אחד עשר יום לשריקת הפתיחה. הימים גדושי אירועים. הקבוצות הראשונות כבר נחתו כאן, אוסטרליה וארגנטינה. ברדיו נשמעים אזרחים נרגשים שראו את מסי ואת מראדונה מנופפים להם אישית ומרבים בחיוכים לכל עבר, ובכך הם, האזרחים המרואיינים כמובן, הפכו לגיבורי היום. הם כבר נגעו במונדיאל.
והוא כבר כאן! האוטובוסים החדשים של קייפטאון הניעו אתמול [שבת] בארבע בבוקר ויצאו להרצת מנועים ומסלולים בין העיר לשדה התעופה. הרכבת הקלה והמודרנית של יוהנסבורג התחברה לשטקר ויצאה אף היא לדרך. מחלפים מתחברים זה לזה, הדגלים מתנופפים, ואפילו הסופר 14 הענק והיוקרתי של הרגבי [קבוצות מאוסטרליה, ניו-זילנד ודרום-אפריקה] הסתיים אתמול בתרועות מחרישות אזניים של הווווזלות, כששישים אלף אוהדי "השוורים" מפרטוריה, נשפו בהם במלוא ריאותיהם את תקיעת הניצחון. בסדר, הגביע הוא שלהם ובצדק, אבל נתנו להם פייט שלא היה מבייש אף לא אחד, בפעם הראשונה בהיסטוריה שה"סטורמרס" מהקייפ הגיעו לגמר.
זה לא הערבוב היחיד שמתרחש בימים האלה כאן. הכול למעשה מתערבב. האוהדים הלבנים, האפריקנרים המובהקים של "השוורים" עשו את דרכם גם השבת הזו לסואטו. כזכור, לקחו להם את מגרש הבית בפרטוריה, ה"לופטס", לטובת המונדיאל. כל השבוע דברו וכתבו על החווייה של השבת שעברה [חצי הגמר נגד הקרוסיידרס מניו זילנד]. זה לא רק עבר בשלום, אלא בהצלחה מרובה. האוהדים עברו בתוך הטאונשיפ, עצרו ב"שאבינים", שהם הבארים המקומיים, שתו והתערבבו במקומיים. קבלת הפנים הייתה חמה וידידותית והייתה תחושה של דה-ז'א-וו מימי גביע העולם ברגבי שדרום-אפריקה ארחה בתשעים וחמש, שנה אחרי פרוץ השלום, הפיוס והדימוקרטיה. שום שדים לא יצאו משום בקבוק.
הגמר אצר בתוכו דרמה עזה פי כמה. ראשית, כפי שכבר אמרתי, זה היה גמר כל דרום-אפריקאי. זה לא קורה בקלות ולעתים תכופות. שנית, המפגש הזה בסואטו. אתם כבר מבינים את זה. הנשיא זומה מגיע ויורד לברך את הענקים. היחידים בגובה שלו זה כמה שחקנים קטנים והשופטים. משופטים הוא נזהר. יש לו אינסטינקט כזה. הוא לוחץ להם ידיים בהרבה פחות חביבות מאשר לשחקנים משום מה. הקפטן של "השוורים" ויקטור מנספילד, שגובהו בדיוק שני מטר ורוחבו מי ישורנו, ענק כמו בסרטי הילדים, מניח זרוע ענקית על כתפי הנשיא שמגיע לו עד הבטן. דווקא תמונה מרגיעה - מצד אחד, יפה לראות שהנשיא יכול לשאת את המעמסה הזו על כתפיו ואל לכם לזלזל בזה. מצד שני, טוב לדעת יש מי שיכול לעצור אותו במקרה הצורך, אני חושב לעצמי. בינתיים חיוכים וגיפופים לעיניהם המשתאות של כל ראשי המדינה, והאוהדים משני הצדדים, שאינם מורגלים במחזות אלה. צבעי הכחול והתכלת של שתי הקבוצות, מתערבבים בצבעי הירוק-צהוב. לאנשים יש צורך להזדהות עם הרוח הלאומית המתעצמת. והכי מדליק, זה המחזה של האפריקנרים עם הווווזלות. מחרישים אזניים, כבר אמרתי? הם לא מביישים שום קהל שחור בשום מגרש כדורגל כאן.
בקהל גם הארכיבישוף דזמונד טוטו, שכבר שמעתי אותו אומר במו אזניי ועיניי, וסיפרתי לכם על כך באחד מפרקי היומן הקודמים, שכשהוא רואה שחקן שחור ושחקן לבן מתחבקים על המגרש אחרי הבקעת שער, יש לו דמעות של אושר והתרגשות בעיניים. ולא מהשער. עכשיו הוא יושב שם ואני מנסה לדמיין מה הוא חושב על המחזה הסוריאליסטי הזה. היה שווה להתעקש על השלום ועל הפיוס הלאומי, הא דזמונד? יש נחת. אתה תגיד גם, "יש אלוהים". ניחא, לא נריב על זה.
בשבע בערב קמתי טיפה מאוכזב מהכורסא ונסעתי להביא את מינה. מינה היא בשנה האחרונה העוזרת שלנו וגם שומרת על הילדים כשאנחנו יוצאים. למרות שהיא איתנו רק פעם בשבוע, היא כבר הפכה חלק מהמשפחה. כן, אני יודע שזו קלישאה, אבל מכל העוזרות שהכרתי בחיי היא הכי קרובה באמת למעמד הזה. מינה היא בשנות החמישים המתקדמות של חייה [ככה אומרים גם עליי, יאללה], אלמנה שעדיין מתחזקת בן בן שלושים שנפגע בראשו בתאונת דרכים לפני כמה שנים פגיעה קשה ותמידית. היא חיה בבית קטן בחווה בשולי וולינגטון, בית שבו חיה עם בעלה וגידלה את שלושת ילדיה שנים רבות. בעלה היה פועל בחווה וגם היא עבדה שם כמה שנים ובשל כך קבלו את זכות השימוש בבית. בשלוש השנים מאז שהתאלמנה, היא חיה בצל איום מתמיד של פינוי. ביום שבעלה נפטר, עוד לפני הלווייה, בעל החווה החתים אותה על איזה נייר שהיא לא לגמרי יודעת מה משמעותו. ולאן? אין לה לאן ללכת. יום אחד לאורה ואני החלטנו לרדת לעומק העניין. הפנינו אותה לארגון מתנדבים של עורכי דין למען פועלי החוות ובקיצור, הם איששו את טענותינו שאין לבעל החווה שום זכות לגרש אותה בלי לתת לה דיור חלופי. מינה אפילו שמעה שהם ערכו אצלו ביקור נימוסין ותיאום ציפיות. עכשיו מינה טיפה רגועה יותר, אבל עדיין אין לה מים, כי המנוול ניתק את הצינור, יש לה דליפה מהגג והיא כבר יודעת שהוא כועס עליה שפנתה לעורכי הדין. קשה להם לעכל את החופש והדימוקרטיה. לשני הצדדים קשה.
מינה מדברת אנגלית רהוטה. היא עבדה שנים אצל משפחה יהודית בקייפטאון, ככה שאין לנו בעיות תקשורת איתה. אמש, ידעתי דבר אחד בטוח - איך שאני מגיע לאסוף אותה מהבית, דבר ראשון אני צריך לאסוף את השברים. הגג? המים? בעל החווה? מה פתאום? הסטורמרס! ידעתי שהיא תקח את ההפסד קשה. זו הקבוצה שלה. נו, נו. מה זה צדקתי. היא נכנסה למכונית כולה נסערת. "איזה טעויות. איזה שטויות הם עשו. הפסדנו, הפסדנו" ולא חסכה את שבט לשונה מבחורינו, כמו שאומרים. "די מינה" אמרתי לה. "הפסדנו לקבוצה הכי טובה בעולם. הבקענו שני שערים, הם הבקיעו אחד. נתנו להם פייט. אי אפשר היה לצפות ליותר מזה בגמר הראשון. יהיו עוד, אל תדאגי", ככה אני מנסה להרגיע אותה. עד שהגענו הבייתה, היא נאלצה להסכים איתי. "הפסד מכובד" [המצאת הלוזרים] ונסתפק בזה. עכשיו הרגבי מפנה את מקומו לכדורגל. אני בסתר ליבי זומם עוד להפתיע אותה ולקחת אותה איתי לאיזה משחק...לא לגלות לה בינתיים בבקשה.
אחרי זה יצאנו. היה ערב ריקודים של בית הספר, שמטרתו איסוף כספים ועיקרו שתה, אכול ורקוד. באולם של בית ספר יותר גדול, התכנסנו כמאה וחמישים הורים ואנשי צוות המורים - אנחנו גם וגם - חמושים בג'ינסים כמצוות ההזמנה. השולחנות מקושטים וערוכים למשעי בחסות אחת האמהות שיש לה חברה לציוד קייטרינג. על הבמה מרעימה מערכת מוסיקה אדירה בחסות גרג, בעל חברה של די ג'ייס ובעצמו די ג'יי מזדקן ומנוסה שעומד מאחורי המיקרופון ומכוון את התנועה במיומנות. אוכל מדהים, אלכוהול נשפך כמים והגרלות ומכירות פומביות קוטעות מידי שעה את רצף המוסיקה והריקודים, הכול באירגון ועדת גיוס הכספים של בית הספר המורכבת בעיקר מהורים. מזמן לא רקדנו ככה. את גרג אנחנו מכירים מבית הכנסת. כן, הדי ג'יי הוא יהודי, שלעת זיקנה [תראו מי מדבר] יצאה לו ילדה חמודה ומקסימה שכולם קוראים לה גיתה ואנחנו כמובן גיתל'ה. שומעים את ההבדל? היא לומדת בבית הספר הכפרי הזה, השוכן בחוות יין, גם היא של יהודי, אחד מאחרוני החוואים היהודיים במדינה. דיוויד זוננברג ואשתו סו הקימו לפני שש שנים את בית הספר במבנים שהיו גרים בהם פעם פועלי החווה. הם חשוכי ילדים ואני חושב שזה המניע העיקרי שלהם. הוא הוקם עם כיתה אחת והיום יש בו עשר כיתות, מהגיל הרך עד כיתה ז'. יותר ממאה ושישים ילדים, ביניהם עדי ואדם שלנו. היה להם חזון ואפשר לומר שהם הגשימו אותו. לא רק בית ספר דובר אנגלית, איכותי, קטן ומיוחד, אלא גם בית ספר שיערבב את הילדים. כשהבטתי אמש סביב, ראיתי את החזון שלהם רוקד על רחבת הריקודים. כל הצבעים, כל הגזעים. תענוג. באחד הקטעים, גרג השמיע מחרוזת של שירים מכל העולם. מזימבבווה לספרד, דרך יוון, ואז כולם הסתדרו במעגל גדול ועשו עצמם כרוקדים סירטאקי ומשם הוא עבר בלי התראה להבה-נגילה רועם וקצבי, עד שהמעגל החל מקפץ בהתלהבות לא תאומן, הפעם מתחזה לרוקדי הורה. שוב חשבתי על טוטו.
על כל צלחת הניחו המארגנים כדור שוקולד קטן, עטוף נייר כסף מעוטר ככדורגל זעיר. את רובם אספתי עבור הילדים. אחד קילפתי לעצמי, הכנסתי אותו לפה והשוקולד שהיה מתוק וטעים, התמוסס לאיטו פנימה. הכדור, הוא מתוק.
בשבוע הבא, הפרק האחרון לפני המונדיאל.
שיהיה שבוע טוב,
תודה
אורי
אורי אילן הוא איש עסקים העוסק בניהול פרוייקטים ובפיתוח עסקים בדרום אפריקה; אורי עוסק גם בפיתוח מנהלים במגזר הפרטי והציבורי; ו - בכתיבה ככל שמרשה לו הזמן. יותר פרטים ניתן למצוא בבלוגים שלו - http://oriilan.cafe.themarker.com/ http://www.linkedin.com/in/oriilan http://oriilan.spaces.live.com/
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
