פרשת קרח: מנהיגות צריכה להחליט

פרשת קרח: מנהיגות צריכה להחליט / מוטי לקסמן, תש"ע

הדיון בפרשת השבוע, פרשת "קרח" ייערך הפעם בדרך אחרת, לא "הרצאה" של משנה סדורה אלא למידת הכתוב בצוותא [1].

הפסוק הפותח את פרשת השבוע עוסק בגיבור הסיפור, קרח: "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן" [2].

מי הוא אותו קרח? הוא אינו סתם אחד מן העם אלא בן דוד קרוב של משה [3]. הדבר הראשון שאנו למדים על קרח שהוא אדם פעיל, ויקח קרח. הפתיח מעורר מיד שאלה ואינו מסתפק בהצגת נתונים. השאלה המתעוררת היא למקרא מילת הפתיחה "ויקח". במילה עצמה אין קושי, הקושי הוא שלפועל "ויקח" אין משמעות אם לא מפורט לאחריו מה נלקח, ובמקרה זה אכן לא מפורש מה לקח קרח.

פרשנים שונים מפרשים את צמד המלים "ויקח קרח" במשמעות של מחלוקת: "ואתפליג קרח" [4]. "מהו ויקח, אמר ריש לקיש, שלקח מקח רע לעצמו" [5]. "לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה" [6]. "ויקח קרח ודתן ואבירם אנשים הרבה, עד שקמו עמהם לפני משה חמשים ומאתים" [7].

פרשנויות אלה מציעות שהביטוי "ויקח קרח" מלמד על כוונה רעה בלב קרח, נמשיך בקריאה ונבדוק, מה עולה מן הכתוב?

הדבר הבא שאנו למדים, עדיין מהכתוב בפסוק הראשון: קרח אינו לבד, הוא מלווה באנשים ממעמדו, דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן. מכאן, נראה שהפירוש שמציע רשב"ם לעיל הוא ההולם ביותר, בבחינת: ויקח קרח, קרח לקח איתו את חבר מרעיו.

נעבור לפסוק השני: "ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם" [8].

ויקמו קרח וחבר מרעיו, הם קמו. האם הם קמו כי פשוט ישבו קודם? ואולי הם קמו כדי לכבד את משה, "ויקמו לפני משה"? מה עוד, שאם קודם רק שיערנו, הרי כעת מפורש שהחבורה היא חבורה מאוד נכבדת: "נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם".

הם קמו, הם עומדים מול משה, מה משדרת עמידה זו?

פתיחת הפסוק הבא אינה מותירה ספק: "ויקהלו על משה ועל אהרן" [9]. ויקהלו, התקהלות על בני אדם אינה משדרת כבוד או הערכה, להיפך [10]. אכן, עיון חוזר בשלושת הפסוקים הראשונים מורה שהסופר המקראי בנה כאן מתח גובר והולך: הסיפור מתחיל בפועל "ויקח קרח" עובר ל"ויקמו לפני משה" ומגיע לשיא המפורש: "ויקהלו על משה ועל אהרן", כעת ברור שכוונתם אינה חיובית.

הם מתחילים לדבר. הנתונים הראשונים שקרח וחבר מרעיו מעלים אין בהן, לכאורה, ביקורת. להיפך, בהיותם אנשים נישאים הם, כנראה, יודעים תורה; בהתאם הם מציגים שתי אמירות בסיסיות: באמירה הראשונה הקדושה היא כללית: "כי כל העדה כלם קדשים"; אכן, במספר מקומות מחיל הכתוב את הקדושה על כלל עם ישראל [11]. באמירה השנייה הם טענים שאלוהים מצוי בקרב בני ישראל "ובתוכם ה'" [12]. מסקנה בסיסית מדברי קרח וחבר מרעיו היא שבהיותם חלק מבני ישראל הרי גם עליהם חלה הקדושה הכללית. האם הם נוהגים כקדושים? כדי להשיב על שאלה זו יש לברר מה פירוש להיות קדוש? על כך מצויות תשובות רבות ומגוונות [13]. בהקשר שלנו אנו מפנים את תשומת הלב לשתי ציפיות מהאנשים שקדושה חלה עליהם: "ולא תשקרו איש בעמיתו"; "לא תלך רכיל בעמיך" [14].

