להמחיש כיצד בעזרת חשיבה מוטת עתיד שהיא ארוכת טווח אפשר להתנהל בבטחה גדולה יותר בדרך החתחתים ההיסטורית שלנו.
הספר פותח בתיאורן של שתי מגמות-על שברקע חיינו: מגמות דמוגרפיות ומגמות טכנולוגיות. אך עיקרו של הספר מוקדש לתיאור הכוחות הגיאוגרפיים כחידת הכוח המניע את האדם בהיסטוריה. התיאוריות העוסקות בשאלה זו מדגישות את ההשפעה הגדולה שיש לקווים הגיאוגרפיים המעצבים את גבולותיהן של מדינות, ולקווי המתאר הטופוגרפיים שבתוך גבולותיהם, כמו גם מיקומן הגיאופוליטי, על עתידן. "לא כלכלתה של המדינה, לא ערכיה, לא המרקם האתני של תושביה ולא הדת המאפיינת אותה הם המשאירים חותם על עתידה", פוסק המחבר ומדבר על ריאליזם מחודש הקובע שהגיאוגרפיה של עמים היא כה דטרמניסטית שאיננו יכולים לה, וככך עלינו להכיר בכוחות שיש לטריטוריה עלינו, על התרבות, על המסורת ועל ההיסטוריה של כל אחד מאיתנו. אולי כך נוכל להתנהל בזהירות רבה יותר ולהציל את עצמנו מגורלנו.
לדידו של המחבר הריאליזם המחודש הזה יחזיר את הגיאוגרפיה במאה ה- 21 לבקש את נקמתה על שקברו אותה זה לא מכבר, ותרדוף את אלה המאמינים שהגלובליזציה ביטלה את חשיבותם של תואיי הקרקע ושל הגבול המלאכותי שסימן האדם על פני האדמה. בשנים האחרונות פותחה עד מאוד הגישה הגיאוגרפית והבולט ביותר בין חוקריה הוא ד"ר ג'ורג' פרידמן. על בסיס ספריו בחר דוד פסיג לבחון בהרחבה את עתידה של מדינת ישראל על רקע התהליכים הגיאופוליטיים ארוכי הטווח שישפיעו עליה.
הבסיס לתפיסה הגיאוגרפית וליבת המניע של סכסוכים ומלחמות היא האמון בבני המשפחה בלבד. כל הקרובים אל האדם קרבת דם, בין ישירות ובין בעקיפין, הם הסביבה הטבעית שלו לאמון ולחלוקת עבודה. קל יותר לאהוב את השייך לנו ולבטוח בו או את זה שאליו אנו שייכים מלידה. נטיה זו עומדת במרכז המניעים של התנהגות האדם ובעזרתה אפשר לחזות את התנהגותו בעתיד. ואת הראציונאל הזה מסכם המחבר בהדגישו שהלאומנות, המסמלת את האהבה לדברים שלתוכם האדם נולד, נשארת גם במאה ה- 21 המניע העיקרי של ההתארגנות האנושית. הפחד הוא האלמנט החשוב ביותר בלאומנות והוא קשור לחרדות הקמאיות שהמרחב והמקום מטילים על כל אחד מאיתנו. "במקום שבו האדם יהיה תמיד תרחף מעליו תחושת הפחד מהאחר - מהמדינה האחרת, מהעם האחר ומהקבוצה האחרת. מקור הפחד הוא חוסר הידע על כוונות הצד שכנגד".
הזרם אליו שייך הדיון הגיאוגרפי עוסק בחקר 'מגמות אפשריות' ובשום פנים ואופן אין הוא מסוגל לעזור לנו בניסוח 'עתידים סבירים'. ככך, מדגיש המחבר, שאומנם תוכלת האפשרויות של התסריטים הנגזרים מהגישה הגיאוגרפית איננה עולה על 50% אך התייחסות אליה עדיפה מכלום.
הפרק השלישי של הספר והפרק הרביעי שלו עוסקים בסקירות המוקדשות לסכסוכי המעצמות במאה ה- 21 והגיאופוליטיקה של המזרח התיכון במאה זו. הפרק החמישי והאחרון של הספר מוקדש לתיאור הגיאופוליטיקה הישראלית במאה ה- 21. עיקר המאמץ בפרקים אלו מוקדש לתיאורם של תסריטים פרי דמיונו הפורה של המחבר, המבוססים כולם על הגישה הגיאוגרפית. אלו פרקים חשובים עד מאוד אך מתישים וקשים לקבלה ולעיכול. המחבר בעצמו מציין בסוף הספר, כי הוא עצמו נחרד ונתקף בתחושות קשות של דכדוך וחוסר אונים לנוכח הממצאים הנגזרים מתאורם של תרחישים אלה. "ההרגשה שכולנו מרותקים לקרקע שעליה אנו חיים אינה מתיישבת עם התודעה המודרנית של מרחקים שהתקצרו וגבולות שנפתחו. איש לא היה רוצה שגורלו, גורל משפחתו וגורל תרבותו ייחטפו כך על ידי הטופוגרפיה ויוסגרו כך על ידי הגיאוגרפיה".
