בסך הכל חיפשתי את האקס בפייסבוק
הי לי משעמם בעבודה. הבוס נסע לחו"ל לנסיעה עסקית והשאיר את כל ענייני המשרד בידיה של המזכירה הבכירה שלו. מאחר שהיא כל כך יסודית וקשוחה סיימנו מוקדם את כל המטלות שלנו ונשאר לנו להעביר כמה שעות מתות במשרד עד שנדפיס כרטיס ביציאה.
נכנסתי לאינטרנט, בדקתי מיילים והשבתי על אלה שהיו צריכים תשובה, התעדכנתי בחדשות ובדקתי את מצב החשבון בבנק ואיך לומר בעדינות, המצב לא משהו בכלל.
נכנסתי לפייסבוק שלי לראות מה קורה וראיתי שלא הרבה, אין לי הרבה חברים בפייסבוק ואין לי כל כך הרבה סבלנות וזמן לשטויות האלה. מאחר שהיה לי משעמם התחלתי לחפש אנשים שאני מכירה מהתיכון, מהצבא, מהאוניברסיטה ומהעבודות הקודמות שלי. לא מצאתי הרבה אנשים כי רוב הנשים שינו את שם המשפחה שלהן בעקבות הנישואין ולא ידעתי את השם העדכני.
ולפתע החלטתי שאני מחפשת אותך, את האקס המיתולוגי שלי שלא היינו בקשר כבר 25 שנה (וואו, איך שהזמן עובר מהר). התרגשתי קצת כשהקשתי את שמך והמתנתי בדריכות לראות מה קורה.
עלתה רשימה של אנשים עם אותו השם או שם דומה אבל התמונה שלך גרמה לי להחסיר פעימה ואולי אפילו שתיים. וככה התמונה שלך ניצבה לפניי בפייסבוק, מעט התבגרת, אבל עדיין חתיך הורס. הבשלת כמו יין משובח. בחנתי את הלסת הרבועה שלך, את שיניך הצחורות, את עצמות הלחיים הגבוהות, את העיניים החומות, השיער העשיר והאף המושלם. אתה הבטת בי דרך התמונה והרגשתי שאני נמסה.
השגרה חונקת אותי
אני נשואה כבר 20 שנה לאותו הגבר, יש לנו ביחד 4 ילדים שמצד אחד נותנים לי הרבה כיף אך מצד שני מתישים אותי נפשית ופיסית, 2 הגדולים בגיל ההתבגרות ואין לי כוח למרד הבלתי פוסק שלהם. נמאס לי גם להיות כספומט, נהגת, טבחית ומנקה. אין לנו כסף להחזיק עוזרת ואני מנקה את כל הבית בעצמי, הילדים לא כל כך עוזרים לי כי הרגלתי אותם שאני עושה הכל לבד. כמה שאני לא מנקה, כאילו לא עשיתי כלום, תוך כמה שעות הבית מלוכלך ואני כבר מתחילה להתייאש.
בעלי כבר מתחיל גם להעלות אבק כמו המזנון שבסלון. אין לנו מה לחדש אחד לשני, השגרה שוחקת ומשעממת, שיחות נפש אין , יש רק עדכונים לגבי מה צריך לעשות. בעלי כבר מקריח וגם הכרס כבר הולכת לפניו ואין שום קשר בין האדם הזה לבין אהוב ליבי שהתחתנתי איתו לפני 20 שנה.
פעם היו לי פרפרים בבטן כשהייתי רואה אותו, עכשיו אני רק רוצה שיעשה מדי פעם כביסה אבל הוא ראש קטן, כל דבר צריך להגיד לו 10 פעמים ובסוף אני מתייאשת ועושה לבד.
הפנטזיות מתחילות לעבוד
את הפרפרים בבטן הרגשתי כשראיתי את התמונה שלך בפייסבוק. נזכרתי ברומן הסוער שהיה לנו פעם, נזכרתי בלילות של סקס מדהים, נזכרתי כמה אהבתי את הריח שלך ואת הקרביים שלי מתהפכים בכל פעם שחפנת את הפנים שלי בין 2 כפות הידיים הגדולות והחמות שלך והיבטת עמוק עמוק לתוך עיניי.
