פסח של דם - פרשנות ודיעה אישית 

"פסח של דם" - אריאל טואף והאגדה של ריטואל הרצח
פרשנות [ודעה אישית]

ההיסטוריון האיטלקי אריאל טואף (Ariel Toaff) חיבר ספר חדש בשם פסח של דם[1] ועמיתתו אלנה לוונטהאל (Elena Loewenthal) כינתה את ספרו בעיתון "לה סטמפה" בשם "ספר שערורייתי". הכותרת הזאת ניתנת לעתים קרובות באיטליה, אבל במקרה שלפנינו נראה שכותרת שכזאת הגיעה לטואף. לשם כך יספיק מבט חטוף ברקע לפרסום ספרו של טואף.

אם קיים נרטיב ספרות עליון של שנאת יהודים ללא זמן, הרי שזהו "ריטואל הרצח". היסטוריונים אדוקים, כהני-דת חסרי חסד, מבקרי חברה פנאטיים, כתבי-פלסתר אנטישמיים, שליטים רצחניים ולאחרונה גם אופרות סבון ערביות בעולם הערבי איירו דברים רבים באגדות מריטואל המוות היהודי: גרסה שלילית של מיסטיות הצלב, מלווים בריבית צמאי-דם, ריפוי מחולשות פיזיות יהודיות, תאווה להשתלטות על העולם, תוקפנות ציונית. המפתח הראשי לכך הוא שעלילת-הדם מתאימה לכל הצדדים ולכל הזמנים. הפרכת האגדה הנודדת וה"מסממת" הזאת היא בסופו של דבר חסרת סיכוי. שהרי מאז ומעולם מי שחפץ להאמין במעשיות הללו, לא ניתן היה להניא אותו מכך, בפרט לא דרך טיעונים של אנשי-מדע. מאמינים אמיתיים מקבלים בברכה אישורים מדומים או עובדתיים ל"ידע" שלהם בעיקר מאקדמאים מוסמכים. לפיכך יכול גם כל עיסוק היסטורי בזמנים כה מרוחקים להיתקל בפוליטיקה. את זאת ניתן היה לקרוא מן הכתב כבר בשנות התשעים בתגובות הקשות ולמעשה על-פי רוב המאוד מוגזמות לניסיונו של ישראל יובל (Israel Yuval), חוקר ימי-הביניים הישראלי והמהימן, לפרש מחדש את התהוות האגדה של ריטואל הרצח במאה 12. יובל לא ביקש בשום אופן להנהיג גישה רביזיוניסטית ביסודה. הוא רק טען, שניתן להבחין בסימנים חיצוניים, כמו למשל הצבע האדום של החרוסת וכמה יסודות אחרים בהגדת פסח, סימנים שיכלו להביא את הנוצרים בבורותם הנלהבת לרעיון שיהודים השתמשו בדם למטרות ריטואליות. אליבא דיובל פרשנויות שגויות שכאלה חוללו תוצאות הרסניות והניחו את הבסיס למעשייה האכזרית הזאת שאין לעצרה.

הבעייתיות העקרונית במחקרו של יובל היא שטענותיו בנויות בקושי, מתוך כוונה להגיע לתוצאות בעלות השלכות. באופן דומה, מבקש גם הניסיון הפסיכולוגי החד-צדדי (אם כי הרבה יותר חלש מבחינה מתודית משל יובל) של מגדלנה שולץ (Magdalena Schultz) למצוא את שרשי המעשייה על ריטואל הרצח בתהליך ההדחקה מצד עבריינים, שלהם יוחסו שלא בצדק המקרים של ילדים שנרצחו ועברו התעללות למען היהודים. ניתן למצוא הוכחה לפרשנות שכזאת במקרים פרטיים, אבל אין זו הוכחה מספקת כהסבר כולל. שהרי ברגע שנפסח על "חזיון הזמן" המתודולוגי הזה ונביט על התמונה היותר כוללנית, יתברר לנו שהמוטיבים ה"יהודים" הללו הם הרבה יותר עתיקים ונובעים מן ההקשרים והצרכים הנוצריים הפנימיים, בפרט מן הדינאמיות המיוחדת של הרטוריקה של ההרשעה, אשר הופנתה כלפי פרושים ("כופרים") נוצרים. זאת אנו מוצאים כבר במאה 11, כאילו שההיסטוריון בעצמו היה נוכח בהתכנסות הנוצרים ההולכים שולל, ב"דיווחים" בעלי פרטים אכזריים על רציחות ריטואליות של ילדים בביצוע של אוכריסטה [קידוש בסעודה אחרי התפילה בכנסיה לזכר ישו - צ.ק.ל.] שלילית וכו'. לפיכך, נוצרים האשימו זה את זה בדיוק באותם הפשעים הרבה לפני שהאנגלי תומאס ממונמוט (Thomas of Monmouth) פירש את מות הבחור ווילהלם מנורוויץ (William of Norwich) באמצע המאה 12 כמקרה של רצח הריטואלי שבוצע ע"י יהודים. רק כך ניתן היה להעריץ את הילד המת לכבוד המבוגר אל מול הנורמה הקנונית, מכיוון שהכבוד הזה היה שמור רק לעדי-אמונה (שמתו מות קדושים ברצון ובמודע) במלוא כוחם הרוחני.
הכעס שהופנה כלפי יובל ב- 1994 מצד דור המלומדים המבוגר בישראל, היה בחלקו חסר פרופורציה, אך גם מובן. שהרי אחת מההנחות המפוצצות שהועלו על הכתב יכלה להוביל להצגת רעיונות אנטי-יהודיים שיכלו להתבסס על ריטואלים יהודים. כאן כמעט שלא היה משנה כלל, שלפי יובל רעיונות שכאלה נבעו מאי-הבנה הרסנית. האבחנות הדקות שהניעו מבקרים כמו ברויאר (Breuer) או פליישר (Fleischer) פשוט אינן משנות בכפר (בעולם) הגלובלי של הכותרות הראשיות, שלא להזכיר בקרב אנטישמים מושבעים. הביקורת כנגד יובל בסופו של דבר פחות מופנית כלפי מחקרו ויותר מתייחסת למה שהקורא הרשלן או העוין יכול להבין או להפנים בקריאת המחקר.

אם נעקוב אחרי חדשות הימים האחרונים, ניווכח בכך שסוג הקריאה הזה נמשך במרץ במקרה של פסח של דם[2] והוכיח את עצמו כ"מהימן": מחבר "הספר השערורייתי" הזה הוא בנו של אליהו טואף (Elio Toaff), שהיה הרב הראשי של רומא. הוא פרופסור באוניברסיטת בר-אילן (רמת-גן, ישראל) בעלת הצביון הדתי. טואף מצא הוכחה בהקשר לעלילת-הדם המפורסמת (שנחקרה באופן יסודי) של שנת 1475 מטרנטו[3] לכך ש"מיעוט של יהודים פונדמנטליסטים ממוצא אשכנזי" אכן ביצעו רצח שכזה. זה לא בדיוק נכון שרק כמה אי-דיוקים (ה"אינקביזיציה", שהייתה אמורה לגלות כל זאת, לא הייתה כלל קיימת בשנת 1475) הצדיקו את הספקנות לגבי התגליות האמורות של ההיסטוריון. הוא בעצמו יוצא מההנחה, שהמסמכים של רשויות החקירה בטרנטו ובמקומות אחרים נסחטו בעינויים. הוא גם לא מתעלם מכך, שבמיוחד דיי גיודיצ'י (dei Giudici), שגריר האפיפיור שנשלח לטרנטו, הכריז על כל המשפט כחסר איזו שהיא תקפות חוקית. אולם החל מנקודה זאת שוגה הפרופסור בטעויות, שנדרש כבר מסטודנטים בפרו סמינרים להימנע מהן. גם אם טואף עבד עם המחקרים היסודיים של וולפגאנג טרויה (Wolfgang Treue) ורוני פוצ'יה חסיה (Ronnie Po-Chia Hshia) וגילה בטרנטו (Trient), בטרוויסו (Treviso) או בפורטובאפולה (Portobuffol) עוד איזשהו מסמך שלא טופל ביסודיות ואותו הוא פתח מחדש, עדיין יהא עליו לענות על השאלה כיצד הוא בונה את ההוכחה שלו על כאלה מסמכים חד-צדדיים, שתוכנם נסחט, במובן הספרותי של המילה, מן העדים. אולם לא נראה שטואף מתרשם ממתודות סטנדרטיות שכאלה.

בראיון ליומון הישראלי "הארץ" ב- 12 לפברואר טוען טואף, כי הוא גילה בפרוטוקולי החקירה של משפט טרנטו פרטים ש"לא נבעו מתרבות השופטים הנוצרית" ולפיכך מקורם היה צריך להיות יהודי. זה מראה, שהוא מבין את שתי החברות כישויות שנפרדות זו מזו בחומרה, שאינן מתקשרות אחת עם השנייה ושבהן לא קיים מידע מלא ו/או חלקי לגבי הצד השני. אם ממשיכים בלוגיקה הזאת, אזי כל דבר שנטען אי-פעם על יהודים ועל ה"אחרים" הרבים גם הוא יהיה אמור להיות נכון. פרוטוקולי החקירה של רשויות-השיפוט, פרוטוקולים שטענו להרעלת בארות במאה 14, בפרט בזמן הפוגרומים של המגיפה השחורה [מגיפת דבר חמורה שפרצה בימי-הביניים ברחבי אירופה והמיתה כמעט את מחצית אוכלוסיית אירופה - צ.ק.ל.], הינם מלאים בחצאי מידע ולוו בפרשנויות להוטות ומיוחדות. לעתים נראה כאילו המאשימים העתידיים ישבו לסעוד באותו השולחן וכאשר התאים להם הם המציאו את גרסתם העקבית והלקויה לכל הדברים שהם ראו והבינו באופן שגוי. העינוי עשה לאחר מכן את היתר על-מנת להוציא "פרטים" נוספים. אולם טואף מקבל את הדברים שנרשמו בפרוטוקול בנסיבות הללו כפשוטם. אם הוא היה מרחיק קצת את מבטו הצר, אזי הוא היה יכול להבחין בכך שלפעילויות של החוגים שסביבו של הבישוף ה"הומניסט" מטרנטו, יוהאנס הינדרבאך (Johannes Hinderbach) היו קשרים לציד המכשפות של הדומיניקאני היינריך קראמר (Heinrich Kramer), שהיה מפורסם בשל פטיש המכשפות[4] . הבישוף של אינסברוק סבר שהיינריך קראמר היה פסיכופט וגירש אותו מהבישופות שלו. נראה שטואף לא שמע מכל זאת. הגרסא שלו לאירועים מציעה, שלא היה ליהודים שום דבר יותר דחוף לעשות במשך מאות שנים מאשר לקבל עליהם את התפקידים שיוחסו להם כבר בקריקטורות. תפקידים אלה התפתחו אלפי שנים לפני כן על-ידי נוצרים כדי להשתמש בהם קודם כל נגד אויביהם הנוצרים במריבות דוקטרינליות פנימיות.

טואף הותקף בינתיים באופן נמרץ והוא סבור, שלא הבינו אותו כהלכה. בראיון ל"מבט", מהדורת החדשות הראשית בטלביזיה הישראלית, ב- 11 בפברואר, הוא ביקש להרגיע וטען שהוא דיבר על המנהג הנוצרי להשתמש בדם למטרות רפואיות ולא על ילדים נוצרים שנרצחו על-ידי יהודים. זה לא מיטיב את מצבו של טואף ולא נשמע כל-כך משכנע לנוכח הכותרת הסנסציונית של ספרו. טענתו למחרת בראיון לעיתון "הארץ" ש"כל העולם יצלוב אותו בשל ספרו" לאו דווקא מעידה על כשרון בחשיבה זהירה מאד על מה שהוא אמור להגיד בטרם הוא פותח את פיו.

התוצאה הינה הרסנית: ייתכן שהספר הזה משקף תמימות מוחלטת של היסטוריון, שבקושי הביט אי-פעם מעבר לגבולות הצרים של מומחיותו האקדמית, היסטוריה חברתית של יהודי איטליה. ייתכן גם שזהו ניסיון מאד מכוון וציני להשמיע את רעיונותיו מעבר לחוג המומחים הצר. כאשר רואים כיצד נושאים רגישים מטופלים בתקשורת ההמונים, אזי יכול טואף לצפות פה ושם לראיונות בתכניות אירוח. אם כך יהיו פני הדברים, אני מציע כמובן לזפזף הלאה בערוצי הטלביזיה. התסריט הוא כבר מוכר מזמן ובמהדורה המחודשת החמישית שלו הוא בוודאי שאינו משעשע יותר: הנביאים של הבידור התרבותי יכריזו על "ויכוח היסטוריונים" חדש[5] . הציבור יאזין בדריכות ל"יהודי, אשר אמור לדעת זאת בסופו של דבר". היסטוריונים וזירות חדשות אחרות כבר רודפים זה את זה עם חידושים מהספר השערורייתי ובבלוג אנטי-ישראלי אחד מייעצים לטואף לשכור שומרי ראש ("...אתה יודע, המוסד...").