נעיין שוב בדברי קרח וחבר מרעיו: "ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם: רב לכם, כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה'. ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" [15]. תוך כדי ההתקהלות הם מבטאים, יחד עם נתוני הקדושה, שתי אמירות שיש בהן מן הרכילות ואף מן השקר: "רב לכם",

"ומדוע תתנשאו על קהל ה'". משה מתואר במקרא כאדם שדואג לאינטרסים אישיים שלו ומתנשא? להיפך, התורה קובעת באופן מפורש: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" [16]. יתר על-כן, תגובתו המיידית של משה "וישמע משה ויפל על פניו" [17], אינה של אדם מתנשא שמאות אנשים מתקהלים סביבו.

גם התפתחות התגובה של משה אינה של אדם יהיר ומתנשא.

בשלב הראשן, מציע משה תהליך בירור של הטענה העקרונית: "וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר בקר וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו: זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו: ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת לפני מחר והיה האיש אשר יבחר הוא הקדוש רב לכם בני לוי" [18]. לטענת קרח וחבר מרעיו "כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה'" - מסביר משה: אמנם על כולם שרתה השכינה, אבל מתוך כולם ה' "והקריב אליו ואת אשר יבחר בו", כלומר, יש אדם בתפקיד מסוים, אדם שה' בחר בו. כך משה מציע תהליך מעשי – 'מבחן הקטרת הקטורת' לשם זיהוי האיש הנבחר", מעין הליך בדיקה אובייקטיבי.

אין תגובה, משה ממשיך, כעת הוא מתייחס לטענה המעשית: "ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי: המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבד את עבדת משכן ה' ולעמד לפני העדה לשרתם: ויקרב אתך ואת כל אחיך בני לוי אתך ובקשתם גם כהנה: לכן אתה וכל עדתך הנעדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו" [19]. לאחר הנפילה על הפנים והצעת תהליך הבירור האובייקטיבי עובר משה להיבט אישי, ואכן כאן עולה לראשונה נימה כעוסה אפילו פגועה.

בשלב הבא משה קורא לנציגי שבט ראובן, שהם חלק מחבורת קרח וחבר מרעיו: "וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב" [20]. המסר לדתן ולאבירם אינו מפורש. פרשנים מציעים השלמות: "מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום" [21]. ובאופן דומה: "והנה הנועדים היו עדת דתן ואבירם גם כן, ולכך רצה עתה לדבר גם עמהם ולהזהירם על עצמם ועל כל הנועדים שהם עדתם ולפייס אותם בדברים טובים דברים נחומים לישראל, כי דבריו עם קרח פיוס לבני לוי לבדם" [22]. כאמור, התורה אינה מתארת את דברי משה לדתן ולאבירם, עם-זאת, דברי הפרשנות שהבאנו מתאימים בהחלט לאפיוניו של משה.

קרח, כאמור לעיל לא השיב להצעת משה; דתן ואבירם אינם שותקים, להיפך הם מחריפים, תגובתם משקפת מרירות רבה, והיא מנוסחת בלשון בוטה ביותר: "ויאמרו לא נעלה: המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר: אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה" [23].

בוטות זו מכעיסה מאוד את משה ובפעם הראשונה, בפרשה זו, הוא פונה לעזרת ה', האם זה מפתיע? – "ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם" [24].

והנה, למרות שמשה בטא כעס ומרירות, הוא אינו מהסס לפנות שוב אל קרח וחבר מרעיו, כמעט כמו קודם: "ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה' אתה והם ואהרן מחר: וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטרת והקרבתם לפני ה' איש מחתתו חמשים ומאתים מחתת ואתה ואהרן איש מחתתו" [25].

יש הרואים בסיפור טענות קרח וחבר מרעיו, ובתגובה החריפה בסופו של דבר: תיאור של אופוזיציה לגיטימית שמדוכאת ללא רחמים.

האמנם?

למרות ההבדלים הרבים, אני נזכר בפרשה מקום המדינה, פרשת "אלטלנה".

ביוני 1948 הפגיזו כוחות צה"ל את אוניית הנשק של ארגון האצ"ל שהגיעה לחופי תל-אביב, בעקבות הוראתו הישירה של ראש הממשלה דוד בן-גוריון. באירוע זה נהרגו 16 אנשי מחתרת האצ"ל ושלושה חיילי צה"ל.