התגעגעתי לתקופה ההיא, הרגשתי את עצמי צעירה פתאום ב 20 שנה ותחושת החמצה גדולה עלתה בגרוני. הנה אני חיה חיי נישואין משמימים ושגרתיים ואתה נמצא שם במרחק נגיעה בפייסבוק, כל כך נגיש, כל כך מושך. והפער הזה מתסכל אותי, למה זה צריך להיות ככה, הרי אומרים שחיים רק פעם אחת. תדע לך שלא שכחתי אותך. בלילות הייתי מדמיינת אותנו ביחד, מתקשה להשלים עם הפרידה. נכון, אז לא היית בנוי לקשר ואני כל כך רציתי אותך. לא הפסקתי לקוות שאולי יגיע היום בו תתחרט ותרצה אותי כפי שאני רציתי אותך.
ישבתי ככה מול התמונה שלך בפייסבוק והזכרונות לא הפסיקו לעלות. מעניין מה אתה עושה היום, האם אתה נשוי ואם כן האם טוב שלך? האם יש לך ילדים? במה אתה עובד ובכלל מה קורה איתך בימים אלו?
כתבתי לך את השאלות האלה בהודעה פרטית והיססתי לפני שלחצתי "שלח". אולי אני עושה טעות, אולי לא כדאי להעיר מתים? אולי זה יכול להכניס אותי לסחרור?
שכנעתי את עצמי שאני אשה בוגרת ומוסרית ושום דבר לא יכול לקרות מהודעה תמימה וזה הרי לא נחשב בגידה. בסה"כ מייל כמו עשרות המיילים שאני שולחת ביום עבודה רגיל.
בהתרגשות גדולה
כל אותו היום נכנסתי אינספור פעמים לפייסבוק לראות אם השבת לי, ובכל פעם התאכזבתי כשראיתי שלא, או אולי עוד לא. אפילו כשבעלי נרדם מול הטלויזיה בערב על הספה והתחיל לנחור, התגנבתי למחשב, נכנסתי לפייסבוק וראיתי שהחזרת לי תשובה.
וידאתי שבעלי ישן עמוק ופתחתי את ההודעה ." בטח שאני זוכר אותך" ענית לי "שנים שלא נפגשנו, לא תאמיני מה עבר עלי כל הזמן הזה, את תפלי מהכסא" וכתבת מספר טלפון. הלכתי לישון באותו לילה כשאני מתרגשת ואת בעלי השארתי שישן על הספה בסלון, אפילו לא סגרתי את הטלויזיה ואת האור, מגיע לו, שיסגור בעצמו כשיטריח את עצמו להתעורר, אמרתי לעצמי.
למחרת בעבודה החלטתי שאני מרימה את הכפפה. בהפסקת הצהריים יצאתי לי החוצה ובידיים רועדות חייגתי למספר הטלפון שנתת לי, מצד אחד פחדתי שתענה לי אך מצד שני כל כך רציתי לשמוע אותך. הלב שלי הלם בפראות וניסיתי לשוות לקול שלי את הטון הכי שגרתי בעולם, כאילו אני מתקשרת לפקידה בבזק להודיע על תקלה. שכנעתי את עצמי שזה בסדר ליצור איתך קשר, זו הרי לא בגידה, בסה"כ שיחת טלפון פשוטה בצהרי היום, סתם לוודא שהכל בסדר.
מסתבר שאתה גרוש + 2, מנכ"ל בחברה מובילה במשק, מפוצץ בכסף. "אז מתי נפגשים" שאלת אותי.
הפגישה
לאחר שבוע נפגשנו, לא הצלחתי להתגבר על הסקרנות שלי, קבענו בבית קפה בצהרי היום ושכנעתי את עצמי שזו לא בגידה, בסה"כ מפגש עם ידיד מהעבר, בדיוק כמו שנפגשים עם חברה טובה שלא ראינו אותה הרבה זמן. פגישת התעדכנות שגרתית לחלוטין. התלבשתי בשמלה השחורה והצמודה שלי עם המחשוף הנדיב. שמתי חזיית פוש אפ ליתר בטחון להרים את מה שנפל עם השנים, התאפרתי, הסתרקתי והתבשמתי. התרגשתי כמו שלא התרגשתי שנים עם הבעל המשעמם שלי והשגרה השוחקת.
כשראיתי אותך כמעט נפלתי מהרגליים, חתיך כתמיד ואולי אפילו יותר יפה. לרגע נבהלתי כשחשבתי שבטח תחשוב שהזדקנתי ולא יהיה לך נעים להודות שאני נראית כמו זקנה בלה, אבל החיוך הרחב שלך עם השיניים הצחורות הרגיע אותי.
