ארבעה ימים לשריקת הפתיחה. כל כך קרוב וכל כך רחוק מלתפוש שזה באמת קורה. שביום שישי ניסע אחר הצהריים לקייפטאון, אם יהיה לנו מזל נמצא חנייה במרחק הליכה סביר מהאיצטדיון ואם יהיה לנו יותר מזל ייפסק הגשם, יתפזרו העננים ואנחנו ניכנס עם עוד שישים ושמונה אלף אנשים מכל העולם להיכל הספורט המפואר ביותר שראיתי מימיי. אחר כך נשב ונראה את רוורי, אברה, הנרי, טוללון, לנדרו השוער, אבידל, גלאס ועוד אגדות צרפתיות, עולים במו דמויותיהם על הדשא ומשחקים לפנינו כדורגל, נגד אורוגאווי. עליהם אני לא יודע הרבה, אבל מה זה משנה, בינינו. ביום שני בערב, נראה אגדות איטלקיות משחקות נגד פראגאווי. וכן הלאה, חווייה של פעם בחיים שברגע הזה כאמור, היא עדיין בלתי נתפשת במוחי.
בתחילת השבוע תפשה את אזניי ידיעה נחמדה ששודרה רק פעם אחת בחדשות – קבוצה מעורבת של שחקני כדורגל צעירים, פלשתינאים וישראלים, הגיעה ליוהנסבורג לקיים משחקי ידידות נגד בני גילם, במהלך טורניר הגביע העולמי. בזמן שהגדולים יילחמו על הגביע, הצעירים יפגינו נגד יריביהם, משחק קבוצתי ושאפשר לשתף פעולה, למסור זה לזה, אולי להבקיע, אולי אפילו לנצח ולהתחבק בשמחה. תוך כדי כך להביא מסר של שלום מהמזרח התיכון. גם אם ינסו ולא ינצחו, הרעיון עדיין נפלא. שני המדריכים, הישראלית והפלשתינאי רואיינו והפיצו דברי נועם ושלום זה על זה ואם היה חסר למונדיאל איזה צימוק קטן, דובדבן, קצפת, או כדור שוקולד קטן בראש העוגה, הנה באו בני הנוער הללו בדמותם ובטעמם. נופת צופים. אבל שוקולד, כמו שוקולד, כשפתאום נהיה חם בכותרות, הוא נמס ונעלם ונותרו רק הדי היריות, ריח הדם וחילופי הצעקות והנאצות המגיעות מהים התיכון שלא משאירות סיכוי לנערים. עוד החמצה, והם אפילו עוד לא שיחקו משחק אחד.
זה הביא אותי שוב למחשבות על פאיז ארנולד, חברי המוסלמי. זה, והמקרה המצער ששברתי שתי שמשות בבית השבוע והייתי זקוק לעזרתו. לפאיז יש עסק של זכוכית. לפני כמה שנים טובות נפגשנו לראשונה ונכנסנו לשיחה על עסקים. אמרתי לו אז שני דברים על עסקים בכלל ועל העסק שלו בפרט – האחד, המיקום הוא קריטי. הוא עבר באותו זמן מאיזו סימטא קטנה לרחוב הראשי של וולינגטון ושאל אותי מה דעתי על המעבר. אז זרקתי לו את הקלישאה על המיקום ועשיתי אותו שמח. והדבר השני שאמרתי לו, שכפי שאני רואה איך שהוא עובד, העסק שלו זה לא תיקון זכוכית אלא עסק של שירות ללקוח. כל אחד בוולינגטון יודע שאם נשברה לו זכוכית, הוא יכול לצלצל לפאיז עשרים וארבע שעות ביממה. בחורף אין לזלזל בזה, אם חלילה נשבר חלון בבית. על זה מבוסס העסק, ולא על הזכוכית עצמה, הסברתי לו את דעתי אז. אתמול בלילה שברתי שוב חלון. סיפור מצער על רשלנות טיפשית. הבוקר, יום ראשון, שהוא לא קדוש לא לי ולא לו, הרמתי אליו טלפון. כמובן, לא הייתה בעייה ואני עוד לא גמרתי עם הפרק הזה והחלון החדש כבר במקום. דבר ראשון הוא רצה לדעת מה שלום כולנו ואיך היה עם ההורים של לאורה שהגיעו ביום שישי בערב. איך הילדים, האם הם מתרגשים ואיך לאורה. התעניינות אמיתית. לפני כחודשיים הוא לקח את אשתו החביבה ואת שלושת ילדיו, שאחד מהם הוא בכיתה של עדי בתנו, למכה. אתם צריכים להבין, שפאיז הוא מוסלמי, מוסלמי. חובש תרבוש לבן על ראשו ואשתו עטופה מטפחת על ראשה שלא מצליחה להסתיר בכלל את יפייה ונעימותה. לפני שיצאו, דיברנו על הנסיעה. זה היה המונדיאל שלו – החווייה של פעם בחיים. הוא היה כל כך נרגש שקשה לתאר. פאיז בשבילי הוא התגלמות האמונה הדתית התמימה והיפה ביותר האפשרית. שום זדון ושום פנאטיות. אין לו שום בעייה להאמין שאני הפרטנר הכי טוב בעולם, בשביל לחלק איתו את החווייה הדתית, המוסלמית העילאית – לפני שנסע וכשחזר. וגם סוגיות שקשורות בחינוך הילדים, בעיקר הבת שנמצאת בגיל ההתבגרות וזה לא פשוט בשביל אבא אדוק לעשות את זה בחברה מודרנית כמו שאנו חיים בה. ואני לא רק יהודי, אלא אולי גרוע מזה, לא דתי, עובדה שהוא יודע היטב. אני כבר לא מדבר על נדיבות הלב של משפחת ארנולד – כשהם חזרו, כל ילד וילדה בכיתה של פיאד, הבן, קבל מתנה מהנסיעה הזו. הם נסעו למכה, סבבו את הכעבה, אבל זכרו אותנו, את כולנו כאן. במושגים שלהם, הם חזרו מוסלמים אפילו יותר טובים ממה שהיו קודם. בשבילי הם פשוט אנשים טובים, נקודה.
אז אמש התכנסנו כאן בבית, כל החברים הטובים שלנו, לקבל את פניהם של סבא וסבתא, ביאטריס ואוסקר, ובאותה הזדמנות גם לחגוג ללאורה את יום הולדתה. כרגיל, המון יין, מרק דלעת, לזניה, לחם, גבינות, עוגות והמון צחוקים, דמעות, חיבוקים ודיבורים מחמש אחר הצהריים ועד חצות. מהיום, מתחילים למעשה שישה שבועות של שיכרון חושים, כשסבא וסבתא עסוקים רק בדבר אחד – לפנק אותנו. נראה הרבה כדורגל, נאכל יותר מיד, ניסע לטייל וגם יגיע שוב הרגע להיפרד. אבל אל נקדים את המאוחר...
שיהיה שבוע טוב ושהטובים ביותר ינצחו.
תודה
אורי
אורי אילן הוא איש עסקים העוסק בניהול פרוייקטים ובפיתוח עסקים בדרום אפריקה; אורי עוסק גם בפיתוח מנהלים במגזר הפרטי והציבורי; ו - בכתיבה ככל שמרשה לו הזמן. יותר פרטים ניתן למצוא בבלוגים שלו - http://oriilan.cafe.themarker.com/ http://www.linkedin.com/in/oriilan http://oriilan.spaces.live.com/
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