השאלה אינה אם אופוזיציה היא לגיטימית או לא, אלא אם כל אופוזיציה בכל זמן ובכל הנסיבות היא תמיד לגיטימית.

תפישת המקרא היא שקרח, חבר מרעיו ומאתיים וחמישים נשיאי העדה מערערים לא רק על השלטון הלגיטימי אלא הם בעצם שוללים את המהות, את הבסיס של העם המתהווה.

הרי משה לא מינה את עצמו, להיפך הוא ניסה להתחמק מהשליחות ומתפקיד המנהיג.

אנשי אלטלנה נתפשו כאיום ממשי על השלטון הלגיטימי וגם על עתיד העם והארץ.

איני ממעיט בחומרת הירי אליהם, וייתכן שאפשר היה לפתור את העימות בדרך אחרת.

אבל, איננו יכולים לדעת איך, ואם בכלל, הייתה מדינת ישראל קמה על רגליה ומתפקדת באופן תקין ללא עצירת אלטלנה. כן, וגם ללא פירוק הפלמ"ח.

אנו יכולים רק לראות מה קורה אצל שכנינו הפלשתינאים שעדיין לא זכו לכך שיקום אצל בן גוריון כזה שידע שיש דברים שאם לא מונעים אותם, ואפילו בכוח, אין סיכוי להקמת חברה תקינה. החמס, בעזה הוא דוגמא קלסית של אופוזיציה שאינה מתחשבת בכללי ממשל תקינים.

סיפור קרח וחבר מרעיו מהדהד גם דורות אחר-כך בדברי בנות צלופחד אל משה: "אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח" [26]. זאת-אומרת, שסיפור קורח ועדתו נתפס בתודעת העם כאיום ממשי על מהות העם.

"אוי למנהיג שנבהל מהמחיר של ההכרעה [...] [נסיבות ותנאים נותנים] אפשרות למנהיגים לעשות היסטוריה" [27].

ואכן, סיפור קרח וחבר מרעיו משקף מצב בו מנהיגות נדרשת למעשה, חמור ככל שיהיה, כדי להציל את העם מאנרכיה, מאובדן דרך ואפילו מאבדון.

במידה מסוימת, כך אפשר לתאר גם את תפקודו של אריק שרון, הדומם כעת, בתהליך פינוי חבל עזה.

למדנו יחד את סיפור קרח וחבר מרעיו. לסיום הרהור או שאלה: האם למנהיגי היום יש את היכולת ואת הכוח לקבל החלטות כאלה?

הבהרות ומראה מקום

[1] "מותר" לך להיעזר בכל פרשן כלבבך...

[2] במדבר טז, א.

[3] אבי משה, עמרם ואבי קרח, יצהר הם אחים; בנים לקהת ונכדים ללוי.

[4] אונקלוס על אתר.

[5] בבלי, סנהדרין ק"ט ב.

[6] רש"י על אתר.

[7] רשב"ם על אתר.

[8] במדבר טז, ב.

[9] שם, ג₁.

[10] "נקהלו להתרעם על משה ועל אהרן", ספורנו על אתר; גם "רבנות גדולה נטלתם לעצמכם יותר מהראוי", אור החיים על אתר.

[11] למשל, "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם" (ויקרא יט, ב.

[12] למשל, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

[13] בחומש ויקרא פרק יט מצוי לקט מגוון, אפשר לעיין שם.

[14] ויקרא יט, יא₂; ויקרא יט, טז₁, בהתאמה.

[15] במדבר טז, ג.

[16] במדבר יב, ג; סיפור ההתגלות הראשונה של ה' למשה מדגים היטב את אפיון הצניעות וההתרחקות מכל שררה, "ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים" (שמות ג, יא); גם: "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (שמות ד, א).

[17] במדבר טז, ד.

[18] שם, ה–ז.

[19] שם, ח–יא.

[20] שם, יב₁.

[21] רש"י על אתר.

[22] רמב"ן על אתר.

[23] במדבר טז, יב₂–יד.

[24] שם, טו.

[25] שם, טז–יז, בפנייה זו, בשונה מן הפנייה הראשונה, משה מציין את מספרם ומצרף גם את אהרון לתהליך הבדיקה.

[26] במדבר כז, ג.

[27] מדברי שמעון פרס בכנסת באזכרה ליצחק רבין, 27/10/2004.

חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים