מסע מחוף לחוף  

בימים אלו, בהם מייצר לנו ענן האבק המזרח תיכוני תרחיש אלים נוסף, מפתיע מעצם התהוותו, אני שב ומעיין במשנתו של מהטמה גנדי, המציעה לנו כיווני מחשבה חלופיים, מהסוג שכה חסר במקומותינו.

מתוך המסננת הגנדהיסטית ברור שהמשט הזה מראשיתו אינו ביטוי מחאה אזרחי שוחר אהבה, חרות ושלום. אין הוא יכול להיות כזה, למרות השלטים הגדולים התלויים על הספינות. מראש ניצפו משתתפיו משולהבי שנאה וקישיון לב. כל מטרת המשט היתה לעורר מהומה ומבוכה. השפלה שלא תחבר את הצד האחר, ישראל במקרה זה, ללב טענותיהם ותחושותיהם של השטים וגם לא לסבלם של תושבי רצועת עזה. כל כולו של המשט, ממוקד בניראות ולא בניסיון אמיתי לפרוץ את המצור שבליבם של המנהיגים הישראלים, לנוכח מצוקתם של האחים הפלשתינאים.
עם הקריאות המיליטנטיות הראשונות ועם חלוקתם של כרטיסי עלייה לאנשים ולנציגי ארגונים שהאלימות היא ההיסטוריה והפילוסופיה שלהם, איבד משט זה מהליגיטימיות שלו.
וככזה נידון מראש לכישלון. כישלון שהיה צריך להתגלות באור היום ולא בחשכת הלילה, שתי אצבעות מהחוף.
כישלון, שלא היה כה קולוסאלי - רק הודות לאטימות הישראלית.

ומה היה קורה אם לוחמי הקומנדו היו אכן מתקבלים בתה ובבקלאוות על הסיפון? בשיחה ובדיאלוג, בניסיון אמיתי לדבר. הרי הטיעונים בעד המשך המצור, אינם כה מובהקים וניתנים להתמרה, אלא אם כן יורדי הים סבורים בתוכם אחרת. קבלת פנים כזו היתה פותחת לבבות ומסירה מחסומים ענקיים, עוצמתיים לפחות כמו אלו שבכניסות לרצועה, מרפיח ועד קרני.

מבוכתם של החיילים הישראלים, שאף אחד מהם אינו רשע, רוצח או שונא, לנוכח קבלת פנים כזו, היתה לה היכולת לחולל תמורה אמיתית, מעוררת תהודה מקומית ובינלאומית.
אבל את הבקלאוות בחרו להשאיר בדיוטי פרי של איסטנבול והחליפו אותן בתוקפנות וסכינאות.

וישראל, שזכותה אמנם למנוע כניסה ממי שאינה מתירה לו, מה היה קורה אילו במקום השתלטות מהשמיים היתה מנסה לעצור את המשט בכל דרך אחרת. אם בניטרול מנועי הסירות או בעלייה עליהן. עלייה לצורך דיאלוג. דיאלוג ומאפים באדיבות הקונדיטוריה הצה"לית. אפשר היה לחלק , למשל, אשרות כניסה עיתיות ולהזמין את הנוסעים להגיע לאשדוד ולפרוק את המטען.
ומה, אגב, היה קורה לו המשיכו הספינות בנסיעתן לרצועה, פוגשות שם את החיילים הישראלים, המסייעים בפריקת המטען ובבדיקתו. הרי אם היה בו ציוד תמים, אין לכאורה כל בעיה ואם באמצעי לחימה ותוקפנות מדובר, הרי שהצדק היה עמנו וכך גם הכרת העולם ותודעתו.
אבל עמישראל לא ישקוט ולא ינוח וחרדתנו הלאומית זקופה מההגיון הבריא ומהלב הפתוח.
במקום זה בחרה ישראל, לנהל מונולוג עם עצמה אל מול כלי התקשורת בעולם. שהרי בדברת הצהרתית , כשרק מצלמה מול העיניים, קל להם, לדוברינו. מילים, מילים שנגמרו בלוחמי יחידת העילית של צה"ל, המובכים ע"י מפקדיהם. כל כך הרבה שעות מנוע של לימודים, אימונים וניסיון, מסתיימות פעם אחר פעם בכישלון מהדהד. שוב יצאה ישראל הביריון האזורי, אף כי במהותה, וגם במקרה ספיציפי זה - כלל אינה כזו.

במזרח התיכון לא מספיק להיות צודק. גם לא רק חכם. הצדק והאמת מורכבים משפע אמיתות קטנות, שאת כולן צריך לשמוע. כי צודקים הישראלים וצודקים העזתים וצודקים גם מארגני המשט, שניסו להביע סולידריות. וכולם כולל כולם ממשיכים ומפשלים בדרך.
במקום סירות וכידונים, במקום מסוקים ואקדחים, במקום נתניהו וארדואן - אפשר אולי פשוט לנשום קצת ביחד? טל רביד, מורה ליוגה

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי