אהבת חסד

"הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א-היך".

כך מסיים הנביא מיכה את ספרו וזהו גם הסיום של הפטרת פרשת "בלק".

מה הקשר בין "עשות משפט" לבין "אהבת חסד"? משפט הוא דין וחסד הוא לפנים משורת הדין. האם אינם "תרתי דסתרי"? התשובה היא: לא! גם חסד יש לעשות מצד הדין ובמשפט יש לנהוג גם לפנים משורת הדין.

את תפילת י"ח אנו מסיימים בבקשה: "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך, כי באור פניך נתת לנו ה' א-הינו תורת חיים ואהבת חסד...". המשמעות של אהבת חסד היא לעשות את מעשה החסד מתוך אהבה ולא מתוך רחמים.

כל אדם מצווה לאהוב את אשתו כגופו על שם הפסוק "והיו לבשר אחד" (בראשית ב' כ"ד). המלה "אחד" בגימטריה = "אהבה". מכאן רמז מן התורה לאהבה, משום שהאיש ואשתו הם "גוף אחד". כך גם יש לראות את החסד. אינני עושה חסד בגלל סיבה חיצונית כלשהי או אולי ציפייה לטובת הנאה חוזרת בעת הצורך אלא משום "עשות משפט". דוד המלך אומר: "חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו" (תהילים פ"ה י"א). אם כן החסד לא בא מצד הרחמים, שגם היא מעלה טובה ורצויה, אלא מצד האמת.

מי שהוא בעל חסד, תמיד מחפש הזדמנות לעזור לאחרים. לא הקושי של מצב הזולת הוא המעורר את לבו, אלא הרצון לתת. הנפש שלו אינה מוצאת את סיפוקה אלא במצב שיש לו למי להעניק מעצמו..

כאשר המיילדות העבריות הצילו את בני ישראל מגזירת פרעה, נאמר: "ויהי כי יראו המיילדות את הא-הים ויעש להם בתים" (שמות א' כ"ה). מבאר רש"י בשם המדרש: "בתי כהונה, בתי לווייה ובתי מלכות". פירוש זה מעורר תמיהה: וכי על יראת ה' מקבלים פרס?! ועוד: מדוע מתעלם הפסוק מפועלם למען הצלת בני ישראל"? אלא המיילדות לא חשבו כלל על תמורה חומרית. הם הצילו את בני ישראל, משום שראו בזה חובה אנושית וציווי א-הי. הצלת בני ישראל הייתה בעיניהם דבר טבעי לחלוטין. לכן מציין הפסוק את מעלתן האמיתית.

פרשת "בלק" מצטיינת בתיאור חסדו של הקב"ה. בלעם רוצה לקלל את ישראל ומחפש את ההזדמנות המתאימה לכך אולם כל אימת שפותח את פיו, הקב"ה הופך את הקללה לברכה. כיוון שגם אנחנו צריכים לדבוק במידותיו של הקב"ה, על כן תמיד יש לראות את הטוב שבזולת וןלגמול איתו חסד מצד הדין ולא מצד הרחמים.

סיום הפרשה הוא דווקא בתיאור מחריד ומצמרר: "וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב". התוצאה: "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף". דבר נורא! אבל מה החידוש? הנה גם בפרשת השבוע שעבר מצאנו, שהקב"ה הביא על עם ישראל את הנחשים-השרפים "וימות עם רב מישראל"! אז הנה ההבדל: בפרשת "חוקת" מצאנו את המחלה ולצידה גם את התרופה: "והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי". תחיית המתים. ואילו כאן בפרשתנו אנו מוצאים תיאור מספרי מצמרר: 24,000 מתים במגפה ובזה מסתיימת הפרשה.

בדרך כלל התורה מתחילה ומסיימת בדבר טוב. אף ההלכה קובעת, שיש להתחיל הקריאה ולסיימה בדבר טוב. אז מה טוב בסיום המצמרר הזה?

הנה חידוש מבית מדרשו של הגר"א מתוך הספר "אור שמואל" לר' שמואל ריבלין זצ"ל: מביני טעם יבחינו בהטעמה לא שגרתית של הפסוק האחרון ע"פ כללי הטעמים צריך היה להתאים החלק הראשון של הפסוק כך: "ויהיו" ב"רביע", "המתים" ב"פשטא" ו"במגפה" ב"זקף". חלוקת הפסוק באמצעות "אתנחתא" לא מובנת, שהרי יש בו רק משפט אחד. כאן מתגלה החסד הגדול של הקב"ה, שאפילו בשעה של חרון אף קשה, הרי הוא מערב במידת הדין גם את החסד. הגזירה הייתה, שימותו באותה עת 24,000 מבני ישראל. אלמלא חסדו של הקב"ה מספר המתים בפועל היה גבוה יותר, שכן באותה עת היו אמורים למות גם אלה, שהגיעה שעתם לכך. הקב"ה חס על בני ישראל וכלל במספר המתים במגפה גם את אלה, שהגיעה שעתם למות. בכך צמצם את הממדים הנוראיים. גם הטעמים רומזים לנו על כך: "ויהיו המתים המגפה" – אלה אמורים היו למות במגפה; "ארבעה ועשרים אלף" – מספר זה נפרד הוא מתחילת הפסוק לומר לך, שזה לא היה מספרם האמיתי של המתים במגפה אלא של כל המתים באותה עת.

נח גיל משמש כמנכ"ל עמותת "מרפא לחיים". תוכלו לקרוא אודות העמותה ומנהלה בכתובת הבאה:

http://www.marpe.org.il

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר: