רק בשבוע שעבר התרעתי במאמרי "תרבות לטוב ולרע" על השתרשותה של מנטליות חסמב"ה שמקשה על ישראל הרשמית להתמודד עם מצבים בינלאומיים מורכבים, וכן על דפוסים פרימיטיביים של קיבעון מחשבתי שאינם מאפשרים לה להיחלץ מהתסבוכת הביורוקרטית שכפתה על עצמה.
עוד לא עבר שבוע מאז פרסום הערכתי העגומה, והנה גבורת חסמב"ה שוב מתנפצת על סלעי המציאות העירומה, ושוב חושפת את קלונה של ישראל קבל עם ועולם. השלומיאליות הישראלית, שהרקיעה לשחקים בפעולת המוסד בדובאי, נסקה השבוע לשיא חדש בסיכול "ההירואי" של המשט לפריצת ההסגר על עזה.
כחלמאית מוצהרת מתעקשת ישראל הרשמית להטיח את ראשה בקיר, להעמיק את בידודה בעולם ולהביך את ידידיה הספורים. לנוכח ממדיה התופחים של ההתנהלות המגושמת, שכבר הפכה להיות תו היכר של המדינה היהודית, עצם ההשוואה לחסמב"ה עושה חטא לגיבוריו של יגאל מוסינזון, שמעלליהם היו יכולים לזכות אותם בעיטור המעוף המחשבתי בהשוואה לפיל הישראלי המשתולל בחלון הראווה התקשורתי של חנות החרסינה הגלובלית.
במאזן האימה העולמי, אין לישראל ברירה אחרת אלא להסתגל לתמורות העולמיות, לתחכום ההולך וגובר של אויביה ולשינוי כללי המשחק הבינלאומי. מדינה שמאמצת לעצמה תפישת מציאות של סגידה לפרוייקטים באשר הם, ובו בזמן אינה רואה את האדם מננו-מטר, בהכרח מגמדת לעצמה את שדה הראייה עד כדי ננו-מעלות, והיא לא תיוושע על ידי שום תעשיית ננו-הייטק שבה היא כל כך משתבחת.
הסיסמה הנבובה "בנחישות אך ברגישות", שמתוך תפישת המציאות המוגבלת של מעצבי המדיניות הביטחונית בישראל יוצרת מכנה משותף הזוי בין "ההתנתקות" לבין סיכול המשט לעזה, מלמדת עד כמה השתרש בצה"ל הדימוי הקלגסי שנכפה עליו בימי "ההתנתקות" בניגוד משווע לערכיו המקוריים. שכן, תיפקודו של צה"ל אינו משקף רק את הפוטנציאל האנושי שלו אלא גם את אופיו של הייעוד הממלכתי המוטל עליו על ידי השלטון. כך נוחל צה"ל תבוסות ידועות מראש בעימותים רגישים שבהם נאלצים לוחמיו לתפקד בנחישות מגושמת. מטבע הדברים שהרגל הופך לטבע, כך שבין עימות רגיש למשנהו, נשחק הגוף הצה"לי, מסתרבל ומתנוון.
כל מי שנאבק לשיפור האיכות הקיומית בארץ, נתקל על כל צעד ושעל באבני נגף של קיבעון, רדידות, אטימות, תוקפנות ואנוכיות. תחלואי העארסיות מפעפעים בעקביות גם לתוך רבדיו של אותו ציבור שעדיין לא צלל למעמקיה של תהום הריקנות העארסית, והלאה אל שורות השלטון, שנציגיו משקפים בסך הכל את פרצופה המאובן של ישראל.
הזאבים ההומניים כבר חשים את ריח דמה של המדינה היהודית, וריח הדם הניגר רק מעורר ביתר שאת את תאוותם המוטרפת לדם יהודי. ספינה עמוסת מטען "הומניטרי" שיצאה מאירלנד לפני מספר שבועות, יוצאת מחניית ביניים במלטה לכיוון עזה. ספינות נוספות עומדות לצאת מתורכיה במטרה מוצהרת להמשיך ולנגח את ההסגר הימי על עזה.
אל מול התרחיש המתממש של צי ספינות מכל רחבי העולם, שמסתער כנחיל הולך ומתגבר על חופי הארץ לכיוון עזה, תוך נפנוף תקשורתי באג'נדה ההומניטרית, ברור מעבר לכל ספק שאויביה של ישראל אכן קלטו את חולשתה. ישראל מצידה נוהגת כפתי האולטימטיבי, שבאווילותו מפקיר את עצמו לחסדיהם של הטורפים, ואלה אכן נועצים בו את שיניהם הרעבתניות ביתר שאת, ככל שהוא קורס מתבוסס בדמו.
בטרם תתנער מדינת ישראל, תערוך חשבון נפש לאומי ותתחיל להתעשת ולשדד את מערכותיה המאובנות, נשאלת השאלה התורנית: האם בתוככי מבוכיהם הנפתלים של מסדרונות השלטון יימצא אותו ילד בהיר מחשבה שיזעק על מערומיו של המלך...
שכן, ללא שום נטילת סיכון וללא שום התחבטות במשחקי כבוד פרימיטיביים, יכולה ממשלת ישראל להיענות לבקשותיהם של מנהיגי העולם ובתיאום בינלאומי לאפשר לספינות "ההומניטריות" להגיע ליעדן בנמל עזה תוך עמידה בלתי מתפשרת על אותו תנאי שהיא מציגה כיום בלאו הכי, המסתכם בדרישת בידוק ביטחוני של תכולת הספינות. בכך היא יכולה להקהות את עוקץ דימויו השלילי של ההסגר.
מכל פרשת המשטים ההומניטריים לעזה מתקבל הרושם המטריד שאויביה של ישראל אכן מצליחים לנצל את נקודות התורפה שלה באופן יעיל המשרת את מטרותיהם. יותר מכך מטרידה העובדה שישראל ניצבת חסרת אונים מול תחכומם המעמיק של אויביה ללא יכולת להסתגל לתמורות הדינמיות בשדה המערכה הבינלאומי.
מהנדס ופיזיקאי. בוגר הטכניון ואוניברסיטת אוקספורד. עבד כמדען במוסדות מחקר, תעשיית הייטק ואקדמיה. כיום עוסק במחקר עצמאי בפיזיקה תאורטית. מפרסם מאמרים פובליציסטיים בעיתונות המודפסת והאלקטרונית.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