"את נראית נפלא" אמרת לי, "לא השתנית בכלל".... "עזוב שטויות" עניתי לו, "גם אתה לא השתנית בכלל, חתיך כתמיד" וחייכתי גם אני.
הפגישה עברה מהר, מדהים איך שעה טסה לה כשנהנים. הקשבתי לך בתשומת לב והצחקת אותי כמו שתמיד ידעת להצחיק. הרגשתי קלילה, יפה, חיונית, זוהרת, מחוזרת ונשית. הרגשתי תחושות שלא חשתי כבר הרבה מאוד זמן.
לא מאמינה איך נסחפתי
בפגישה הבאה כבר נכנסנו למיטה וזו כבר כן בגידה. לא יודעת איך הגענו לשם, אבל המשיכה היתה חזקה מנשוא. אתה רצית ואני גם רציתי והיה נפלא. אבל תחושת ההחמצה, הבלבול, התסכול, הפחד ממה יקרה שהבעל יגלה והנסיונות לשחק אותה כאילו הכל כרגיל הכניסו אותי לרכבת הרים רגשית.
הייתי בדילמה נוראית, אתה עדיין לא מושג, אמנם פנוי כי אתה גרוש, אבל ממש לא מתכנן פרק ב', מקסימום סטוץ. "אין לי כוח לעוד אשה על הראש, מספיק לי עם גרושתי שעושה לי את המוות" אמרת לי ואילו אני שבויה בקסמיך לחלוטין, מכורה לך נואשות. הגוף שלי נמצא בבית עם הבעל והנשמה שלי איתך ואני מתייסרת וכואב לי.
לאוכל אין טעם, לא בא לי לקום מהמיטה, אני מכריחה את עצמי ללכת לעבודה, הפסקתי לנקות, הילדים עולים לי על העצבים ועם בעלי בכלל לא בא לי לדבר. בכל פעם שאני רואה אותו, אני נזכרת בך ובא לי לבכות. אני מסבירה לכולם שזה משבר גיל ה - 40 כדי שיעזבו אותי בשקט, אבל אין לי מנוחה.
היא הביטה בי במבט נואש והמבט שלה פגש את המבט שלי. חשבתי ביני לבין עצמי מה אפשר לענות לה והאם בכלל אפשר לענות? הרי כל זוג מוצא את עצמו בשלב כזה או אחר במבוי סתום של שגרה משעממת ושוחקת. החיים המודרניים שלנו כל כך תובעניים ומצד שני הפיתויים כל כך קלים וזמינים.
הכל מתחיל מחיפוש תמים של האקס בפייסבוק ונגמר בבגידה ובייסורי נפש. הטכנולוגיה הופכת הכל לכל כך נגיש וקל שזה מפחיד.
האם גם אתם חיפשתם את האקס / אקסית בפייסבוק? ואם כן, לאן זה לקח אתכם? האם נתתם את דעתכם על הסכנות, או שפשוט נסחפתם עם הזרם בצורה הכי טבעית וקלה?
זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו וחשוב..... לעצור לפני שעושים משהו ולהקדיש לזה מחשבה רצינית ומעמיקה. רצוי לפעול לפי השכל וההגיון ולהרגיע קצת את הפנטזיות, הנוסטלגיה והרגש כי כשנוסטלגיה פוגשת את המציאות, זה לרוב נגמר במפח נפש.
ומצד שני, יש כאלה שפתחו פרק ב' עם האקס וטוב להם מאוד. אין כאן נכון או לא נכון, אבל כן נכון לעצור ולחשוב.
מברכת אתכם בחיים נפלאים.
צילה שנהר -
יועצת זוגית, אישית ומגשרת. יעוץ לבני נוער ומבוגרים, בשיטת המרתון - טיפול קצר מועד וממוקד. אפשרות לטיפול באינטרנט בכל הארץ ובחו"ל.
04-9979634, 050-6402526
צילה שנהר - יועצת זוגית, אישית ומגשרת. מטפלת בשיטת המרתון הזוגי / אישי. מטפלת בקליניקה בצפון וכן בכל רחבי הארץ ובישראלים בחו"ל באמצעות האינטרנט. 050-6402526 האתר שלי
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