בתיאור המתייחס ישירות לישראל הושם דגש על היות שטחה מקום מעבר מרכזי בין מזרח למערב ובין דרום לצפון, ואזור שליטה והתכנסות חיוני ביותר למעצמות האזוריות ולמעצמות-העל לאורך כל ההיסטוריה האנושית. את עיקר האיום על ישראל מזהה פרופסור פסיג מול המעצמות. הוא מספר לנו על תפקידה החדש והעולה של טורקיה כמעצמה אזורית, שבתחילתו נהנית מתמיכה ישירה של ארה"ב כמהלך נוגד רוסיה ונוגד איראן, ובהמשכו מסתיים בבלימתה המתעצמת על ידה. ארה"ב תישאר מעצמת-על עולמית משך כל המאה לדעתו. אך, עיקר מעייניה יופנו אל עבר רוסיה ואל עבר אירן. כל עוד מדובר בארצות הערביות הסובבות אותה אין לישראל בעיה והיא תוכל להתמודד עמן וזאת בתנאי שהיא תהיה מאוחדת ותתנהל באופן איכותי וראוי. איום קיומי של ממש על ישראל יתרחש רק כאשר מעצמה עוינת לה תימצא בתנועה לעבר הלבנט, כחלק ממהלך איפריאליסטי רחב יותר שלה.
למעשה ישראל ב-2010 היא בת חסות של ארה"ב, אך זו איננה מגבילה אותה באופן ניכר. גם בעתיד יהיה על ישראל לצעוד באופן מפוקח וזהיר עם הפטרון האזורי התורן שההיסטוריה תזמן לו וכנראה שתהיה זו תורקיה לפרק זמן. בתקופה זו, לקראת אמצע המאה ה- 21, תביא תורכיה את כל הצדדים לסכסוך הישראלי ערבי למשא ומתן ולהסדרים בעלי ערבויות בינלאומיות נרחבות ותשקוט הארץ ארבעים שנה. ה'מודל הדוידי' של ישראל כמדינה עצמאית ומבודדת לא יכול לשרור באזורנו ויהיה עלינו תמיד להתישר עם אינטרסים של כוח אימפריאלי עולה. זו אולי הקביעה החזקה והדטרמניסטית ביותר לגבי ישראל וככך גם מדכדכת וקשה לעיכול.
קשה עד מאוד להיות בעמדת ביקורת כלפי הספר למי שלא מצוי ברזי הדיספלינה הגיאוגרפית ובחומרים הנלווים לה. אך, פטור מלא כלום אי אפשר. התקשיתי מאוד לעכל את ההסתמכות הבלעדית על מן דגם-על שכזה כמו הגיאוגרפיה. מאוד מפתה את כולנו למצוא הסברים חובקי עולם על מציאות חיינו ועתידנו ולהכפיף תחתם את כוליותנו. מן 'תיכנון מטאפיסי קוסמי' שכזה. מן דפוס-על מתכלל שכזה. גם מעט ההתייחסויות של המחבר לגישות אחרות מכביד ומעורר שאלות ותמיהות. מצד אחד אנו חיים בעולם שקצב השינויים בו עצום ורב והנה בכל הקשור והכרוך ביסודות הקמאיים האוחזים בנו ובמאוויים שבטיים וארציים העוטפים אותנו מכל עבר לא יחול כל מפנה, ומה שהיה בעבר הוא שיהיה בעתיד. תיאורי הערכות המעצמות השונות והקונפליקטים ביניהן גם במאה ה-21, בדיוק כפי שהתרחש בעולם, ובמיוחד באזורנו בתקופות הקדומות וגם המאוחרות יותר של ההיסטוריה האנושית, פשוט מזעזים ומעוררי יאוש וחוסר תקוה. בהחלט ניתן היה לנהל דיון הרבה יותר מעמיק באשר למשקלן בתקופתנו של פרדיגמות אחרות מזו הגיאוגרפית בלבד.
להסתפק בהערה קצרה, כי הגלובליזציה רק מגבירה את תקפותה של הגישה הגיאוגרפית, מבלי להכנס לעומק כל מרכיבי התקופה המודרנית, לי על כל פנים מייצר בעיה גדולה. נדמה לי שאנו חיים בתקופה שבה במקביל להמשכיותם של דפוסי התנהלות מן העבר של לאומים ומדינות, מתפתחת לה תודעה עולמית הולכת וגוברת של הדדיות בינלאומית רחבה יותר ושל אחריות לנעשה על פני כדור הארץ הקטן שלנו. האקולוגיה, משאבי השוק והסביבה המוגבלים, הנשק להשמדה המונית, הטכנולוגיה, התקשורת ועוד, כל אלו מייצרים סביבה שבה או שכולנו יוצאים מפסידים ובגדול או שכולנו מנצחים בה. ובכלל, מאוד קשה בימינו להגדיר את עוצמתן של אומות על פי מרכיבי שטח בלבד ולהתעלם ממרכיבים פנימיים של התפתחות והתארגנות חברתית ועוצמה כוללת של ידע ויכולות אנושיות. לא הייתי מזלזל בפוקויימה ובדבריו על 'קץ ההיסטוריה'. כן הייתי מוסיף לכך שבמקביל למציאות עולמית חדשה, ההולכת ונרקמת בתקופתנו, מתקיימים להם בעת ובעונה אחת גם דגמי חיים והתנהגות ישנים. יתכן שעוד נקיז דמים רבים אך הדגם הארצי-שבטי הזה, המניע את התפיסה הגיאוגרפית, נדמה לי שהוא נמצא בנסיגה ואין בו עוד תשובה לקיומם של חיים אנושיים על פני כדור הארץ.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
