נוסחת "האדם כתכלית", היא הציווי המוחלט השני, שמנסח הפילוסוף עמנואל קאנט בספרו "הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות" (והנוסחה השלישית לציווי המוחלט): הנוסחה: "עשה פעולתך כך שהאנושות, הן שבך הן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד".
אקדים, כי אל לעובדה שקאנט משתמש במינוחים טלאולוגיים כ"תכלית" ו"אמצעי", להתפרש בטעות כמתן ערך אפוסטריורי למעשה המוסרי, עפ"י תוצאתו. אדרבה, קאנט מעמיד את ערך "התכלית" בשוויון גמור עם ערך מוסרי אפריורי למעשה, ע"י שמזהה אותה בצורתה ובתוכנה האובייקטיביים, כחוק תבוני המעורר הכרת כבוד בסובייקט. [ובנקודה זו, פוגשת נוסחת "האדם כתכלית", את מקבילותיה, שבבסיס כולן, הרציונל הוא מקור הערך המוסרי, המובע בציוויים המוחלטים, כציוויים אפריוריים-סינתטיים, בהם ערכם של המעשה ורצון-העושה, מוכתבים ע"י התבונה].
עפ"י נוסחה זו, מצווה ומחוייב בן האנוש כיצור תבוני, לפעול תמיד מתוך רצון טוב והכרת כבוד לחוקי התבונה האובייקטיביים-כוללים, כשהם לעצמם. ולעולם לא להשתמש בחוקי התבונה, הבאים לידי ביטוי ביצורים תבוניים בכלל ובאדם בפרט, כנימוקים בלבד, הכפופים למניע רצוני סובייקטיבי, עצמי או של הזולת, באשר שימוש כזה סותר את מהות התבונה כתכלית לעצמה, בעלת ערך מוחלט, מתנה ושאינו מותנה.
האנושות היא רציונליות, והרציונליות מאפשרת לאדם להתכוון לתכליתה ולגזור ממנה למעשה, פעולות 'טובות', בעלות ערך מוסרי. יצורים בעלי תבונה, מסוגלים לתפוס את המציאות כחוקיות אובייקטיבית ולהשתמש בחוקיות זו ככח עיוני המפענח ומסיק אבות ותולדות, ובאמצעות התבונה-המעשית-הרצון, לכוון אמצעים מתאימים ולפעול הגיונית לתכליות מנומקות.
האדם מכיר בחוקיות כפי שהיא מתקבלת מן התבונה בלבד, כהכרחית ואמיתית, שאינה תלויה ברצון סובייקטיבי שלו או של זולתו. ועוד, שהיא קובעת רציונלית את רצון הסובייקט ומעוררת בו הכרת כבוד, כיסוד אובייקטיבי השווה בכל היצורים בעלי התבונה. באופן זה מפייסת התבונה את הרצון לפעול לתכלית אובייקטיבית, שתוכנה: הרציונליות המוכרת כמחוקקת ובעלת ערך מוחלט כשלעצמה, וצורתה: חוק מעשי-תבוני, שאליו קובע עצמו הרצון.
כסובייקט הנתון גם להשפעת נטיותיו וצרכיו כמניעים את שקיקתו, מסוגל האדם לפעול לרצונו בכפיית חוקי תבונת עצמו או זולתו, רק כמשרתת, כאמצעי, לתכלית נטיות רצונו, שהן בעלות ערך הטרונומיסטי מקרי לתבונה, כך תיעשה התבונה יועצת, אך תאבד משרתה וחירותה הטבעית כמחוקקת עליונה - כתכלית לעצמה.
וכאן תתקבל סתירה-לוגית אסורה, מכיוון ש"הטבע בעל התבונה ישנו כתכלית כשהיא לעצמה", אומר קאנט, 'ישותו' כתכלית תבונית - היא מכלול חוקים המתקבל בתבונה כמהות שלמה-והיא בעלת ערך פנימי מוחלט, שאינה אמצעי לדבר אחר (אובייקטיבית בהכרת כבוד, וסובייקטיבית באהבת עצמי). יוצא שהיצור, בניגוד למהותו כתכלית תבונית וישות מחוקקת, משעבד ומגביל תמורת מחיר-חפץ-המושא את כל ישותו. הוא הדין השווה, לגבי ישות כל זולת בעל תבונה והיחס אליו כתכלית רציונלית; "גם כל יצור אחר בעל תבונה רואה כן את ישותו, בכח אותו יסוד התבונה...", שעבוד זה נוגד את החוק האובייקטיבי של הטבע בעל התבונה כתכלית כשלעצמה. קאנט מדגים כיצד אין להקריב את האנושות-התבונה, למען המקרי והפרטי, כגון: איסור להתאבד הנובע מהאיסור להמית יצור תבוני, בסיבת מצבי חיים מזדמנים. ומראה כי ניתן לגזור דיאונטולוגית, מעשה מוסרי מעיקרון מעשי-אובייקטיבי-כולל, שצורתו-התכלית.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
