קאנט, עמנואל. פילוסוף ממוצא פרוסי (1724-1804), מניח בספרו "הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות", ראשיתו של טיעון בדבר העקרון האובייקטיבי- אפריורי של המידות, ומייחס את הערך המוסרי של המעשה אל הכוונה. גישתו הדאונטולוגית, מסמנת את רציונליות פעולת "הרצון הטוב" המציית ל"חובה", כגרעין הערכי כשלעצמו-תנאי מקדים והכרחי למעשה המוסרי, שתוכנו נגזר מצורתו. ערך שאינו תלוי באפקטים הנסיוניים אשר למעשה. (קאנט מפקיע את הערך המוסרי מן הנסיון התוכני, אל חוקים כלליים והכרחיים שביטויים הוא הציווי המוחלט כעיקרון עליון, ובונה תורת מוסר לוגית-פורמליסטית, שבסיסה בעקרונות אפריוריים בתוך התבונה; "צווי מוסר". בדיונו מברר קאנט 'יחסים בין מושגים' כבסיס למסקנותיו).
בעמ' 26 טוען קאנט "מושג החובה בו כלול מושג הרצון הטוב". קאנט המוצא את "הרצון הטוב" ככלול במושג ה"חובה" קושר אותם בקשר אנליטי, הכרחי. לדידו, החובה היא תנאי הכרחי לרצון טוב ומציאות הרצון הטוב מעידה במציאות החובה. להלן עיקר טיעונו של קאנט על הקשר בין המושגים;
הרצון הטוב נקבע ומונע ע"י החוק התבוני: (עמ' 32), "מפני שהרצון עומד כאילו על פרשת דרכים, בין עקרונו האפריורי שהוא צורני ובין עקרונו האפוסטריורי שהוא תוכני... (34) הרי שלא נשאר דבר שיוכל לקבוע ולהניע את הרצון אלא מן הצד האובייקטיבי החוק, ומן הצד הסובייקטיבי הכרת כבוד טהורה לחוק המעשי הזה... הדורש לקיים את החוק הזה אפילו בניגוד לנטיותי". האדם מסוגל להתכוון למטרה ולפעול להשגתה בשל היותו יצור תבוני. התבונה מספקת לבעליה טבע-התבוננות-במציאות כמחולקת לקטגוריות של כלל ופרט, הכרח ומקרה, הנתפסות כחוקי יסוד אפריוריים, שאינם כפופים לרצון ועל פיהם בלבד ניתן לכוון את הפעולות. יחודו של הרצון, כתבונה מעשית, מתבטא ביכולת לתכנן ולהתכוון לתוצאה. מלבד התבונה קיימת באדם הסובייקטיביות, המתבטאת בנטיות, תשוקות וצרכים. יוצא שרצונו של סובייקט יכול לקבוע את ה'עצמי' כמטרה ולהכפיף אליה את חוקי התבונה, ומאידך, יכול הרצון לקבוע את התבונה למחוקקת בלעדית-אובייקטיבית, המכתיבה את פעולותיו. החלטה מודעת של הסובייקט לציית לצו התבונה הטהורה, מחייבת את רצונו לפעול לשם החוק בלבד, שהוא המושא המתקבל כקטגוריה הגיונית בתבונת האדם. בתבונתו תופס הסובייקט את החוקים כצוויים "אמיתיים" ו"נכונים", הכרה זו של הפרט בתוקף של החוק התבוני על כלל בעלי התבונה, מכנה קאנט: "הכרת כבוד לחוק". רצון שמכוון את פעולת הרצייה (העקרון הצורני-אפריורי של הרצון), לקיום החוק האובייקטיבי (כעקרון אפוסטריורי-תוכני של הרצון) הוא הרצון הטוב, שהוא בעל ערך פנימי-מוסרי בשל היותו מתאים תמיד לתבונה, מוכרח וכולל, ועל כן טוב כשלעצמו.
החובה כוללת את כל הפעולות ההכרחיות-מתוך הכרת כבוד לחוק: (עמ' 33), "חובה היא הכרחיותה של פעולה מתוך הכרת כבוד לחוק... (49-50)... לא מדובר במושגי החובה על מה שנעשה בעולם, אלא התבונה מצווה בהם כשהיא לעצמה... מפני שחובה זו... קודמת לכל נסיון והיא כלולה ברעיון ע"ד תבונה הקובעת ומניעה את הרצון ע"י טעמים אפריוריים". העובדה שהסובייקט יכול לפעול בניגוד לחוק שהחובה מכתיבה בשל הכרת הכבוד, אין לה כל השפעה על חלותו הכללית וההכרחית של החוק כצו תבוני מוחלט באמצעות החובה. לפיכך לעולם חלה בכח, החובה האובייקטיבית הנגזרת מן החוק, על כל מעשה וקובעת את מוסריותו, כי מטיבו של מעשה מוסרי שחובה לעשותו.
פעולה הנעשית לשם החוק כלולה בחובה: (עמ' 59-60), "אם התבונה קובעת ומניעה את הרצון בהכרח, הרי פעולותיו של יצור כזה שהן מוכרות כהכרחיות בבחינה אובייקטיבית, הן הכרחיות גם בבחינה סובייקטיבית, ז"א הרצון הוא יכולת לבחור רק באותו הדבר שהתבונה, בלי השתתפות הנטיה והרגש, מכירה כדבר הכרחי מבחינה מעשית, כלומר כדבר טוב". פעולה הנעשית בכוונה לשם החוק, אינה כפויה לחובה, שהרי נעשתה מתוך הכרת כבוד לחוק והרצון לקיימו, אך היא כלולה בחובה, מעצם חלות החוק על המעשה וממנו החובה מצווה אותו אפריורית. הרצון שעקרונו האפוסטריורי מוציא לפועל את המעשה - בעל התוכן המסוים, בהתאם לחובה ומתוך כוונה לשמה - אין בו כדי להפקיע את המעשה מאקסטנציית החובה.
לכן, מושג הרצון הטוב כלול במושג החובה, בהכרח: (עמ' 62-63) "רצון שכולו טוב גם הוא יהיה אפוא נתון תחת חוקים אובייקטיביים (של הטוב) אבל אין לראותו משום כך כאילו הוא כפוי לפעולות חוקיות... חיוב אין לו מקום כאן, מאחר שהרציה מתאימה כבר אל החוק מאיליה בהכרח". (עמ' 40) "הכרחיותן של פעולותי מתוך הכרת כבוד טהורה לחוק המעשי היא המכוננת את מהות החובה... מפני שהיא התנאי לרצון שהוא טוב כשהוא לעצמו ושערכו עולה על הכל". אף הרצון הטוב כפעולה מעשית של רציה בעלת עקרון אפריורי-צורני, כלול במושג החובה. חיוב-למעשה אין לו מקום כאן, אולם חובה-כחוק אפריורי תבוני, חלה על הרצון הטוב והוא כלול בה בהכרח, מעצם פעולתו מתוך הכרת כבוד לחוק הנגזר כחוק טבע מפרוצדורת הציווי המוחלט, והמטיל את החובה על המעשה. החובה כתנאי לרצון הטוב, קושרת בין חוקי התבונה בכח למעשה בפועל. באמצעות הדיון ביחסי המושגים "רצון טוב" ו"חובה", חושף קאנט את הערך האפריורי-התבוני של המעשה המוסרי ואגב, מניח יסוד הגיוני הקושר בין מטפיסיקה למידות.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