מן הצד המדעי בקושי ניתן לתרום עוד משהו לכל זאת. המעשייה החוזרת הזאת כבר הופרכה פעמים רבות למדיי. גם הרב הנוכחי בקהילה היהודית ברומא, ר' די סגני (Di Segni), יכול היה בתשובתו לטואף בעצם רק לחזור על משהו שכבר פורסם בדיווח חקירתי קודם: זה מנוגד לתורה לאכול דם ו/או להשתמש בדם באיזושהי דרך. לפיכך אין היתר ליהודים להשתמש בדם ו/או לאכלו בכל זמן שהוא בעבר, בהווה או בעתיד. זה היה אמנם כבר לפני זמן-מה. את החקירה הזאת יזם הקיסר פרדריק Frederick II) II) בשנת 1236 על-מנת לב לבחון האשמה ברצח ריטואלי (עלילת-דם) בעיר הגרמנית פולדא. תוצאות החקירה הזאת אושרו בשנת 1247 בכתב-ההגנה של היהודים (שנועד בדיוק להגן על יהודים כנגד האשמות שכאלה) על-ידי האפיפיור אינוצנץ Innocent IV) IV). אפשר היה לצפות מההיסטוריון טואף לפחות לשמוע על כל זאת.

------------------------------------------------------

[1]
Ariel Toaff, Pasque di sangue. Ebrei d'Europa e omicidi rituali, Bologna: Il Mulino 2007.
[2]
["Pasque di sangue" באיטלקית, "Blut-Ostern" בגרמנית, "Bloody Easter" באנגלית. - צ.ק.ל.]
[3]
[גופתו של הילד הנוצרי סימונינו מטרנטו נמצאה בתעלה במארס 1475, ויהודי העיר טרנטו הואשמו בכך שרצחו אותו והשתמשו בדמו להכנת מצות. 16 יהודים מהקהילה נתלו לאחר שנגבתה מהם הודאה בעינויים. - צ.ק.ל.]
[4]
[פטיש המכשפות (Witches Hammer) או מלאוס מלפיקריום (Malleus Maleficarum) הוא שמו של ספר הדרכה לחוקרים בתקופת האינקביזיציה. הספר נכתב בשנת 1486 על-ידי שני נזירים. ספר זה מפרט את מעשיהם של המכשפות וכלל עובדי השטן (מעשים אלו כוללים תעופה על מטאטא, אורגיות פראיות, אכילת ילדים וכו'). הספר יצר דינאמיקה פראית, גרם להתחזקות האינקביזיציה, ואף הביא להירצחם של עשרות אלפי נשים באירופה, שעסקו ברפואה עממית, ונחשבו בעקבות כך ושלא בצדק, למכשפות - צ.ק.ל.].
[5]
["ויכוח ההיסטוריונים" הגרמנים הציבורי הקודם היה בשנות השמונים של המאה 20 ונסב על השאלה כיצד גרמניה הגיעה לאן שהגיעה בשנת 1945 ומי האשם בכך - צ.ק.ל.].

-------------------------------------------------------------------------

נכתב על-ידי: פרופ' יוהאנס הייל (Prof. Dr. Johannes Heil).
פרופ' יוהאנס הייל מלמד היסטוריה של העם היהודי בבית-הספר למדעי-היהדות באוניברסיטת היידלברג, גרמניה.
© תורגם מגרמנית לעברית על-ידי: צביה קורן-לב, אוניברסיטת דואיסבורג-אסן, גרמניה / רמת-גן, ישראל.

-------------------------------------------------------------------------

מקורות עזר נוספים שנעשה בהם שימוש בתרגום המאמר:
תרגום המאמר מגרמנית לאנגלית על-ידי Andrew Gow; פורסם באתר הבית של ביה"ס למדעי-היהדות באוניברסיטת היידלברג ( http://www.hfjs.uni-heidelberg.de ).

עפרי אילוני, "היסטוריון ישראלי: יהודים השתמשו בדם של נוצרים". פורסם באתר עיתון "הארץ" (http://www.haaretz.com ) בתאריך 11.02.2007.

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר     הדפס את המאמר     שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי